אנחנו יוצאים לרחובות כדי להגיד למדינה 'אתם התחייבתם!'. מלכתחילה לא רצינו פעימות כי קראנו את ההיסטוריה של מאבקי הנכים הקודמים בהם תמיד הובטחו פעימות ואף פעם לא התקבלו. הפעימות זו בעצם ההתנגדות הכי גדולה שלנו. זה לא הגיוני שיקצבו לנו את החיים בפעימות כי כבר לא נשארו לנו פעימות בלב. אין כסף לדברים הכי בסיסיים.

זה מאבק על המדינה ועל החזות של ישראל. באיזו מדינה אתם רוצים לחיות? ביטוח לאומי הוא מוסד צדקה או הביטוח הלאומי? אם זה מוסד צדקה אז זאת לא מדינת רווחה, אנחנו נקבל את זה ונלך לקבץ נדבות

בשביל האדם הנכה, עם קצבה של 2,342 אפילו תוספת של ש"ח תהיה דרמטית, אז תוספת של 400 ש"ח הייתה באמת תוספת דרמטית שהלכה ונשחקה עם עליית יוקר המחיה. חזרנו לאותו המצב, אנחנו בקו העוני עוד פעם. נשארנו באותה עמדה ועם אותו רצון להשוות את עצמנו לאזרחים אחרים, שנוכל לחיות בכבוד. אנשים צריכים את הכסף שהובטח עכשיו, כדי לשלם על תרופות, על אוכל, על שכר דירה, בשביל לשלם למטפלים שלהם. אני למשל עדיין לא יכולה לקחת מטפלת עם השר"ם שלי. זה לא אפשרי. בעלי עוזר לי כמה שהוא יכול, אבל כמה אפשר? בנאדם אחד לא יכול לעשות הכל. גם לטפל בי, גם לטפל בילדים, גם לנקות, גם לסדר. זה מציב אותנו במתח ולחץ. אני צריכה עזרה. לפעמים אני לבד בבית ואני פוחדת ללכת להתקלח, שלא חס וחלילה אפול או אשבור משהו, אז אני מחכה שבעלי יחזור. מיום ליום זה נהיה קשה יותר.

בעצם שום דבר כמעט לא השתנה עם חוק הנכים. הדבר היחיד שהשתנה, ובזה אני רוצה לקרוא לכל מי שיכול להגיע להפגנה, זה שהייתה בזמנו תמיכה של 87% מהציבור בנכים וזה מה שהביא בסופו של דבר לחוק הנכים. הם (המדינה) הבינו שאי אפשר לא לתת, אז הם חוקקו חוק. אבל הממשלה ממשיכה לצפצף על הנכים ועל האזרחים ולצפצף על החוק. מי שמרגיז אותו שהממשלה מצפצפת עליו, שיבוא ויצעק את זה איתנו. אני חושבת שזה המסר הכי חשוב מהעניין הזה. שהציבור שתמך בנכים ב-2017 יבוא ויראה את התמיכה ברגליים שלו. הציבור כולו נמצא ברדיפה אחרי הזנב שלו בגלל המדיניות הכלכלית, בגלל השקרים שמגיעים מהממשלה. מי שבריא לא יכול להתחיל להבין מה זה להיות נכה. זה לא לשבור את הרגל או להיות חולה בשפעת. זה להיות יום יום, שעה שעה עם כאבים. עד שזה לא קורה לך אתה לא יכול להבין את כל ההשלכות של הנכות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ממשלה ממשיכה לצפצף על הנכים ועל האזרחים ולצפצף על החוק. מי שמרגיז אותו שהממשלה מצפצפת עליו, שיבוא ויצעק את זה איתנו. אני חושבת שזה המסר הכי חשוב מהעניין הזה. שהציבור שתמך בנכים ב-2017 יבוא ויראה את התמיכה ברגליים שלו.

לעשות דבר כזה, כמו להגיע לנאום בהפגנה, דורש ממני הכנות של יום שלם ואחר כך אני יומיים מושבתת כי אני לא יכולה לזוז וסובלת מכאבים. אבל אני לא מוותרת על זה כי זה חשוב לי, כי זה חשוב שאנשים יבינו. אם לא אצא, אם לא אכתוב, אם לא אדבר על זה, אף אחד לא ידע. הממשלה עושה כל מה שהיא יכולה כדי למסמס את זה. כבר ארבע שנים שאני לוקחת חלק במאבק ואני עייפה. תוך כדי המאבק היו לי הטבות והחמרות ובית וילדים ומשכנתא והכל. למה להקשות לנו את החיים כל כך. תנו לנו את הקצבה כמו בני אדם, לא כמו כלבים שזורקים להם מתנות. זאת התחושה. אנחנו רוצים לחיות, לא רוצים מותרות, רק לחיות, בנוחות ובלי שיכאב. וזה לא קורה.

זה המאבק הכי חשוב במדינה, ולא רק בגלל הנכים והקשישים והמסכנים ומיעוטי היכולת. זה מאבק על המדינה ועל החזות של ישראל. באיזו מדינה אתם רוצים לחיות? ביטוח לאומי הוא מוסד צדקה או הביטוח הלאומי? אם זה מוסד צדקה אז זאת לא מדינת רווחה, אנחנו נקבל את זה ונלך לקבץ נדבות. זו המדינה שאתם רוצים? או מדינה מתוקנת שדואגת לזקנים ולנכים שלה. זו השאלה האמיתית פה.

___

עריכה: רז רותם