דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ד באדר א' תשפ"ד 23.02.24
14.0°תל אביב
  • 12.1°ירושלים
  • 14.0°תל אביב
  • 13.4°חיפה
  • 12.1°אשדוד
  • 12.3°באר שבע
  • 15.6°אילת
  • 12.1°טבריה
  • 10.0°צפת
  • 13.4°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מרד גטו ורשה

35 שנה / מה נותר ממורשתו של אנטק צוקרמן?

מדריך וחניכתו. יצחק צוקרמן וחווקה פולמן רבן (באדיבות מוזאון בית לוחמי הגטאות, ארכיון התצלומים)
מדריך וחניכתו. יצחק צוקרמן וחווקה פולמן רבן (באדיבות מוזאון בית לוחמי הגטאות, ארכיון התצלומים)

35 שנה מלאו למותו של אנטק צוקרמן, מי שהוביל את מרד גטו ורשה, והיה לסמל העמידה היהודית בשואה. אך בעוד שדמותו נשכחת, ומושכחת, יש הסבורים שסיפורו חיוני לחברה הישראלית יותר מתמיד

ארז רביב
ארז רביב
כתב
צרו קשר עם המערכת:

"רוב הציבור בישראל לא מכיר את יצחק צוקרמן. זוכרים שהיה מרד גטו ורשה, אבל השמות יצחק, צביה, מארק אדלמן ופאוול פרנקל, רוב העם לא יודע מי הם ובטח לא יודעים לחבר ביניהם. זוכרים את זה שהיה מרד, אבל לא יודעים לחבר בינו לבין האנשים שחוללו אותו".

כך אמר אלעד הירש, מדריך ומלווה משלחות נוער לפולין של בתי ספר ושל תנועות נוער בתגובה לשאלה 'מי זוכר את יצחק צוקרמן'. הירש, שלאורך השנים הדריך עשרות מסעות של בני נוער, הוא חבר בתנועת דרור ישראל ומתגורר בחיפה.

מדוע חשוב להכיר את הרקע האישי של המורדים?

"אני חושב שזה מאוד חשוב. בלי להבין את הביוגרפיה שלהם, אי אפשר להבין למה היה מרד בגטו ורשה. יצחק צוקרמן, היה אחד מחבורת האנשים שהנהיגו את המרד ואת ההחלטה הזו של צעירים לצאת ולמרוד בשם העם היהודי. זה לא ניתן להבנה בלי להכיר את סיפור החיים האישי ובלי להכיר את הדמויות האלה. במובן מסוים צריך לדבר איתם. עם הרעיונות שלהם, עם הבחירות שלהם, עם הדילמות המוסריות שלהם. באופן אישי, אני חושב שיש המון מה ללמוד ממנו, כיהודים וכציונים היום".

את משמעותו של המרד ואת המסר החינוכי שלו, מניח הירש על הקשר של אותם מורדים להיסטוריה היהודית. "אני חושב שמדובר בסדרה של מסרים עמוקים. קודם כל המשמעות של להיות יהודי ריבוני. שנית, יש משמעות בהכרה שאני חלק מהעם היהודי, מההיסטוריה הזו ומהאנשים האלה. המרד גם מבטא מסר עמוק מאוד של שלילת הגולה, לא של היהודים, אלא של הקונספציה הגלותית, של צורת החיים הגלותית. זה מסר מאוד מאוד ציוני".

כיצד נכון לדעתך להעביר את המסר?

"אני חושב שקודם כל הדברים מתחילים מעמדה של חשיבה ביקורתית. צריך להסתכל על האירוע שנקרא השואה, ובתוכו על האירוע שנקרא מרד גטו ורשה ולנסות להבין אותם. זה דבר קשה מאוד. להבין את התהליכים, להבין את הדברים שקרו ואת מה שעומד מאחוריהם, ומה קרה בתוכם לאנשים שהיו שם. מצד אחד, היו בני אדם שבחרו להקים את אושוויץ, טרבלינקה וסוביבור. מצד שני היו את מי שבחרו לעשות בית ספר מחתרתי, חיי שיתוף ומרד בתוך מציאות של כליאה בגטאות שבהם שלטו רעב ויאוש".

צביה אמרה שהיו לו עצבים מברזל. פעם אחרת זיהו אותו ברכבת כיהודי, והוא לא איבד את האומץ שלו והשיב: 'אתה יכול לקחת אותי, אבל תביט שם לאנשים בקצה הקרון. הם שומרים עליי ואם תפגע בי, אתה תשלם על זה מחיר יקר', והניחו לו לנפשו. היה לו כוח בלתי רגיל של עמידה".

