רשות החשמל בוחנת אפשרות להגדלת יעד האנרגיות המתחדשות מ-17% כיום ל-30% מייצור החשמל ב-2030. בהודעה שפרסמה היום (רביעי) קראה הרשות לציבור "להשפיע על הדרך למימוש יעדי ייצור החשמל באנרגיה המתחדשת לשנת 2030". על פי הפרסום, האפשרות נבחנת בעקבות פנייתו של שר האנרגיה, יובל שטייניץ. ברשות החשמל הוסיפו כי "בחינת הגדלה משמעותית של היעד הינה חלק ממחויבותה של ישראל, כחלק מהמאמץ העולמי, להתמודדות עם משבר שינויי האקלים ולהפחתת פליטות גזי החממה הגלובאליות".
המשרד להגנת הסביבה מול רשות החשמל
לעומת רשות החשמל, במשרד להגנת הסביבה ערכו מחקר שמטרתו לבחון כמה אחוזים ממשק החשמל ניתן לספק באנרגיות מתחדשות באותה שנה, והגיעו לתוצאה גבוהה הרבה יותר של 43%, וזאת מבלי להקצות לכך קרקעות נוספות: "הפוטנציאל להתקנת מערכות סולאריות על גבי מבנים ושטחים בנויים ב-2030 נאמד בכ-24 גיגה וואט (GW) שצפויים לייצר בממוצע כ-38 טרה וואט שעה (TWh) בכל שנה. כלומר, מימוש פוטנציאל זה יאפשר לייצר 43% מצריכת החשמל בישראל בשטחים מבונים בלבד ב-2030".
בהודעת רשות החשמל הסבירו כי "הגדלת יעד הייצור של האנרגיות המתחדשות מלווה באתגרים רבים הייחודיים לישראל כגון עתודות קרקע מוגבלות, גידול דמוגרפי מתמיד, צפיפות והיותה אי אנרגטי. על כן, נדרש למצוא פתרונות לשטחים פוטנציאלים, ליכולת שילוב מתקני אגירת חשמל, להסרת חסמים בפיתוח רשת החשמל ועוד" ובכך הסבירו במרומז את המספר הנמוך יחסית – 30%.
שתי עבודות המחקר – גם של רשות החשמל וגם של המשרד להגנת הסביבה לא פורסמו עדיין לציבור, אך מביניהן לעמדת רשות החשמל ישנה משמעות יתרה מפני שהיא הרגולטור האחראי על פיתוח משק החשמל.
תמהיל הדלקים הוא הויכוח המהותי לעתיד משק החשמל, והוא שיקבע את הכיוון אליו יכוונו השקעות של מיליארדי שקלים כבר בימינו אנו. אפילו כיום, באחוזים הנמוכים יחסית של אנרגיות מתחדשות שהותקנו ומייצרות חשמל מדי יום, ניהול רשת החשמל הופך למשימה קשה בהרבה. בשל ההישענות על מקורות דינאמיים כמו אנרגית שמש והיעדר אפשרות להפקת אנרגיה ממקור יציב כמו אנרגיית מים הידרו אלקטרית, יש בניהול מערכת החשמל התמודדות עם זינוקים גדולים בכמויות החשמל הסולרי בבוקר ונסיגה מהירה בשעות אחר הצהריים.
על אפקט חוסר היציבות של האנרגיה הסולרית ניתן לפצות בשתי דרכים: שימוש מוגבר בפחם, שימוש מוגבר בתחנות כוח בשיטת מחזור פתוח (תחנות פיקריות) ושימוש במתקני אגירת אנרגיה, כאשר לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. הפחם והפיקריות מסוגלים להעלות ולהוריד הספק ייצור במהירות גבוהה יותר מתחנות כוח גזיות בשיטת מחזור משולב, שמהוות את עיקר כושר הייצור בחשמל כיום. מתקני האגירה הקיימים בישראל הם בשיטת 'אגירה שאובה' של מים מבריכה נמוכה לבריכה גבוהה. שימוש בשיטה זו מגלם הפסד אנרגיה של כ-25%. בעולם יש כבר מתקני אגירה יעילים יותר בסוללות שמתחילים לדחוק פרויקטים של תחנות גז במחזור פתוח על בסיס מספר יתרונות: הם זולים יותר, הם יכולים לשנות הספק מהר יותר והם לא גורמים לזיהום אוויר שמייצר גם עלויות חיצוניות. לתחנות כוח גזיות במחזור פתוח יש שני יתרונות: בתחזוקה נכונה הן יכולות להחזיק מעמד עשרות שנים, וכל עוד זרם הגז נמשך ניתן להפעילן שעות ארוכות ברצף. לעומתן, סוללות חייבות לעבור הטענה לאחר ריקון ומשך חיי הסוללות בטכנולוגיות הקיימות נמשך בין 10-5 שנים בלבד. זמן זה יכול גם להתקצר משמעותית, אם הסוללות ינוצלו שלא בהתאם להוראות היצרן שלהם. מכיוון שייצור החשמל וגם האגירה מופנים בעיקרם לגורמים פרטיים, קיים פוטנציאל לניגוד אינטרסים – מנהל מערכת החשמל ירצה את החשמל ברגע נתון לפי צרכי הרשת, בעוד בעלי הסוללות ישאפו להטיל אילוצים על השימוש בסוללות כדי לשמר אותן לזמן ארוך יותר.
שר האנרגיה יובל שטיייץ מקדם מדיניות לסיום השימוש בפחם עד 2025 בשם היקף הזיהום שהוא יוצר, אך מעודד מאוד את משק הגז. רק לאחרונה הגיעו שלושה פרויקטים של תחנות גז במחזור פתוח לסגירה פיננסית בהיקף כולל של 650 מגהואט. הפרויקטים שמקדמת רשות החשמל כיום בתחום אגירה בסוללות הם בהיקף של מגה-ואט אחד, ולא רלוונטיים לתחרות מול תחנות כוח בגז.
