סוניה פרומיסלובה, בתם היחידה של מריה ובוריס בוים, היתה בת 14 כשהנאצים יצאו בחודש יוני 1941 למלחמה נגד ברית המועצות במסגרת מה שכינו "מבצע ברברוסה".  היא גדלה בעיר לנינגרד בבית מוזיקלי ואהבה לנגן בפסנתר, אך באותם ימים חיכתה יותר מכל שחופשת הקיץ תחל כדי שתוכל לנסוע עם אמה לבקר את הדודים שהתגוררו בז'יטומיר, עיר גדולה במערב אוקראינה שעד לשואה שליש מתושביה היו יהודים, ביניהם גם משפחתה של פרומיסלובה. "אבא חשש נורא", מספרת פרומיסלובה ל"דבר", "היו לו קשרים בצבא, והוא כנראה ידע שמשהו לא טוב הולך לקרות, לכן הוא התאמץ נורא לשכנע את אמא שלי לרדת מרעיון החופשה. זה לא עבד לו – נסענו בכל זאת".

מאז אותה נסיעה לדודים בז'יטומיר, בה השתנו חייה של פרומיסלובה ללא היכר, עברו 79 שנים. בגיל 93 היא אחת מהעדות האחרונות בישראל, אם לא בעולם כולו, שזוכרות היטב את אותם אירועים איומים בלנינגרד. מחר (חמישי) תיחנך בירושלים אנדרטה לזכר גבורת הלוחמים והתושבים שנהרגו במצור על לנינגרד (היום סנט פטרבורג) בהשתתפות ניצולי המצור, ובמעמד נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

"לנינגרד תצטרך להימחות מעל פני הקרקע"

כשהנאצים פלשו בסערה לברית המועצות ותקפו בכל הכוח את המדינה הסובייטית שלא הייתה ערוכה למלחמה, המדינה הראשונה שחיכתה להם מעבר לגבול הפולני הייתה אוקראינה. הנאצים כבשו את העיר ז'יטומיר בשבוע הראשון לפלישה וכל יהודי שלא הספיק לצאת ממנה לפני כן – נרצח. "עמדנו מספר ימים בתחנת הרכבת, מנסים לעלות על כל רכבת אפשרית שיצאה לכיוון לנינגרד, הבית. כולן היו מלאות עד אפס מקום. ביום שבו הצלחנו סוף-סוף לעלות על אחת, הנאצים כבר החלו להפגיז את העיר, ובערב היא כבר הייתה כבושה לחלוטין. טיהור היהודים החל".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

תותחי נ"מ סובייטים שהוצבו בכיכר איסק הקדוש, כדי להגן על העיר מפני הפצצות הגרמנים; ברקע ניתן לראות את קתדרלת איסק הקדוש. (צילום: David Trahtenberg/ויקימדיה)

בניסיון להכניע את ברית המועצות, ולאחר שכבשה את אוקראינה, את בלרוס ואת מרבית המדינות הבלטיות, חתרה מכונת המלחמה הנאצית לעבר שתי הנקודות האסטרטגיות החשובות ביותר במערב רוסיה הסובייטית (כיום רוסיה). אחת מהן, סטלינגרד, חולקה לשני חלקים, גרמני וסובייטי. המלחמה הברוטלית בין שני צידי הנהר נמשכה למעלה משנה וחצי, וגבתה את חייהם של למעלה ממיליון הרוגים לצד הרוסי. בעקבותיה נכתבו והופקו מאות ספרים, סרטים ומחקרים על אסטרטגיות מלחמה וגבורה צבאית. הנקודה השנייה, לנינגרד, לא נכבשה מעולם הודות לעמידתם של תושביה, שהגנו עליה ושמרו עליה לאורך כל המלחמה. למרות ניסיונותיהם של הנאצים להחריב את העיר ולהרעיב למוות את שלושה מיליון תושביה במצור בן 872 ימים, הם לא נכנעו.

פרומיסלובה עדיין זוכרת את היום בו מרבית חבריה הוצאו מהעיר עוד לפני תחילת המצור, מהחשש שהנאצים יכבשו את אותה. "המחנכת בבית הספר הציעה לכל הכיתה לצאת מהעיר באופן יזום. בבית אמרו לי שזה לא בא בחשבון, ורק הרשו לי ללוות את הכיתה לתחנת הרכבת ולחזור מהר הביתה." מספר ימים לאחר שחבריה נסעו לעיירה קטנה במרחק כ-100 ק"מ דרום מזרחית לעיר, זו הופצצה בכבדות על ידי הגרמנים. אלו מהתלמידים ששרדו ונמלטו מההפצצות, חזרו לעיר, ואחרים ניסו לברוח מזרחה, לסיביר.

