גירוד ביישני בדלת; רחש של חפץ המונח על הרצפה; קול חטוף: "השעה חמש וחצי! הצלצול הראשון של המיסה נשמע כרגע…"

מזרן הקפיצים חרק כשמגרה הזדקף על מרפקיו, ובעודו מביט בהשתוממות באשנב שבגג המשופע, המשיך הקול: "אתה אוכל מלחם הקודש?" הפקד מגרה עמד עכשיו, רגליו יחפות על הרצפה הקפואה. הוא פסע לכיוון הדלת, שנסגרה בחוט חלוד הכרוך על שני מסמרים. הוא שמע צעדים נמלטים במרוצה, וכשיצא אל המסדרון הספיק להבחין בדמות אישה בגופייה דקה ובתחתונית לבנה. הוא הרים את כד המים החמים שהביאה לו מארי טאטן, סגר את הדלת וחיפש פיסת ראי שיוכל להתגלח מולה.

הנר עמד לדעוך. מחוץ לאשנב עדיין היה לילה, לילה קר של ראשית החורף. כמה עלים מתים נאחזו בענפי הצפצפות שבכיכר הגדולה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בשל שיפוע הגג הכפול עלה בידי מגרה לעמוד רק במרכז עליית הגג. היה לו קר. כל הלילה הקפיא את עורפו זרם אוויר שהתקשה לאתר את מקורו. אך היה זה טיב הצינה שהדריך את מנוחתו, אשר שיקע אותו בזיכרונות שחשב כי נשתכחו מליבו. הצלצול הראשון של המיסה… הפעמונים מדנדנים על פני הכפר השרוי בתנומה… בילדותו לא השכים מגרה קום עד כדי כך… הוא נהג לחכות לצלצול השני, ברבע לשש, שכן בימים ההם לא היה צריך להתגלח… האם רק רחץ את פניו? איש לא הביא לו מים חמים… לפעמים קפאו המים בכד… וכעבור זמן קצר כבר הדהדו נעליו על הכביש המכוסה כפור…
עכשיו, בזמן שהתלבש, שמע את מארי טאטן פוסעת כה וכה בחדר הפונדק הראשי, משקשקת בסבכת התנור, נוקשת בכלי אוכל, מסובבת את ידית מטחנת הקפה.
הוא לבש את המקטורן והמעיל. לפני שיצא שלף מארנקו פיסת נייר ופתק רשמי שהוצמד אליה בסיכות, ובו כתוב: המשטרה העירונית של מולאן. נא להעביר את המידע למשטרה המשפטית של פריז לצורכי נקיטת פעולה: ובדף משובץ, בכתב יד שקדני: הריני להודיעך שרצח יבוצע בכנסיית סן־פיאקר בזמן המיסה הראשונה של "יום כל הנשמות". 

פיסת הנייר תעתה כמה ימים במשרדים של קה דז אורפבר. במקרה הגיעה לידיו של מגרה, והוא התפלא: "סן־פיאקר, ליד ָמטיניֹון?" "סביר להניח, כי זה נשלח אלינו ממולאן". ומגרה טמן את הפתק בכיס. סן־פיאקר. מטיניון. מולאן. מילים שהיטיב להכיר מכל המילים כולן. הוא נולד בסן־פיאקר, שם ניהל אביו את הטירה שלושים שנה! הפעם האחרונה שנסע לכפר הייתה באמת לאחר מות האב, שנקבר בבית העלמין הקטן שמאחורי הכנסייה.

… רצח יבוצע… בזמן המיסה הראשונה… 

מגרה הגיע אמש. הוא קבע את משכנו בפונדק היחיד בכפר: הפונדק של מארי טאטן.
אמנם היא לא זיהתה אותו, אבל הוא זיהה אותה, בזכות עיניה. הילדה עם הפזילה, כפי שכינו אותה פעם! ילדה שדופה שנהייתה לרווקה זקנה וגרומה אף יותר, עם פזילה חריפה יותר, הטורחת ללא הרף בחדר הראשי, במטבח או בחצר, שם גידלה ארנבים ותרנגולות. הפקד ירד במדרגות. הקומה התחתונה הוארה בעששיות. שולחן ערוך המתין לו בפינה. לחם גס אפור. ריח של קפה עם עולש. חלב מורתח.

"אתה טועה שאתה לא אוכל מלחם הקודש ביום כזה. בייחוד אם אתה כבר טורח ללכת למיסה הראשונה… בשם אלוהים! הצלצול השני כבר נשמע!…"
הפעמונים צלצלו בקול ענות חלושה. צעדים נשמעו מן הכביש. מארי טאטן חשה אל המטבח כדי ללבוש את שמלתה השחורה ולהצטייד בכפפות כותנה ובכובע קטן, שנטה על צידו מעל פקעת שערה.

