אם טיילתם בעבר בצפון איטליה, סביר להניח שיצא לכם לבקר במחוז אמיליה רומאניה – אחד מהאזורים היפים ביותר במדינה, ומקום הולדתם של מגוון מאכלים איטלקיים מפורסמים כמו הלזניה, רוטב הבולונז וגבינת הפרמזן. בעבר היה האזור הזה אחד ממעוזי ההתנגדות לפאשיזם האיטלקי, ומאז סיום מלחמת העולם השנייה נודע כאחד ממוקדי התמיכה הגדולים ביותר של השמאל הסוציאליסטי ואפילו הקומוניסטי באיטליה. אך בשנים האחרונות, כל זה השתנה מן הקצה אל הקצה: בניגוד למסורת הפוליטית הוותיקה של תמיכה בשמאל, מחר (ראשון) צפויים תושבי המחוז להצביע בהמוניהם למועמדת מפלגת הימין הקיצוני 'הליגה הצפונית' בבחירות המקומיות, ואולי אפילו לסלול את דרכו של מנהיג המפלגה, מתאו סלביני, לשלטון באיטליה כולה.
במחוז אמיליה רומאניה כארבעה וחצי מיליון תושבים. למרות שמדובר במחוז אחד בלבד מתוך עשרים מחוזות ואזורים אוטונומיים באיטליה, לבחירות המקומיות בו עשויות להיות השפעות רחבות על הפוליטיקה האיטלקית, וגם האירופית. נצחון של הימין הקיצוני במחוז עלול לגרור את איטליה לבחירות כלליות מוקדמות, שיסייעו לסלביני ולימין הקיצוני להגיע לשלטון.
על הפוליטיקה האיטלקית עוברות שנים סוערות. לאחר הבחירות שנערכו ב-2018 הוקמה ממשלה שהתבססה על 'הליגה הצפונית' והמפלגה הפופוליסטית 'חמשת הכוכבים'. משבר בין סלביני לבין ראש הממשלה ג'וזפה קונטה באוגוסט האחרון הוביל להקמת קואליציה חדשה של המפלגה הדמוקרטית, המובילה את מחנה השמאל במדינה, ושל 'חמשת הכוכבים'. הבחירות הכלליות הבאות מתוכננות רק לשנת 2023, אך תומכי 'הליגה', שנותרה באופוזיציה, רואים בבחירות המקומיות הזדמנות להפגין את התמיכה הרחבה בהם, ואפילו להביא להקדמת הבחירות.
מבט על תוצאות הסקרים שפורסמו במהלך מערכת הבחירות במחוז מגלה כי מדובר בקרב צמוד. במרבית הסקרים מוביל המושל המכהן, סטפאנו בונצ'יני מהמפלגה הדמוקרטית, ואחריו, בהפרש קטן מאוד, ניצבת לוסיה בורגונזוני מ'הליגה הצפונית'. לפני מספר ימים עורר גל התמיכה של תושבי המחוז בימין הקיצוני זעזוע במערכת הפוליטית, כשלואיג'י די מאוי, מנהיג מפלגת 'חמשת הכוכבים', הודיע על פרישתו.
מכה מתחת ל'חגורה האדומה'
אמיליה רומאניה נמצאת בליבו של אזור המכונה 'החגורה האדומה' בצפון איטליה, שבאופן היסטורי היווה מעוז של השמאל ושל השמאל הרדיקלי במדינה. למעשה, מאז סיום המלחמה, מעולם לא נבחר באזור מושל שאיננו ממפלגת השמאל הסוציאליסטית ובהמשך של 'המפלגה הדמוקרטית', מפלגה סוציאל-דמוקרטית שירשה את מקומה כמפלגת השמאל. התמיכה בשמאל באזור הזה מובנת מאליה כל כך, שרבים באיטליה מרגישים שהם מתעוררים לחלום בלהות, שבו אפילו אזורי התמיכה הברורים ביותר של השמאל נוטשים אותו.
