היום (שישי) לפני 78 שנה נולד המתאגרף מוחמד עלי, אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים. עלי היה אגדה ספורטיבית מהלכת, עד היום הוא המתאגרף היחיד בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים באליפות העולם במשקל כבד. לאורך חייו מוחמד עלי ידע לשלב בין הניצחונות הבלתי נשכחים בזירת האגרוף להובלת מאבקים חברתיים כדמות ציבורית כשאחד הניצחונות הגדולים שלו מחוץ לזירה היה פתרון משבר השבויים האמריקאים בעיראק במהלך מלחמת המפרץ.
ב-23 בנובמבר 1990 נסע מוחמד עלי בן ה-48 מארה"ב לעיראק. המטרה הייתה לשכנע את סדאם חוסיין לשחרר את האמריקאים שנפלו בשבי עם פלישת עיראק לכוויית. 9 שנים לאחר הקרב האחרון שלו בזירת האגרוף ו-6 שנים לאחר תחילת מחלת פרקינסון. מוחמד עלי הצליח להשיג את אחד הניצחון הגדולים ביותר שלו, הפעם בזירת הפוליטיקה הלא מוכרת במפרץ הפרסי.
ב-2 באוגוסט 1990 שלח סדאם חוסיין את צבא עיראק לפלוש לנסיכות הקטנה ומלאת הנפט כווית. זמן קצר לאחר הפלישה לקח סדאם חוסיין אלפי אזרחים זרים ששהו באותו הזמן בעיראק ובכווית כבני ערובה. חוסיין הבין כנראה שזה רק עניין של זמן עד שארה"ב והאומות המאוחדות יכריזו על מלחמה נגד עיראק.
חוסיין היה רודן חסר רחמים, בעיניו לא היה שום מכשול להשגת המטרות שהציב לעצמו. רק כמה שנים לפני השתמש הצבא העיראקי בנשק כימי נגד אזרחי המדינה הכורדים במטרה לדכא את הניסיון ליצירת אוטונומיה כורדית בצפון המדינה. מבחינתו השימוש באלפי אזרחים זרים כמגן אנושי הוא כלי שרת הגיוני שפגע קשות בארה"ב. בני הערובה הוחזקו במקומות אסטרטגיים של המשטר מתוך הבנה שכך כוחות הקואליציה של האו"ם לא ינסו להפציצם. לאחר חודשיים של שבי שיחרר חוסיין את הילדים והנשים והשאיר רק את הגברים.
האו"ם הציב אולטימטום לעיראק בדרישה להוציא את צבאה עד ה-15 בינואר 1991 מכווית. אם חוסיין יסרב לבצע זאת, האו"ם יצא לפעולה צבאית. בעקבות ההחלטה הפורמלית, ארצות הברית הקימה קואליציה בת 34 מדינות בראשותה, מתוכה 31 מדינות שלחו כוחות צבאיים להילחם כנגד הרודן האכזר.
כדי לסיים את המשבר, התבקש מוחמד עלי, באותה התקופה המוסלמי הכי מפורסם בארה"ב, להצטרף למשלחת מיוחדת שנסעה לבגדד במטרה להיפגש עם חוסיין ולשכנע אותו לשחרר את 15 השבויים האמריקאים האחרונים בעיראק. עלי הגיע לבגדד ונפגש תחילה עם העם העיראקי, ביקר בבתי ספר, חילק חתימות, טייל ברחובות העיר והתפלל במסגד מקומי.
במשך שבוע חיכה מוחמד עלי לקול או סימן כלשהו מחוסיין, אך זה לא הגיע ונציגיו לא אמרו דבר. לאחר שבוע בעיראק התרחשה תקלה בלתי צפויה: למוחמד עלי נגמרו הכדורים שלקח כטיפול למחלת הפרקינסון ממנה סבל. ורנון נורד, נציג שגרירות ארה"ב שליווה את עלי, סיפר במהלך תכנית 30 על 30 של ESPN על הרגעים הקשים ועל הנחישות של עלי להמשיך כרגיל למרות הקושי האדיר. "הוא בקושי היה יכול לצאת מהמיטה, הוא לא יכל לעמוד ולא יכל לדבר, בגלל שהקול שלו לא היה יכול להיות חזק יותר מלחישה".
במהלך אותו היום עלי הגיע מחוייט כאילו דבר לא קרה, לעוד מסיבת עיתונאים אך נמנע מלדבר במהלכה. במקביל נורד הפך את העיר עד שמצא את התרופה באחד מבתי החולים בעיר שהסכים להעניק את התרופה רק בתנאי אחד, שמחומד עלי בכבודו ובעצמו יצטלם עם חלק מהצוות. הסבלנות של המתאגרף הגדול בכל הזמנים השתלמה. העם העיראקי חיבק בצורה יוצאת דופן את המתאגרף לשעבר והלחץ הציבורי על סדאם חוסיין גדל מיום ליום. יום לאחר פרשת התרופות הודיעו נציגי השלטון לעלי שתתקיים פגישה עם חוסיין.
A photo of 1990 when the legend boxer Muhammad Ali travelled to Iraq to negotiate the release of 15 American hostages with Saddam Hussein. When the prisoners were released and they came to thank Ali, he said "No, do not thank me, i have done nothing, thank Allah". pic.twitter.com/oB5f3fXXrE
— Rimsha Baloch (@RimshaMengalPK) November 18, 2018
הבית הלבן התנגד למפגש של עלי עם הדיקטטור, הם פחדו שחוסיין ישתמש במפגש לתעמולה נגד ארה"ב. למרות זאת, ב-29 בנובמבר 1990 נפגש השליט הכול יכול עם המתאגרף האגדי במסיבת עיתונאים משותפת. המפגש נערך בארמון הנשיא ובמהלך מסיבת העיתונאים דיבר בעיקר סדאם חוסיין, ששיבח את האופן בו המשטר העיראקי טיפל בשבויים האמריקאים במהלך המשבר. מוחמד עלי ישב וחיכה בסבלנות. הוא כבר ידע שהניצחון מונח בידיו. לקראת סיום הודיע חוסיין באופן חגיגי כי הוא "לא הולך לתת למוחמד עלי לחזור לארה"ב בלי שחלק מהאזרחים האמריקאים ילוו אותו".
ב-2 בדצמבר הגיע מוחמד עלי עם כל 15 השבויים האמריקאים חזרה לארה"ב. במקביל החליט חוסיין לשחרר אזרחים נוספים ממדינות המערב שחזרו לביתם. עלי לא חזר כגיבור לארה"ב ולא בפעם הראשונה בחייו. המתאגרף הדגול התקבל דווקא בגל שנאה למול מעשיו החברתיים. התקשורת, שכבר התכוננה למתקפה הצפויה של ארה"ב הגיבה בביקורת ארסית כלפי עלי. בטענה שהסיבה היחידה שהוא נסע לעיראק היתה כדי לקבל פרסום אישי נוסף.
כשהוא חולה ומתקשה לדבר, מוחמד עלי הוכיח פעם נוספת שלצד הפה הגדול והגוף החזק שכבר הראו סימני שבירה, הלב הענק עדיין חי ופועם. מבחינתו להציל חיי בני האדם היה אחד הניצחונות הגדולים שלו והמורשת כחלק מהמורשת האדירה שהותיר אחריו.
