דר (דרי) נחמיאס | 54 | מוזיקאי והבעלים של אולפן ההקלטות "אמביאנס" | רמת גן

"צריך לעבוד קשה בשביל תוצאה, אבל כשהיא באה בקלות אין על ההרגשה הטובה הזאת. לפעמים אתה עובד על תקליט וסוגר אותו אחרי חודש. אחר כך, אחרי חודשיים, אתה חוזר וממשיך לטחון ומתקן. לעומת זאת, תוצאה גדולה שבאה בעבודה באיזי, באווירה טובה, את זה אני מאוד אוהב. יש פעמים שזה יוצא ומיד מתחבר לכיוון הנכון. אין משהו בחיים שלוקח אותי כל כך גבוה כמו לצאת מהאולפן בחמש בבוקר ולגלות שעשיתי משהו טוב לעצמי, וזה לא משנה אם זה הצליח או לא, אלא ההרגשה שהגשמת את עצמך ואתה מבסוט מעצמך. אין על ההרגשה הזו וזה יותר טוב מכל דבר אחר.

"מוזיקה הייתה חלק מחיי מגיל מאוד צעיר. אחרי הצבא עבדתי שמונה שנים בחברת גרפיקה ממוחשבת בחיתוליה ובמקביל הקמתי את האולפן עם שותפים. אחרי זה נשארתי רק אני, והג'וק הזה המשיך עם הרבה אהבה. אם הכסף היה העניין והמוטו שלי, הייתי פותח שווארמה או חנות צעצועים. המוסיקה נתנה לי את הדחיפה הנוספת להמשיך בימים קשים. שלא לדבר גם על תקופות במדינה שיש מלחמה או מבצע ו'מצב רוח לאומי' ואז כל הקטע התרבותי והמוזיקלי נדחק לצדדים כי אנשים עוסקים בדברים 'יותר חשובים'.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"אני מעדיף לעבוד עם יוצרים צעירים. אני מאוד אוהב את התשוקה שלהם לעשייה, את ההתלהבות והמלאות. בשבילם זה עוד לא מקצוע והם לא באים ממקום של אנשי מקצוע. זה לעומת הפקות גדולות שנותנות לך שם, כי עשית עבודה של מישהו מפורסם, אבל מצאתי את עצמי רץ אחרי הפקות על התשלום. בפסטיבל ערד בשנת 1995 עבדתי שלושה חודשים לפני עם דני ליטני, הנשמות הטהורות, משינה, רמי קליינשטיין שעשו חזרות ושעות אולפן ולא ראיתי את הכסף. הפסטיבל בוטל (בעקבות אסון ערד, ש.נ.) ואחרי חצי שנה קיבלתי מכתב מעיריית ערד שאומרים לי שאו שאתבע אותם או שאסכים לקבל שליש מהמשכר שהגיע לי. לעומת העבודה עם האומנים הגדולים שהם ברובם מופלאים בתחום הזה, האמרגנים הם אלה שאתה צריך לרדוף אחריהם והם מדברים איתך בגסות – 'מה אתה מנדנד לי' – ומתנהגים כמו שרלטנים ועוד שואלים אותך 'מה אתה מעיז לבקש את הכסף?' נאלצתי להסתפק בשליש. זו הייתה הבחירה שלי כי ראיתי שאין במה להילחם. למדתי מזה משהו. שאני אוהב את הצעירים שבאים לאולפן, ששולפים את המזומן או את הביט ומשלמים בסוף הסשן. זה מה שגורם לי להוציא את הראש מעל המים ואני יכול להמשיך לחיות ככה.

"26 שנים אני בעסק ואני יכול להגיד שכל התפתחות המוזיקה בעולם עברה שינוי פאזה רציני מאוד. ה-mp3 שינה כל כך הרבה בתחום, בין אם זה מכיוון ההכנסה או מכיוון הקלות להגיע למוזיקה חדשה. לטוב ולרע. מצד אחד מגיעים להרבה יותר קהלים ממה שמגיעים כיוצר עצמאי, מצד שני גונבים אותך. אתה עובד קשה, מוציא ומזיע ובסוף מורידים (הורדת קבצים לא חוקית, ש.נ.) את זה. לא קונים תקליטים, שזה הלחם. מצד אחד אנשים שומעים מוזיקה בטלפון, ואחרי חצי דקה מדלגים לסוף לשמוע איך זה נגמר, מצד שני יש הרבה יותר אוהבי מוזיקה שמאזינים ומחפשים להאזין.

"בארץ הבמה להשמיע את הדברים ניתנת רק לחמישה אנשים שקובעים מה ישודר ויושמע. מה יהיה המינון של להקה מקומית שתעשה חומר באנגלית ושלא תושמע לעומת תקליט לועזי מחו"ל שכן יושמע. המינון של העברית לעומת האנגלית, המינון של מוזיקה ים-תיכונית לעומת האנגלית. אלו דברים מכוננים שמעצבים את תרבות השמיעה שלנו.

"בשנות ה-90 הייתה פריחה ושגשוג שלא היה כדוגמתו בתחום המוזיקה והמוזיקה העצמאית בפרט. אחרי זה בשנות האלפיים לאנשים הייתה אפשרות לעשות מוזיקה בבית לבד. להשיג ידע בעצמם, לבנות חדרי מוזיקה ולעשות עם התחתונים מול המחשב. לא צריך את האולפנים הגדולים והכבדים. גם פלך השוק שלי בתור אולפן ירד. אם פעם הייתי עושה הקלטות של תקליטים מלאים אז עכשיו אני עושה חלקים. מקליט את ההתחלה ואת ההמשך עושים בבית או שעושים בבית את ההתחלה ואני עושה את הסיום. בשנות ה-90 היו 10 אולפנים בגוש דן והיום יש משהו כמו 70.

"התחלתי לשמוע מוזיקה מהיום שאני זוכר את עצמי. זה התחיל בפטיפון מונו קטן ותקליטים כמו 'ראבר סול' של הביטלס, והשאדוס. אחרי זה באו כל הלד זפלין ודיפ פרפל וכמובן שנפתח לי המוח. למדתי לנגן על פסנתר קלאסי ואחרי זה עברתי להיות רב כלי. אח שלי, שגדול ממני בשלוש שנים, היה ב'להקה רטורית' של יוסי אלפנט. הלכתי איתו לכל ההופעות בליקוויד ובפינגווין והייתי גם בהקלטות בכל מיני חדרים וחורבות וכולל הקלטה בבית עם 4-track. בפעם הראשונה שדרכתי באולפן זה היה בהקלטות של עופר אקרלינג. זאת היתה הפגישה הראשונה עם התחום בה ראיתי את הצד הטכני. לא רק לשמוע את השיר אלא איך עובדים עם השיר. זה היה רגע מכונן. לפני שנתיים סגרתי מעגל כשהתחברנו בעבודה משותפת ועשינו יחד עריכה דיגיטלית (מאסטרינג) ומאז אנחנו חברים."