הסיפור של המחוז בצפון איטליה אינו ייחודי, וממחיש את המשבר שפוקד את מפלגות השמאל במדינות רבות במערב. רק לפני חודשיים הובסה מפלגת הלייבור בבריטניה באותם האזורים בהם תמיכה בה הייתה חלק מהזהות המקומית מאז הקמת המפלגה. גם בארה"ב, ובמקומות אחרים באירופה, אזורים שהיו בעבר מוקדי תמיכה של השמאל, עוברים בהדרגה לתמיכה בימין הקיצוני, ומאפשרים את עלייתם של פוליטיקאים שנמצאו עד לפני מספר שנים בשולי המערכת הפוליטית, דוגמת מרין לה פן בצרפת, או מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה'.
בניגוד לתחושה של רבים בשמאל, לא מדובר באירוע פתאומי, אלא בשחיקה ארוכת שנים של תמיכת השכבות העניות יותר במי שהיו בעבר הנציגים הבלתי מעורערים שלהן בפוליטיקה – מפלגות השמאל. את שחיקת התמיכה הזו אפשר להסביר דווקא דרך השינוי במפלגות השמאל, שקיבלו על עצמן את אידאולוגיית השוק החופשי בשנות התשעים. למעבר של מצביעים עניים יותר להצבעה לימין הקיצוני עלולות להיות השלכות חמורות על הדמוקרטיה באירופה כולה.
השמאל שהיה
לפרופסור אריק ג'ונס, חוקר פוליטיקה אירופית מאוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב, יש הסבר לשינוי הזה. בשיחה עם 'דבר' מתאר ג'ונס, המתמחה בפוליטיקה איטלקית, כיצד התפוררה הזהות הכמעט מוחלטת בין השמאל האיטלקי לבין השכבות העניות, והתחלפה בחשדנות ועוינות.
"התמיכה בשמאל באזור הזה היא מסורת ארוכת שנים. מדובר בכבר בזמן מלחמת העולם השנייה התנגד לפשיזם של מוסוליני ותמך באופן גורף בסוציאליסטים כבר, ואחרי המלחמה הפך לאזור הסוציאליסטי-קומוניסטי של איטליה. את הניצחונות של הימין במערכות הבחירות המקומיות שהתנהלו באמיליה רומאניה מאז המלחמה אפשר לספור על יד אחת".
ג'ונס מסביר כי חלק גדול מהסיבה לתמיכת תושבי אמיליה רומאניה בשמאל לאורך כל השנים האלו הייתה תרבותית-זהותית. "תושבי האזור הזה פשוט זיהו את עצמם כפועלים, והם הצביעו למפלגות הפועלים. זה מגיע יחד עם מפעלים מרשימים של סולידריות שאותם הפועלים יצרו פה, ואורגנו על ידי מפלגות וארגוני הפועלים. וישנה גם ההתנגדות המסורתית החזקה לפאשיזם, שגם היא חלק נכבד מהזהות שהייתה נפוצה באזור הזה מאז מלחמת העולם השנייה".
ג'ונס מציין כי התמיכה ההיסטורית בשמאל באמיליה רומאניה היא תוצאה של מדיניות עידוד שוויון מתמשכת מצד הממשלות המקומיות, ונוכחות של האיגודים והקואופרטיבים שהיו מקושרים באופן היסטורי עם השמאל. "השמאל ששלט פה כל השנים ניהל את האזור הזה בצורה מאד טובה. בניגוד לחלקים רבים אחרים באיטליה, באמיליה רומאניה יש שירותים ציבוריים מאד יעילים וטובים, רשת ביטחון ענפה לאזרחים העניים יותר, והקשיים הכלכליים שמאפיינים את המדינה מורגשים כאן הרבה פחות. התשתיות פה במצב הטוב ביותר בכל איטליה. צריך לומר שתושבי אמיליה רומאניה גאים מאד במה שהם השיגו בשבעים השנים האחרונות, גם אלו שתומכים בימין".