"אני חושב שהמסר המרכזי שרווח בחברה שלנו היום אומר שאסור לשפוט. אני לא הייתי אומר שאני או מישהו אחר צריכים לשאול את עצמנו היום: 'לו הייתי יצחק צוקרמן, מה הייתי עושה'. אני גם לא מאחל לאף אדם להגיע לדילמות כאלו עם עצמו, אבל אני חושב שמהבחירות שנעשו אז, ובטח ובטח מהאנשים שהיו אז, אנחנו יכולים ללמוד. אנחנו לא יודעים עוד באילו משברים אנחנו נתקל בעתיד או נתקלים בהם כבר היום במציאות המסובכת שלנו. לכן, ביכולת ללמוד באופן ביקורתי ורעיוני מהחלטות של אנשים אחרים ואיך הם התמודדו בצורה מוסרית ממדרגה ראשונה עם קשיים יוצאי דופן יש ערך חינוכי גדול – לכל אדם, צעיר או מבוגר", אומר הירש.

כיום ההישגים והכשלונות של הציונות החלוצית נמצאים בוויכוח ציבורי נוקב. באילו תגובות אתה נתקל כשאתה מספר את סיפור המרד בחברה שהתרחקה מרחק משמעותי מהאתוס החלוצי שהיה דומיננטי בעשורים הראשונים של מדינת ישראל?

"אני חושב שזה סיפור מעורר השראה. ברגע שאנשים מבינים שהאמירה ש'אי אפשר לשפוט אף אחד' הופכת את השואה לנושא שגם אי אפשר ללמוד ממנו שום דבר, משהו נפתח. האמירות: 'אסור לשפוט, אי אפשר להבין' וכל המשפטים האלה הופכים את השואה לנושא לא נגיש. ברגע שהפתח הזה נפתח, אז יש להם מה להגיד. זה פותח פתח לדיאלוג שלא היה כמוהו לפני זה.

עוד מוסיף הירש כי לדעתו חשוב להתמודד עם נושא השואה מעבר להיבט הרגשי העצמתי. "זה היה נורא, זה ברור, אבל ברגע שאתה אומר, 'בוא נדבר על האדם הזה ועל ההוא. למה זה מה שהוא בחר? איך זה קרה? היו לו חלופות אחרות? מה דחף אותו לעשות דווקא כך ולא ההיפך?' פתאום אנשים חושבים על זה ולדעתי הם גם חושבים על עצמם, מה מניע אותם, כשיש להם דילמות מוסריות. לסיפורם של המורדים יש מסר ברמה הכללית, לא רק ברמה הפרסונלית, אלא ברמה החברתית והלאומית. ברגע שאתה מנסה להבין מה היו הסיבות? איך קרה שקבוצה של צעירים מדוכאים ומבודדים החליטו למרוד? אז אתה מבין מה השורש של הבחירה הזו. אתה מבין את העוצמה החברתית שיש בתוך מבנה של תנועת נוער, אתה מבין את החשיבות של הציונות. אלו דברים שאנשים יכולים בהחלט להתפעם מהם ולגלות אותם גם בתוך עצמם".

 

ראשית כול – מחנך

לפני 35 שנה הלך לעולמו יצחק "אנטק" צוקרמן, מחשובי הלוחמים שקמו לעם היהודי בתקופת השואה, ולא פחות מכך, מגדולי המתעדים של השואה, חלוץ, מחנך ומנהיג.

יצחק צוקרמן נולד בשנת 1915 למשפחה יהודית מסורתית בעיר וילנה שכונתה "ירושלים דליטא". הוא לא תכנן להיות לוחם, וכשביקש להתגייס לצבא הפולני – סורב, בטענה שמסיימי בית ספר תיכון פטורים מגיוס. גם כשנשלח ממזרח פולין הסובייטית לורשה שתחת הכיבוש הנאצי, הייתה פעילותו המחתרתית העיקרית במשך רוב הזמן חינוכית ורוחנית. אם צריך לסמן נקודה ממנה חלה תפנית בחייו, הרי שנקודה זו הייתה סיום בית הספר התיכון העברי "תרבות" בוילנה. אז הגיש אנטק בקשה להתקבל ללימודי ספרות באוניברסיטה העברית של ירושלים, שנוסדה שנים מעטות לפני כן. בזיכרונותיו כתב שמכתב התשובה התמהמה, והוא בחר ללכת לסמינר מדריכים בתנועת "החלוץ הצעיר" במקום לפתוח בקריירה אקדמית, החלטה ששינתה את נתיב חייו.

יצחק הפך למדריך בתנועה הציונית-סוציאליסטית "דרור" (בשמה הקודם "החלוץ הצעיר"), וחבר במרכז ארגון "החלוץ" שטיפל בהכשרה ובעלייה לארץ. שם פגש את מי שתהיה בת זוגו ואשתו לעתיד, צביה לובטקין, בעצמה מדריכה בעלת שיעור קומה. יחסיהם התפתחו לאורך מספר רב של תפקידי שליחות, שהפרידו ביניהם ואיחדו אותם לפרקים.