"אתן לך לסיים את ארוחת הבוקר שלך… תוכל לנעול את הדלת?…" "לא, חכי! אני מוכן…" היא הייתה נבוכה לצעוד בחברת גבר. ועוד גבר שבא מפריז! היא פסעה במהירות, גווה רכון לפנים, בצינת הבוקר. עלים מתים ריחפו מעל הקרקע. רשרושם היבש העיד שכפור הצטבר בלילה.

צללים נוספים נהרו אל דלת הכנסייה המוארת באור קלוש. הפעמונים המשיכו לצלצל. אור בקע מאי־אלו חלונות בבתים הנמוכים: אנשים התלבשו בחופזה לקראת המיסה הראשונה.

והתחושות מימים ימימה שבו והציפו את מגרה: הקור, העיניים המעקצצות, הקיפאון בקצות האצבעות, טעם הלוואי של הקפה. וכשנכנס אל הכנסייה: משב של חום, אור ענוג, ריח נרות השעווה והקטורת… "סלח לי… יש לי דרגש תפילה…" היא אמרה. ומגרה זיהה את הכיסא השחור בעל מסעד הקטיפה האדום של גברת טאטן הזקנה, אימה של הילדה עם הפזילה.

החבל שהפעמונר הרפה ממנו עדיין התנדנד בירכתי הכנסייה. השמש סיים להדליק את הנרות. מה מניין הנוכחים בהתכנסות הרפאים הזאת של אנשים מנומנמים? חמישה עשר לכל היותר, בהם רק שלושה גברים: הַשמש, הפעמונר ומגרה.

… רצח יבוצע… 

במולאן התייחסה המשטרה לעניין כאל הלצה גרועה ולא הודאגה. בפריז הופתעו לגלות שהפקד נוסע.
מגרה שמע רחש מאחורי הדלת שמימין למזבח, והיה בידו לנחש את המתרחש שנייה אחר שנייה: חדר תשמישי הקדושה, נער המקהלה מאחר, הכומר מתעטף בגלימתו בלי אומר ודברים, מצמיד את כפות ידיו זו לזו ופוסע אל אולם התווך, ואחריו הילד, רועד בגלימתו…
הילד היה ג'ינג'י. הוא צלצל בפעמון. מלמול התפילות הליטורגיות החל.   

… בזמן המיסה הראשונה… 

מגרה הביט בצללים זה אחר זה. חמש נשים זקנות, שלוש מהן על דרגשי תפילה השמורים להן. אשת חוואי שמנה. איכרות צעירות יותר וילד אחד…
קול של מכונית בחוץ. חריקה של דלת. צעדים קטנים, קלילים, ואישה בבגדי אבלות חוצה את הכנסייה.
בבית המקהלה הייתה שורה של מושבים השמורה לאנשי הטירה, מושבים קשים מעץ ישן וממורק. שם התמקמה האישה, בדממה, מלווה במבטי האיכרות.

הענק להם מנוחת עולם, אלוהים… 
מגרה עוד היה מסוגל אולי לדקלם את התשובות לכומר. הוא חייך למחשבה שפעם העדיף את מיסות הרקוויאם על פני כל האחרות, כי התפילות קצרות יותר. הוא זכר מיסות שנמשכו שש עשרה דקות!

יום של זעם, היום ההוא… 
זו אכן היא! פשוט כשראה אותה בפעם האחרונה הייתה בת עשרים וחמש או עשרים ושש. היא הייתה אישה גבוהה ורזה, שטופת עצבות, שהיו מתבוננים בה בגן, מרחוק.
היום היא צריכה להיות בת שישים לפחות… היא התפללה בלהט… פניה היו כחושות, כפות ידיה הארוכות מדי והדקות מדי לפתו סידור תפילה…

75 רומנים ו-28 סיפורים קצרים כתב ז'ורז' סימנון על הפקד מגרה – אחת הדמויות הגדולות בספרות הבלשית לדורותיה, שעלילותיה נמכרו עד היום במאות מיליוני עותקים ברחבי העולם. הפקד מגרה, אדם מרשים, הר אדם חסון וקר רוח המשתהה בעבודתו הבלשית. טכניקת החקירה שלו מבוססת על החושים המפותחים שלו ועל הבנת אישיותם של הדמויות המרכזיות בחקירה. הוא עובד במשטרת פריז, ועל כן רוב פועלו בפריז וסביבותיה, אך לא פעם הוא נשלח על ידי המחבר לפעילות מחוץ לפריז, ואף מחוץ לצרפת. לא בכדי נחשב הפקד מגרה לאחד מהגיבורים הפופולריים ביותר בתולדות המו"לות ועד היום הצלחתו גדולה מזו של הארי פוטר.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר'.