אחרי מלחמת העולם השנייה היה זה השמאל ששיקם את האזור, והפך אותו לאחד האזורים העשירים והמשגשגים באיטליה כולה. באמצעות מדיניות השקעה עקבית בחינוך ובשירותי בריאות ורווחה חינמיים הצליחו ממשלות השמאל, אחת אחרי השנייה, להפוך את האזור לאחד השוויוניים ביותר במדינה. גם כיום, בזמן שחלקים גדולים מאיטליה עוד סובלים מהשפעות המיתון העמוק, באמיליה רומאניה אפשר לומר שהחיים מתנהלים כרגיל. שיעור האבטלה באזור הוא כמעט מחצית מהממוצע הלאומי, וקצב הצמיחה הוא הגבוה ביותר מבין כל אזורי איטליה.
בעבר היתה אמיליה רומאניה מעין 'שדה ניסויים' של הסוציאליזם האיטלקי. האזור התאפיין בשיעור הגבוה ביותר של חברים באיגודים מקצועיים, ובישובים רבים היה נדיר לפגוש עובד שאיננו מאוגד. במקביל, הוא נחשב גם ל'בירת הקואופרטיבים' של איטליה, וגם היום חלק ניכר מהעובדים בערים הגדולות במחוז מועסקים בחברות שיתופיות, בהן לעובדים יש מניה בחברה עצמה. בחלק מהמקרים, עוד לפני ייסוד מדינת הרווחה האיטלקית, הקואופרטיבים האלה מילאו את תפקיד משרד הרווחה, וחילקו קצבאות נוספות לעובדים על בסיס צרכי המשפחות שלהם.
אותם הקואופרטיבים והאיגודים, בהם היו חברים רבים מתושבי האזור בעבר, היו מקושרים פוליטית גם למפלגה הסוציאליסטית. "זה היה חלק מאיך שהקהילות היו מתנהלות" אומר פרופסור ג'ונס. "אתה חבר באיגוד או בקואופרטיב, כי אתה איש מעמד הפועלים, והגופים האלו מגנים על הפועלים. ככה באותה המידה אתה מצביע למפלגה הסוציאליסטית או הקומוניסטית, כי אתה תופס אותם כמי שמגן עליך כפועל".
בניגוד למדינות רבות אחרות באירופה, שיעור החברים באיגודים מקצועיים באיטליה עדיין גבוה יחסית. עם זאת, אפילו באזורים כמו אמיליה רומאניה ניכרת ירידה במספר העובדים המאוגדים, ובמקומות רבים משקלם של הארגונים בחיים הקהילתיים כבר אפסי.
רבים ממצביעי השמאל הוותיקים יותר מאשימים דווקא את הרפורמות שהנהיגו ממשלות השמאל בהיחלשות הגופים של תנועת העבודה האיטלקית. בתחילת שנות האלפיים, ושוב אחרי המשבר הכלכלי שהחל ב-2010, הנהיגו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באיטליה 'רפורמות בשוק העבודה', שכללו הקלות נרחבות על פיטורי עובדים מאוגדים, ותרמו ליצירת דפוסי תעסוקה קצרי טווח המוכרים מרחבי אירופה, וניכרים היום אפילו באמיליה רומאניה.
כך, למרות החיבור ההיסטורי בין מעמד הפועלים באמיליה רומאניה ומפלגות השמאל, 'המפלגה הדמוקרטית' נתפסת כקשורה יותר למעמדות המבוססים מאשר לאיגודי העובדים, לפועלים ולחקלאים. המפלגה מזוהה יותר עם תושבי הערים הגדולות במחוז – בולוניה ופרמה, שנתפסים על ידי תושבי ה'פריפריה' כמנותקים מהציבור.