מדריך וחניכתו. יצחק צוקרמן וחווקה פולמן רבן. צילום: מוזיאון בית לוחמי הגטאות. מתוך ויקימדיה
מדריך וחניכתו. יצחק צוקרמן וחווקה פולמן רבן, חניכתו מתנועת דרור. צילום: מוזיאון בית לוחמי הגטאות. מתוך ויקימדיה

הזוג לובטקין-צוקרמן היו בין המעטים ששרדו את השואה מקרב הנהגת המחתרת היהודית בפולין, ולעדויותיהם וכתביהם הייתה השפעה רבה על זיכרון השואה בארץ ובעולם. עוד בימי הכיבוש הנאצי היה יצחק אחראי על שמירת ארכיון המסמכים של ארגון "החלוץ", אותו העביר בין מקומות המחבוא השונים. אמנם רוב החומר התנועתי אבד בימי המרד הפולני ב-1944, אך לאחר המלחמה הוא השתתף במאמץ, שהצליח, לחילוץ ארכיון גטו וארשה המחתרתי ("עונג שבת"), שהוטמן מתחת לאדמה.

כל זאת התרחש בעוד הוא טרוד בקיבוצם של שרידי התנועות החלוציות, בטיפול בניצולי המחנות ובייצוגה של שארית הפליטה בפולין מול השלטונות החדשים, כדי לאפשר ליהודים לצאת מפולין באופן מאורגן. המבצע כונה "הבריחה", כאשר מחוץ לפולין המתינו לניצולים שליחים בתחנות ידועות בארצות אירופה השונות, עד לעלייה לארץ.

המסמכים והתמונות שניצלו מבין הארכיונים היו לאוסף של בית לוחמי הגטאות. טקס ההקמה התרחש ב-1949, ביום השנה השישי למרד גטו ורשה, ביחד עם הקמת קיבוץ לוחמי הגטאות, הקיבוץ אותו הקימו ניצולי שואה, ובהם שרידי הארגון היהודי הלוחם בפולין. הקיבוץ נקרא על שמם של הלוחמים שנספו בשואה, שזכרם נישא על ידי אחיהם לצרה ששרדו.

עד היום לא נכתבה ביוגרפיה היסטורית על יצחק צוקרמן. דוקטור בלה גוטרמן, היסטוריונית מ"יד ושם", מחברת הביוגרפיה "צביה האחת" על חייה של צביה לובטקין, הדגישה את החשיבות של פועלם של בני הזוג בימי הכיבוש הנאצי בתקופה שלפני ההשמדה ההמונית.

"היום", אמרה גוטרמן ל'דבר ראשון', "זה חדר די עמוק למודעות של בתי ספר ובהדרכה של משלחות בפולין, שאין לעסוק רק בתקופה של ההרג והאקציות בלימודי השואה וצריך לדעת מי היו האנשים. כאן גורשו 50,000 ושם נרצחו 30,000, אבל חשוב לדעת מי היו האנשים האלה קודם. מה הם עשו? איזה אובדן עצום קרה כאשר הם נרצחו? יש תיאור של ההמתה ושל האכזריות, אבל זה מרחיק את הדור הצעיר ממעורבות.

אם אתה לומד על המעשים והמאמצים של שמירת רוח האדם, ההישרדות בימי הכיבוש, נפתחת אפשרות אחרת. הרי זה קרה באמצעות מטבחים ציבוריים לעניים, אבל גם בזכות המדריכות שהיו שם והקנו לילדים השכלה בסיסית. יצחק פעל בתוך התחום של טיפוח המורשת היהודית תחת הכיבוש הנאצי".

היה עליי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות, להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי? בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול".

יצחק היה רכז של קורס הכשרה למדריכים, אשר באו לורשה מרחבי פולין הכבושה, כשעוד יכלו לנוע בדרכים. גוטרמן מספרת שלבית הספר התיכון שנפתח במחתרת "הגיעו טובי המרצים שבאו לדז'לנה 34, הכתובת בה שכן הקיבוץ של תנועת 'דרור' בגטו, (ביניהם אנשי החינוך והיצירה יצחק קצנלסון ויאנוש קורצ'אק, א.ר.), אנטק עצמו הקריא ספרות ביידיש לנוער והזמין סופרים מהגטו להרצאות, כשעדיין היו בחיים. יצחק צוקרמן היה היוזם, לצד מארק פולמן, שניהל את בית הספר. יצחק פעל לחדש את הפעילות החינוכית, בתקופה שנראית לכאורה לא רלוונטית (לפעולות שאינן הישרדותיות במובהק, א.ר). יחד עם אליהו גוטקובסקי, יצחק הכין מקראה בשם 'פיין און גבורה' שיצאה לאור במכונת שכפול. שמה בעברית הוא "ענות וגבורה בהיסטוריה היהודית לאור ימינו".