הגרמנים הפציצו את מחסני המזון של העיר ממש בהתחלה, פרצה שריפה גדולה וכמויות אדירות של אוכל עלו באש

"הייתי הרבה בבית. אבא אסר עלי לצאת כי הגרמנים היו מטילים פגזים על העיר מספר פעמים ביום. פגז פגע בבית ממולנו והרס אותו לחלוטין" נזכרת פרומיסלובה בחודשים הראשונים למצור. "הגרמנים הפציצו את מחסני המזון של העיר ממש בהתחלה, פרצה שריפה גדולה וכמויות אדירות של אוכל עלו באש."

סוניה פרומיסלובה בנערותה (תמונה באדיבות המצולמת)

הגרמנים פלשו לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 בארבע לפנות בוקר, ועם בוא הסתיו הקיפו את העיר מכל הכיוונים והחלו להפגיז אותה. עבור הגרמנים, המצור על לנינגרד לא היה 'אילוץ' אלא פקודה ישירה של היטלר שדרש מהגנרלים שלו להרעיב את תושבי העיר למוות. "לנינגרד תצטרך להימחות מעל פני הקרקע" כתב היטלר למפקדיו, "אין לנו שום אינטרס לשמור על חיי האזרחים שלה". עם תחילת הרעב ההמוני בחודש אוקטובר, חזר היטלר על אותן מילים בנאום שנשא במינכן.

אני זוכרת את הפחד שלא אשרוד, את המראות של המתים ברחובות

"האוכל היה מחולק בצורה מאוד קפדנית על ידי כרטיסיות לחם" נזכרת פרומיסלובה, "כל אזרח קיבל כ-300 גרם לחם ביום (כמות שוות ערך ל-10 פרוסות לחם) ופועלים וחיילים קיבלו מנה כפולה. ככל שחלף הזמן ונהיה יותר ויותר קשה להכניס תבואה ומצרכים לתוך העיר, הקצאת המזון ירדה ובחודשים מסוימים, בעיקר בחורף, היא הגיעה עד ל-125 גרם לחם לבנאדם (בין שלוש לארבע פרוסות לחם ביום). רבים מאוד מתו מהרעב עצמו. חוץ מזה אנשים מתו ממחלות, בעיקר טיפוס וסלמונלה. היו אנשים שהשתגעו, התאבדו". עם זאת, פרומיסלובה עצמה לא זוכרת שהיתה רעבה ללחם, "מאוחר יותר, אחרי המלחמה, הבנתי שככל הנראה ראיתי הכל מנקודת מבט של ילדה שתמיד דאגו שלא יחסר לה ובוודאי ההורים חסכו מעצמם".

תושבות לנינגרד שואבות מים במהלך המצור על העיר. חורף 1942 (AP Photo)

פרומיסלובה אינה מסוגלת לשכוח את פחד המוות ואת מראות הזוועה בהם חזתה באותם ימים. "אני זוכרת את הפחד שלא אשרוד, את המראות של המתים ברחובות. זיכרון אחד צרוב בראשי היטב: בדירה שבה התגוררנו, גרה גם אישה אילמת. בתה הפעוטה נפטרה לילה אחד והיא החליטה לשים אותה באיזו מזוודה ישנה, והניחה את המזוודה במסדרון. בוקר אחד הגיעה אלינו שכנה שראתה את המזוודה, פתחה אותה וראתה שם את הילדה המתה והחלה לצרוח. לא רחוק מאיפה שגרנו היו מבנים ציבוריים שהוסבו למכבסות ושירותים, ושם, במשך כל היום, אנשים היו מגיעים וזורקים את הגופות של יקיריהם, או גופות של זרים שהיו מוצאים ברחובות. שכנה קרובה שלנו איבדה את בעלה ולקחה אותו לשם בעגלה כי לא היו לה האמצעים לקבור אותו בעצמה. אני זוכרת את זה היטב כי ראיתי את זה בכל פעם שהלכתי מהבית שלנו לביתו של הדוד שלי ובחזרה".

על נהר הוולגה – אל החיים

בחודש ינואר 1943 בלבד נרשמו בלנינגרד 130 אלף מיתות כתוצאה מהפצצות ומרעב. באותו החודש גם נפרצה לראשונה דרך לתוך העיר הנצורה במבצע 'איסקרה' (ניצוץ) ופרומיסלובה הוצאה יחד עם אמה מחוץ לעיר על גבי משאיות שחצו את אגם הלאדוגה הקפוא הממוקם ממזרח לעיר. "החצייה הייתה מאוד מסוכנת, הקרח לא היה קשה מספיק בחלק מהמקומות והרבה פעמים משאיות שלמות טבעו, על המצרכים והאנשים שבהם, היישר לתוך האגם הקפוא".