הפערים, והמיאוס מהשמאל
על הרקע הזה הולך ומתהווה סוג של פרדוקס פוליטי, שמאפיין גם אזורים נוספים באירופה: למרות שביעות רצון גדולה מכהונתו של מושל המחוז מהמפלגה הדמוקרטית סטפאנו בונאציני, התמיכה במפלגתו נחלשת לטובת מפלגת הימין הקיצוני. פרופ' ג'ונס מנסה להסביר מדוע זה קורה: "לפעמים הדברים מורכבים יותר מאשר מדיניות אחת כזו או אחרת", הוא אומר, "אנשים יכולים לאהוב את המדיניות שאתה מציע, אבל לא לאהוב את מה שאתה מייצג מבחינתם, את הרקע החברתי והמעמדי שלך, ולא להצביע לך".
"המושל הנוכחי הוא פופולרי מאד, ולא סתם", מוסיף פרופ' ג'ונס, "היתה לו כהונה מוצלחת מאד. אבל המפלגה שלו, המפלגה הדמוקרטית, שנואה על חלק גדול מהמצביעים. למרות שעד לא מזמן הם לא חשבו שיבוא יום שהם לא יצביעו לה, היום המפלגה נראית לרבים מהם כמפלגה של איטליה המבוססת, העשירה. בקיצור היא לא נראית כמו מפלגה של אנשים כמוהם. אז הם מוכנים להתפשר ולוותר על הכהונה של מושל שהם בסך הכל אוהבים, כדי לפגוע במפלגה השנואה עליהם".
כמו במדינות רבות במערב, דפוסי ההצבעה המעמדית השתנו לחלוטין מאז סיום מלחמת העולם השנייה. למעשה, כיום באיטליה מצביעים למפלגה הדמוקרטית בעיקר אנשי מעמד הביניים – מי שהצליחו להסתדר במסגרת המערכת הכלכלית הניאו-ליברלית. המצביעים העניים יותר, לעומת זאת, כבר אינם מרגישים שהמפלגה מייצגת אותם, אלא את אנשי מעמד הביניים המבוססים.
כשאנחנו שואלים את ג'ונס מאיפה נובעת הסלידה של חלקים גדולים כל כך מהציבור מהמפלגה הדמוקרטית, הוא מתאר תהליך שאת הקווים המנחים שלו אפשר לזהות בכל המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה, וגם בישראל: אימוץ מדיניות ניאו-ליברלית, כולל התנגדות לכוחם המופרז לטענתם של האיגודים וקיצוצים במערכת הרווחה הלאומית.
במקרה האיטלקי, בעת הקמת המפלגה הדמוקרטית ב-2007 כאיחוד של מספר מפלגות סוציאל-דמוקרטיות וקומוניסטיות לשעבר, השמאל האיטלקי היה כבר בסופו של תהליך השינוי הזה. כמו מרבית המפלגות הסוציאליסטיות לשעבר, הרעיון של חתירה לשינוי הסדר החברתי כך שיהיה שוויוני וצודק לכולם הוחלף בשאיפה ל'קפיטליזם רך'. השיח הנפוץ במפלגה החל לעסוק במושגים כמו צדק, חירות ואחווה, שבמקרים רבים היוו סיסמאות שמכסות על הסכמה עם הימין המסורתי במרבית הנושאים המהותיים.
את השינוי היה אפשר לראות לא רק במדיניות עצמה, אלא גם בדמויות המייצגות את המפלגה. הנציגים בעלי אופי ורקע פועלי החליפו בעשורים האחרונים דמויות מהאליטה החברתית של איטליה. הייצוג המובהק של השינוי שעבר על המפלגה, שהייתה בעברה המפלגה הקומוניסטית, היא מתאו רנצי – עורך דין מפירנצה שכראש ממשלה מטעם המפלגה הדמוקרטית ביצע רפורמות שהקלו על פיטורי עובדים מאוגדים, בהוראת האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית. הדעה הרווחת באמיליה רומאניה היום היא שבסופו של דבר, קשה לראות כל הבדל בין השמאל לימין.