כריכת הספר "פיין און גבורה", מתוך אתר ההוצאה לאור "דרור לנפש"
כריכת הספר "פיין און גבורה", מתוך אתר ההוצאה לאור "דרור לנפש"

ההחלטה להשקיע משאבים בפעולה חינוכית ורוחנית, בעוד היהודים סובלים ממחסור חמור באוכל, לא הייתה מובנת מאליה. ההצבעה בקומונה בגטו הוכרעה בוויכוח נוקב, שבסופו אושרה הקצבת הכסף לפעולה חינוכית, שכללה הוצאת עיתוני מחתרת, קורסי הכשרות לנוער והוצאה לאור של המקראה. 'פיין און גבורה' נכתבה ביידיש, אך כיום אפשר לקרוא בה בעברית. בין דפי החוברת מסתתר רעיון חינוכי יוצא דופן.

בספר זיכרונותיו של צוקרמן 'שבע השנים ההן' הוא מספר על כך: "הספר הזה היה מקור של השראה חינוכית, והוא נותן מושג מה יכולנו ומה לא יכולנו ללמוד מהדורות הקודמים. על טרבלינקה לא היה אפשר ללמוד עד אז מההיסטוריה ומהספרות. …בשום מקום, או בשום תקופה לא היה מצב, שבכל המקומות בבת-אחת היו גזירות ופרעות וצרות אחרות. …לא היה אפוא ממה וממי ללמוד, ולו הייתי מעלה אז, אפילו לרגע, על דעתי את אשר לא ראינו בחלומותינו הרעים ביותר, הייתי חושב: 'יצחק צוקרמן, לך לבית משוגעים,' כי דרוש היה דמיון חולני, כדי להגיע למסקנות כאלה".

בחוברת מופיע מהלך דיאלקטי מיוחד: החלוצים, שתפיסת עולמם הציונית סוציאליסטית היוותה מרד במסורת היהודית הגלותית, שבים ומתלכדים איתה בקשר מחודש ומעניין. עמידתם של היהודים ברדיפות אכזריות בדורות הקודמים הפכה למקור כוח רוחני להתמודדות עם הרדיפות בהווה. נקודת ההשקפה של גוטקובסקי וצוקרמן היא מודרנית במובהק, אך בתוכה יש מתח בין הערכה חיובית למסורת הדורות, כולל הבחירה האכזרית של מוות על קידוש השם וכנגדה האפשרות וההליכה לקראת אתוס של הגנה עצמית. בהקדמה לחוברת, שיצאה לאור בקיץ 1940, קצת לפני הקמת הגטו בוארשה, נכתב:

"בכל המקומות שאנו יושבים בהם מזה דורות בארצות רבות באירופה עושים שונאינו מאמצים להשמידנו מבחינה רוחנית ופיסית, לבל יישאר שם מאיתנו שריד ופליט… היום נראה לנו, כאילו הכול התייצבו נגדנו כדי להשמידנו – השמדה פיסית ורוחנית. אך אנו, כאומה תרבותית עתיקת-יומין, בעלת מורשה רוחנית עשירה, שממנה אנו שואבים מלוא חופניים, אין אנו יכולים ואין אנו רוצים להיספות… חרף כל זה חייבים אנו, היהודים, ובפרט הנוער שלנו, להתגבר על מרירותנו ועל סלידתנו מכל התרבות האירופית בגלל המעשים הברבריים האיומים האלה, ששטפו את כל ארצות אירופה.

עלינו להבין שזו רק תופעה חולפת בתולדות האנושות, חלום בלהות, שיש לו סיבות עמוקות יותר, ששורשיו נעוצים בפרפוריה של אירופה המעורערת שלאחר מלחמת העולם האומללה הקודמת, והמסובכת בסבך סתירותיה החברתיות והכלכליות. וכאשר נבין זאת ונהיה חדורי הכרה שאין זו אלא תופעה בת חלוף, או אז נוכל להתגבר על דיכאון נפשנו ולא נאבד את התקווה לזכות בעתיד טוב יותר, אשר בו יבוא. זוהי אמונתנו העמוקה ביותר, שכן האדם הוא טוב מיסודו, ומן הדין שדבר זה יתגלה במוקדם או במאוחר… אבותינו מתו על קידוש השם ועמדו בעינויים קשים ביותר בלי להיכנע, ועשו זאת למען רעיון, למען אמת נעלה יותר. בכל עליותינו וירידותינו משולים אנו לעוף האגדי חול, החוזר וקם לתחייה מתוך אפרו".

כמעט כל הנערות והנערים שקיבלו את החוברת נפלו כלוחמי מחתרת.