משם, במשך ימים שטו היא ואמה על נהר הוולגה, כל הדרך דרומה לעיר סטלינגרד, "מתופת אחד לשנייה" צוחקת פרומיסלובה. "למזלי הגענו לצד הרוסי של הנהר, בו לא היו הגרמנים, אבל ככל שהמצב החמיר החלטנו להמשיך דרומה בנהר, עד העיר אסטרחן שנמצאת לחופו של הים הכספי, משם על ספינה לכיוון טורקמניסטן, ומשם לסמרקנד שבאוזבקיסטן". באותה תקופה מיליוני פליטים רוסים, וביניהם גם יהודים רבים שהצליחו להמלט מלנינגרד, מערב רוסיה, אוקראינה ובלארוס, התמקמו בארצות מרכז אסיה שתחת שליטת ברית המועצות, אך לדבריה של פרמיסלובה, "גם רחוק מהנאצים הבעיות לא הסתיימו.

"הספינה ששטנו עליה כמעט טבעה, נגמרו המים והאוכל והאנשים כמעט אכלו אחד את השני בחיים. כשהגענו לטורקמניסטן אמא חלתה, ובאחד הלילות נאמר לי שהיא לא תשרוד את הלילה, ואני זוכרת את עצמי, מנסה להבין איך להמשיך, נערה בת 16, ללא אם, בארץ זרה". למרבה המזל, אמה, מריה, דווקא כן שרדה את אותו הלילה וחיה עוד שנים רבות אחר כך. לעומתה, אביה של פרמיסלובה, בוריס, לא שרד את המצור. הוא נפטר מפציעה בבית החולים ונקבר בבית הקברות פיסקרובקה בעיר, בו נקברו בקברי אחים כחצי מיליון בני אדם, קורבנות המצור. אותו בית קברות נחשב מזה שנים רבות למוקד עלייה לרגל ומשמש כאנדרטה המרכזית לציון יום שחרור העיר, ולזיכרון נספי האסון וגבורת תושביה.

מזלה, או אולי תושיתה של פרומיסלובה שיחקו לה שוב באוזבקיסטן, ולמרות שלא הייתה בגיל הגיוס הצליחה להשתחל לצי האדום. היא קיבלה מדים ונשק ואת 'הזכות' לאכול בחדר האוכל של הצבא. רק לקראת סוף 1945 חזרו הבת והאם לעיר שעוד לא שיקמה עצמה מין ההריסות. "הבלגן היה גדול. הדירה שלנו נלקחה על ידי מישהו והיה צריך לנהל נגדו ונגד הרשויות מאבק". בעקבות ניסיונה הצבאי, פנתה פרומיסלובה ללימודי טכנאות רכב ומאוחר יותר סיימה לימודים גבוהים בתור מהנדסת. שנים אחר כך, היא נמנתה בין המפתחות של מכשירי שיבוש התדרים ששימשו את השלטונות בברית המועצות בניסיון לחבל במערכי הריגול המערביים. בשנת 1990 יצאה לפנסיה ויחד עם בעלה ובתה עלתה לישראל, לירושלים בה היא מתגוררת כיום. "היה צריך להתחיל את הכל מחדש, אבל מה לעשות, אלו היו החיים ושמחנו על כך שאנחנו חיות".

זיכרון גיבורי לנינגרד

לפני שנה בדיוק ציינה העיר סנט פטרבורג, ששמה הטרום סובייטי הושב לה עם נפילת ברית המועצות, 75 שנים לנפילת המצור, במפגן צבאי מרהיב בו השתתפו מאות אלפי חיילים ואזרחים, כשבראש הטקס עמד נשיא הפדרציה הרוסית, פוטין. עבור פוטין, מדובר לא רק באירוע בעל חשיבות לאומית והיסטורית. הוא עצמו נולד בעיר מספר שנים לאחר תום המלחמה. אביו, ולדימיר, שירת כחייל בצבא האדום ונפצע קשה מאוד בקרב על הגנת העיר, ואמו, מריה, שרדה את המצור.

האנדרטה הלאומית למצור בסנט פטרסבורג (צילום: Sergei Afanasev / Shutterstock.com)

מעל למיליון בני אדם קיפחו את חייהם במצור על העיר לנינגרד שנמשך מספטמבר 1941 עד ה-27 בינואר 1944, כשנה בדיוק לפני שחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום. מרבית הנספים מתו מרעב או ממחלות הקשורות ברעב וחלקם היו חיילים ששירתו בעיר והגנו עליה בקרבות לאורך המצור. כ-10,000 אזרחים נוספים, בעיקר ילדים, נהרגו לאחר שנפגעו מהמוקשים שהגרמנים פיזרו מסביב לעיר. מליון וחצי אזרחים, פועלים וחיילים, קיבלו את אות מגיני העיר, שעד תחילת המלחמה גרו בה כ-3.5 מיליון תושבים  ולאחריה נשארו בה פחות מ-700 אלף. הם היו אלו שלקחו על עצמם את העבודה הקשה של שיקום העיר ושיקום חייהם. העיר עצמה היתה בין 12 הערים שקיבלו את התואר "עיר גיבורה", תואר כבוד שהוענק לערים מטעם ברית המועצות עבור הפגנת גבורה יוצאת דופן במהלך מלחמת העולם השנייה.