את התפיסה הזו ניסח היטב פביו ברגמיני, ראש העיר של העיירה הקטנה בונדנו (כ-14 אלף תושבים), שנבחר מטעם מפלגת הימין הקיצוני 'הליגה הצפונית' בשנת 2015. "מה שהשמאל עשה בעשורים שאחרי המלחמה היה נהדר", אמר ברגמיני. "בתי ספר לכולם, שירותי בריאות לכולם, עבודה לכולם – זה היה השמאל ההיסטורי, ככה זה היה פעם. אבל הם כבר שכחו היום מהעובדים, האיכרים, הפועלים במפעלים, והתחילו לעבוד אצל הבנקים בבריסל. אז כשאתה חושב על זה, היום אנחנו השמאל האמיתי".
פרופ' ג'ונס מסביר שבשנים האחרונות אפשר לזהות בדפוסי ההצבעה במחוז הבדלים בין האוכלוסייה העירונית לכפרית, אותם הוא מסביר בפערים חברתיים-כלכליים. "בתוך אמיליה רומאניה יש פערים מובהקים בין האוכלוסייה העירונית לבין תושבי הכפרים", הוא אומר, "אמנם בכפרים רמות העוני נמוכות יחסית לשאר המדינה, אבל הפערים בינם לבין הערים ניכרים מאד. עשיתי ניתוח של דפוסי ההצבעה בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2019, לפי גודל היישוב באזור. התוצאות הן חד משמעיות – ככל שהישוב גדול יותר, כך שיעור ההצבעה למפלגה הדמוקרטית גדול יותר. לעומת זאת, ככל שהישוב קטן יותר, כך גדל שיעור שיעור ההצבעה לימין."
סלביני מנסה להפוך להיות ראש ממשלה על ידי הסתה נגד מהגרים
לתוך הריק הפוליטי שאיטלקים רבים מרגישים הצליח להיכנס בשנים האחרונות מתאו סלביני, ומפלגת 'הליגה הצפונית' הימנית קיצונית. ה'ליגה' הוקמה ב-1991 כאיחוד של מספר מפלגות אזוריות, ודוגלת באוטונומיה נרחבת למחוזות באיטליה, ובצמצום ההגירה לאיטליה. נראה שסלביני הצליח למקם את עצמו בנקודה הזו באמצעות שימוש בשתי טקטיקות מרכזיות: האחת – לצייר את עצמו כאיש פשוט מהשכונות, שיטלטל את המערכת הפוליטית והכלכלית המנותקת של האליטות, והשנייה – הסתה פרועה נגד מהגרים באיטליה.
שתי הטקטיקות האלו הוכיחו את עצמן כאפקטיביות במיוחד בגיוס התמיכה של מצביעי שמאל לשעבר. על אף שמרבית מצביעי המפלגה מגיעים מרקע כלכלי חברתי נמוך יותר מאלו של המפלגה הדמוקרטית, 'הליגה הצפונית' לא מרבה לדבר על נושאים הקשורים ברווחה ושוויון כלכלי. נושאים אלו עולים לעתים, אך בדרך כלל מדובר בדרך להוכיח עד כמה השמאל היום 'מנותק', ופחות בהצעות מדיניות קונקרטיות.
"המדיניות הפופולרית ביותר של מפלגת הליגה הצפונית קשורה להגבלת ההגירה. זה ממש הטיקט שלהם. סלביני הבטיח לעצור את כל ההגירה לאיטליה אם יבחר להיות ראש הממשלה. הוא ככל הנראה לא יוכל לעשות את זה, אבל זה מה שהוא הבטיח, וזה מביא לו מצביעים", אומר ג'ונס.
סלביני ואנשיו משתמשים בגזענות הטבועה בחברה האיטלקית, ובפחד הרציונלי או הבלתי רציונלי של איטלקים רבים מפני גלי ההגירה של השנים האחרונות. עם זאת, סלביני לקח את ההסתה נגד ההגירה שלב אחד קדימה, מעבר למה שכל קודמיו בימין העזו לעשות לפניו. בשנה האחרונה הוא הגדיר את ההגירה לאיטליה כ"הגירה מאורגנת שנועדה להדיח את העם האיטלקי ממקום מושבו", ולפני מספר חודשים איים על אישה צועניה שביקרה אותו בפומבי שכראש ממשלה ידאג להרוס את ביתה, וקרא לה "צוענייה מלוכלכת".