אנטק הלוחם

מעטים הם השותפים לדרכו של יצחק צוקרמן שהכירו אותו אישית ועודם בחיים כיום. זאב איבינסקי, יליד וילנה אף הוא (93, קיבוץ עין חרוד מאוחד) נמנה עליהם. איבינסקי, חבר קיבוץ, מחנך והיסטוריון, הצטרף לצוקרמן בשנות ה-60 לפעילותו בבית לוחמי הגטאות, עד מותו בשנת 1981. ב-1993, שנת ה-50 למרד גטו וארשה, פרסם מסת מאמרים פרי עטו בשם "מרד של בדידות". הקשר שלו עם יצחק צוקרמן היה עמוק וחברי.

"אני נפגשתי איתו הרבה בעבודה משותפת בבית לוחמי הגטאות. בילדותו, אנטק היה נער חזק. הוא גדל בשכונה שבה היה צריך להחזיר מכות לבריונים. משפחתו לא הייתה כמותם, אלא שהם גרו בשכונה הזו. זה השפיע על האופי שלו. הוא היה חזק, הוא החזיר מכות. הוא לא נהג לחשוף את רגשותיו.

הוא הגיע לתיכון העברי 'תרבות' בוילנה כמה שנים לפניי. היו לנו אותם מורים וכל מיני זכרונות משותפים. יצחק נפצע אחרי שהשתתף בפעולה קרבית של המחתרת היהודית בקראקוב (פעולת 'ציגנריה' מ-22.12.1942, א.ר), הוא נורה ברגל בזמן הבריחה מהגרמנים שארבו לו בנקודת הכינוס של הלוחמים (בעקבות הלשנה, א.ר.). המגף שלו היה מלא כולו בדם. הוא עלה לרכבת כל הדרך לוארשה ונכנס בחזרה לגטו. אשתו צביה אמרה שהיו לו עצבים מברזל. פעם אחרת זיהו אותו ברכבת כיהודי, והוא לא איבד את האומץ שלו והשיב: 'אתה יכול לקחת אותי, אבל תביט שם לאנשים בקצה הקרון. הם שומרים עליי ואם תפגע בי, אתה תשלם על זה מחיר יקר', והניחו לו לנפשו. היה לו כוח בלתי רגיל של עמידה".

זאב איביינסקי. צילום: עידו רותם / מתוך ויקימדיה
זאב איביינסקי. צילום: עידו רותם / מתוך ויקימדיה

איך אתה רואה את החשיבות של פועלו?

"צריך להכיר בזכויותיו בעצם ההתרחשות של המרד. זה לא היה פשוט בנסיבות ההן להחליט למרוד. אנחנו בארץ תמהנו כולם איך הם לא מרדו? הדבר המדהים הוא שבנסיבות הללו הם יכלו למצוא כוח ואומץ לב למרוד".

לפני שסיים להתאושש מהפציעה ברגל, פתחו הנאצים באקציה שנייה בגטו וארשה. יצחק היה בין הלוחמים היהודים בגטו, במה שכונה לימים 'המרד הקטן'. מפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), מרדכי אנילביץ', היה השריד היחיד מקבוצתו הקרבית, שנפלה בקרב רחוב. קבוצתו של אנטק הכינה מארב לחיילים גרמנים בחדר המדרגות והצליחה לפגוע בחלקם ולהיחלץ דרך הגגות, וחוזר חלילה בבניין אחר. מספר הלוחמים נאמד בעשרות בודדות, אך התנועה הסמויה בין הגגות יצרה אשליה כי מדובר ביותר מכך. עיתונות המחתרת הפולנית ניפחה מספרים אלו והותירה רושם רב. כשראו הפולנים מחוץ לגטו את עוז רוחם של היהודים הנלחמים, בעוד הם עצמם, החזקים בהרבה מן היהודים, אינם נוקפים אצבע תחת הכיבוש הנאצי השנוא, חל שינוי ביחסם ליהודים ובמקום לבוז להם החלו להציע עזרה נדיבה יותר ואף מעט נשק.

לפי דעתו של פרופסור ישראל גוטמן מ'יד ושם' ז"ל, אשר היה מחברי המחתרת היהודית בגטו, היה 'המרד הקטן' בינואר 1943 תחילתה של שרשרת נסיבות ייחודיות שאפשרה את מרד גטו וארשה באפריל. לטענתו, העובדה שהגרמנים סיימו את האקציה לאחר שלושה ימים בלבד, לאחר שספגו מספר קטן של אבידות, גרמה לאלפי היהודים בגטו לתהות האם פעולה מחתרתית יכולה לשפר את הסיכוי שלהם לשרוד, בניגוד לגישת שיתוף הפעולה שבה דגלה מועצת היהודים (היודנראט), אשר לא היה בכוחה למנוע את חיסולם של 90% מיהודי הגטו עד אותו השלב.