ההופעות הפומביות של סלביני נוטות להיות אגרסיביות, גזעניות באופן מובהק ומתאפיינות לעיתים קרובות בהסתה לאלימות. ג'ונס טוען שמדובר בחלק בלתי נפרד מהפרסונה שהוא מציג, ובאחת מהתכונות המושכות ביותר בדיוק עבור אותה קבוצת מצביעי שמאל לשעבר. "לדמות המנהיג האגרסיבי, שמתנגד למוקדי הכוח בחברה האיטלקית וחושף את הצביעות שלהם לכאורה, יש תפקיד מאד גדול בתמיכה בו. הוא מצייר את עצמו כמי שייצג את האיש הפשוט מול האליטות של רומא, ויש לזה הרבה כוח. אף אחד אחר לא עושה את זה. גם הימין המסורתי וגם השמאל נופלים תחת אותה הקטגוריה של האליטות מבחינת חלק גדול מהאיטלקים, וזה נכון. קשה מאד להבדיל בין העמדות שלהם, כולם בסך הכל תומכים בסטטוס קוו" אומר ג'ונס.
לדבריו, מפלגתו של סלביני למעשה ממלאת חלל שנפער בפוליטיקה האיטלקית – התפקיד של המרד בסדר החברתי הקיים. בעבר התפקיד הזה היה שייך למפלגה הקומוניסטית שביקרה את החברה הקפיטליסטית, את אי השוויון והניצול שלה. אפשר לשער שמרבית האיטלקים שהצביעו בעבר לקומוניסטים לא היו כלכלנים גדולים, אבל הם נמשכו לרעיון שיש מי שמייצג את ה'נדפקים' של המערכת. היום השמאל הפך להיות מי שמייצג את המערכת, ובהיעדר חלופה אחרת, דמותו האלימה של סלביני שמציגה את עצמה כנציגת "האדם הפשוט נגד הממסד" הפכה לנכס פוליטי אדיר.
לכן סלביני מקפיד, בכל הופעותיו הפומביות, להיראות כמי שהגיע מהשכונות ויצא להיאבק באליטות השולטות בחיים הפוליטיים באיטליה. בקיץ האחרון הוא ביקר במסיבת חוף ואיים בשידור חי בפייסבוק לתפוס את השלטון מידיהם של ה"אליטות ובעלי הברית שלהם בבנקים באירופה" כשהוא מחזיק מוחיטו ולבוש בבגד ים, צלב שמן מתנדנד על צווארו. האלימות שהוא מפגין, שמתבטאת בגזענות הבוטה שלו ובאיומיו להפוך את הסדר החברתי של איטליה, הן קריטיות לתמיכה בו, טוען ג'ונס. לדעתו, הן מאפשרות לציבור גדול להביע את הזעם שלו על מערכת פוליטית שעליה הם מרגישים שאין להם כל שליטה.
"אנשים פה מתוסכלים, אבל אין לתסכול הזה מיקוד. הם מתוסכלים מאיך שהחיים שלהם נראים, ומזה שאין להם איך לשפר את המצב שלהם. הם מתוסכלים מהפערים, ומכל מיני דברים אחרים בחברה האיטלקית, אבל אין אף אחד חוץ מסלביני שמכוון אליהם ומתיימר לייצג אותם. נמאס להם לשמוע פוליטיקאים שמגיעים מרקע מעמדי אחר לגמרי מהם, ומתייחסים אליהם כאילו הם חבורה לא מחונכת, שלא יודעת להתנהג. סלביני לא עושה את זה, הוא עושה הרבה מאמצים כדי שייראה כאילו הוא מייצג אותם באמת, ויש לזה הרבה ערך. ויותר מזה, הוא מתאמץ לגרום להם להרגיש שהוא נאבק עבורם באליטות השנואות, וזה נכס עצום".