אנשי המחתרת עצמם לא נטו לחשוב שלחימה עשויה להציל, אך מאותו רגע זכו לבכורה על פני היודנראט בתוך הגטו, וגם הנאצים נטו להימנע מלהיכנס אליו. גטו וארשה הפך לשטח הפקר, כאשר האי"ל והאצ"י (האיגוד הצבאי היהודי) מנהלים קרב תעמולה יעיל בקרב היהודים בעד ההתנגדות החמושה וכנגד בעלי הסדנאות הגרמנים בגטו שהבטיחו לעובדיהם היהודים פינוי שקט למחנות עבודה ליד לובלין, באם לא יתמרדו.

המחתרת הציתה חלק ממחסניהם וביצעה פעולות חבלה במפעלים, כאשר יותר ויותר יהודים ניסו לברוח מהגטו, לאגור מזון במקלטים שנחפרו במאותיהם, להצטרף לארגוני המחתרת, או להצטייד בנשק אישי, תקני או מאולתר. כך נערך הגטו לאקציה האחרונה, שבה פרץ מרד גטו וארשה – התנגדות לוחמת מסיבית ראשונה וכמעט יחידה בתולדות מלחמת העולם השנייה בתוך סביבה עירונית.

מעט לפני המרד, ב-19 באפריל, נפרד יצחק מצביה אהובתו ויצא לשליחות מחוץ לגטו, כנציג הארגון היהודי הלוחם וכאיש הקשר של האי"ל אל קבוצות המחתרות הפולניות. קודמו בתפקיד, אריה וילנר, נתפס ונחקר בעינויים. כשפרץ המרד, ניסה אנטק להעביר ללוחמים בגטו משלוח של רובים מהמחתרת הפולנית, אך ללא הצלחה. הוא זעם על התמיכה המוראלית של המחתרת הפולנית, שלא גובתה כמעט בשום מהלך אקטיבי כנגד יחידות החיסול הגרמניות, וכל זאת בעוד הגטו בוער, נמק וכלה.

כששמחה "קאז'יק" רותם, חבר האי"ל, נחלץ מהגטו וביקש מאנטק לשלוח פנימה משלחת הצלה, העריך אנטק שלא יהיה להם סיכוי לחזור וקאז'יק יצא ללא רשותו. קאז'יק הצליח לחזור לחורבות הגטו הבוער מבלי שפגש איש מחברי המחתרת, ובכוח בלתי רגיל שכנע עצמו לשוב על עקבותיו דרך המנהרה שחפרו אנשי אצ"י – הארגון הקטן יותר, שמפקדיו באו מקרב חברי תנועת בית"ר. לפני המרד היה ניסיון איחוד בין האצ"י לאי"ל, אשר החזיק מעמד זמן קצר מאוד והם התפצלו בשנית. כמעט כל לוחמי האצ"י וכל מפקדיו נפלו במרד או מעט לאחריו.

בתעלות הביוב פגש קאז'יק בקבוצה תועה של לוחמים יהודים, ביניהם צביה לובטקין. הוא הוביל אותם אל פתח הביוב ברחוב פרוסטה מחוץ לגטו, ודאג להעביר מסר לאנטק שיבוא לחלצם. הסצנה הסוריאליסטית התרחשה על ידי הזמנת משאית להובלת רהיטים – פעולה שגרתית שהייתה אפשרית בעיר שחיָה את חיי שגרת הכיבוש, בעוד גושי בניינים בגטו בוערים וקורסים. באיומי אקדח, לאור יום, גרמו לנהג המשאית לעצור ליד הפתח, בעוד הלוחמים העייפים והפצועים יוצאים מן התעלה ומטפסים אל המשאית. לא כולם הספיקו לטפס, האחרים נתפסו ונפלו בקרב ומיעוטם, שנותר בגטו, המשיך להילחם בין החורבות למשך מספר חודשים נוספים.

גם לאחר המרד נמשך המצוד הנאצי אחר יהודים בעיר, שבה המשיכו להסתתר בערך 20,000 יהודים במקומות מחבוא שונים. אנטק, שהפך לאיש אמונן של המחתרות הפולניות, היה שותף לאינספור פעולות הסתרה והצלה, מציאת דירות, חלוקת כספים למצילים ופעולות רבות אחרות. עם זאת, לא ויתר על הרעיון שעל היהודים להתמרד. חברי מחתרות מגטאות אחרים קיבלו משלוחים של כסף ונשק, שחלק מהם נשלחו אל יהודים במחנות העבודה, במטרה לעודד גם שם את התנגדותם.

שִגרה זו של סכנות יומיומיות ומאבק מחתרתי נקטעה עם פרוץ המרד הפולני ב-1944. יצחק, צביה, מארק אדלמן מארגון ה'בונד' וחברי אי"ל אחרים הצטרפו כיחידה יהודית לוחמת לשורות המחתרת הפולנית. הפולנים לא אישרו לאנטק להילחם בחזית והוא שירת במפקדה, מפני שלא היו מוכנים לסכנו.

אי אפשר בכלל להבין את המרד בלי הקוד הזה, של האמון בין המדריך לחניכיו ומתן הדוגמא האישית. המרד לא היה בחירה של 'אין ברירה', כפי שבטעות סוברים, אלא החלטה רצונית, וולנטרית, של אנשים ריבוניים. חברי תנועות הנוער לא החליטו למרוד כי מישהו נתן להם פקודה.

להצטרפות זו של מפקדי המרד היהודי היה ערך סמלי. המאבק בנאצים לא היה רק מאבק של קורבן כנגד רודף, אלא גם מאבק בשם הצדק נגד הרשע. רק לאחר שדוכא המרד הפולני, במחיר מאות אלפי הרוגים והרס של ארבעה מכל חמישה בניינים בעיר, הואיל הצבא הרוסי להתקדם ולגרש את הנאצים מורשה. רק אז הרשה לעצמו אנטק לבכות, בעוד העיר צוהלת ושמחה בצהלות שחרור. בזיכרונותיו כתב:

"פתאום חתכה אותי כמו בסכין הידיעה שאין עַם יהודי. ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התנופפו באוויר; הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים. איזו שמחה יכולה הייתה להיות כאן? הייתי רצוץ ושבור לגמרי. עד לאותו זמן,

היה עליי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות, להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי? בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול".

זמן מועט אחר כך, כאשר הסתבר שיש פליטים יהודים ברוסיה, שמתכוונים לשוב, מצא יצחק כוחות מחודשים וחזר לפעילות ציבורית נמרצת של שיקום, ארגון והכוונה, חינוך הנוער והקמת התנועה החלוצית מחדש. בקרב שרידי המחתרות התעורר ויכוח נוקב בנוגע לפעולות נקמה בגרמנים. אבא קובנר, מנהיג המחתרת של גטו וילנה, אסף סביבו חבורה שניסתה לבצע הרעלות המונית בקרב שבויים נאצים וגרמנים אחרים. יצחק שם בעדיפות עליונה את הטיפול ביהודים ששרדו, בידיעה שהדבר יבוא על חשבון האפשרות לנקום. לאחר שעלה ארצה, הקדיש את רוב מרצו להקמתו של בית לוחמי הגטאות, ולאיסוף רחב היקף של תיעוד, בדגש על מקרים של עמידה יהודית וצורות שונות של התנגדות. את אתוס ההתנגדות והמרד כינה 'בית ספר לרוח האדם'.

צוקרמן וזיכרון השואה

לאורך השנים הוטחו טענות ביקורת קשות כלפי צוקרמן בגין השפעתו על זיכרון השואה בישראל. הטענה המרכזית נוגעת להטיית הזיכרון והבלטה שלו ושל חבריו, על חשבון חברי תנועות וארגונים אחרים באי"ל וכלפי ארגון האצ"י, אותו הקימו אנשי תנועת בית"ר, או על חשבון זכרם של היהודים שלא מרדו ואף לא התנגדו.

כאשר המשורר נתן אלתרמן השווה בין דרכם של המורדים לדרכם של היודנראטים הגיב יצחק בחריפות ואמר:

"אין בלבי כל ספק, שלולא רוח המרד ולולא תנועת אי הכניעה, לא היו נמלטים לצד ה'ארי' אפילו מעט היהודים שנמלטו מהצורר. חמישה-עשר אלף יהודים ברובע הארי של העיר, מבין 20 האלף שמצאו שם מקלט, קיבלו מדי חודש בחודשו עזרה על ידי המחתרת היהודית מתוך כספים שמקורם במפעל ההצלה בלונדון, בשווצריה ובקושתא. עשרות מקשרים השליכו נפשם מנגד כדי להגיע אל יהודים מסתתרים. אל מחנות ריכוז העבירו אף נשק, קראו לעמידה, לבריחה, להסתתר. ההיה כוח אחר אשר עשה זאת? אני רוצה להודיע קבל-עם, ובאוזני המשורר, שאם אנחנו, הלוחמים והם "היודנראטניקים", הננו אחים, ודרך אחת לנו באחריות יהודית, הריני מודיע שאני וחבריי, אחרוני הארגון היהודי הלוחם, מעמידים את עצמנו למשפט העם על רצח 'אחינו היודנראטניקים'".

יצחק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן. צילום: אוסף התצלומים הלאומי
יצחק צוקרמן מעיד במשפט אייכמן. צילום: אוסף התצלומים הלאומי

חלק מטענות הביקורת הן תולדה של ערבוב בין הגישה המתנכרת שהתפתחה בארץ ישראל כלפי ניצולי השואה, ובין הגישה של אנשי המחתרת שהיו בשואה ביחד עם המוני היהודים הנרצחים. יצחק מעולם לא בא בטענות אל יהודי שלא נלחם, גם אם היה מקרב המעטים שהיו מסוגלים לכך. הוא ביקש מיהודים רבים שפגש בזמן השואה ולאחריה לכתוב ולתעד ככל שיוכלו, ודאג לשמר בארכיון גם מסמכים תיעודיים של יהודים שהטילו דופי בו ובתנועתו, ואף כאלו שסילפו ועיוותו אירועים להם היה עד במו עיניו.

פרופסור חוי דרייפוס, מאוניברסיטת תל אביב ו"יד ושם", אשר חקרה את מרד גטו ורשה, חושבת שביקורת היא יסוד המחקר ההיסטורי, אך היו שראו בצוקרמן – שהפך מסיבות שונות לקול מרכזי בעיצוב זיכרון המרד – כמי שאמור להיות מחויב לנורמות מקובלות במחקר.

"צוקרמן לא היה חוקר אלא ניצול, עד ואיש תנועת 'דרור' – וככזה ראוי לראות אותו ולהעריך את דבריו. אנחנו – ההיסטוריונים – חייבים לעמת ולאמת את דבריו וכמובן לא ניתן להתבסס רק עליו בתיאור המרד. הוא קול אחד וחשוב (על אף שלא היה במרד, שמע הן מצביה והן מאחרים דברים שעליהם לא סיפרו לאחרים), אך לא הקול היחיד. כמו כן, הייתי מדגישה שיש לו זכויות רבות גם בהיבטים אחרים של השואה כמו למשל ארגון חיי היהודים במסתור ובמחבוא, השתתפות במרד הפולני וחידוש ההתארגנות היהודית לאחר המלחמה, לצד פעילותו החינוכית והפוליטית בגטו טרם הגירושים".

שאלת זכרון השואה, הנספים והניצולים, והמשמעויות שצריך לייחס לה, היא שאלה בעלת משמעויות תרבותיות, ערכיות ופוליטיות, ולא בכדי, השיח בנושא זה ער ביותר בשנים האחרונות. אלעד הירש, אשר מדריך, כאמור, בני נוער במסעות לפולין סבור שלדמותו של צוקרמן וחבריו עשויה להיות משמעות גדולה עבור הנוער הישראלי של ימינו.

מה מיוחד במנהיגות של יצחק צוקרמן?

"אנטק היה חבר בתנועת דרור" אומר הירש, "ככזה אני חושב שצריך להבין אותו קודם כל כמדריך. תנועת הנוער מבוססת על הקוד הזה של מדריך-חניך. אי אפשר בכלל להבין את המרד בלי הקוד הזה, של האמון בין המדריך לחניכיו ומתן הדוגמא האישית. המרד לא היה בחירה של 'אין ברירה', כפי שבטעות סוברים, אלא החלטה רצונית, וולנטרית, של אנשים ריבוניים. חברי תנועות הנוער לא החליטו למרוד כי מישהו נתן להם פקודה. להיפך, בארץ ניסו לשלוח להם מכתבים שאמרו: בלי מרד, תצילו את עצמכם ויחסית לאחרים, היו להם גם קצת יותר אפשרויות להציל את עצמם".

"הם הלכו מתוך החלטה מודעת" אומר הירש, "מתוך נאמנות לחינוך שהם קיבלו בתנועת הנוער לפני המלחמה ובמהלכה. אני חושב שלאנטק (יצחק צוקרמן, א.ר) היה תפקיד מרכזי בזה. הוא שלח אנשים לבדוק אפשרויות לבריחה ולהליכה לפרטיזנים, למצות כל סיכוי להצלה, אבל היה לו ברור שלרוב היהודים אין אפשרויות כאלה. הוא ידע שרובם המכריע ימותו בכל מקרה, והוא חשב בקנה מידה היסטורי. לכן הוא גם התנגד לגישה של המחתרת החלוצית בקרקוב, שהעדיפה לצאת מהגטו לפעולות חבלה, ולא לעשות מרד בתוך הגטו. כשהוא נסע לשם ופתאום הוא גילה שהם עומדים לפעול ואז הוא שם בצד את המחלוקת ודרש להשתתף כאחד מן השורה. כשהוא חזר לורשה התחזקה אצלו הדעה שצריך להיות מרד יהודי גלוי. המרד בגטו היה מעשה של אנשים שהיו יכולים לברוח, וקראו לאחרים לברוח, אבל בחרו לעמוד ביחד עם מי שלא יכול לברוח, ולהילחם. התוקף שלו כמנהיג וכמפקד בא מתוך האחריות שהייתה לו כמדריך בתנועה, שבמהלך המאורעות הוא הרחיב אותה לאחריות על הנהגת הציבור היהודי כולו. אלפי יהודים בגטו הזדהו עם המחתרת והם לקחו חלק במרד בכל מיני צורות, גם בלי נשק. על האמון הזה, הערכים האלו, ועל הרוח הזו צריך לחנך".

גילוי נאות: לכותב ולחברי מערכת נוספים יש זיקה להוצאת הספרים דרור לנפש המוזכרת בכתבה

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!