אחות בבית החולים שיבא ורופא מתמחה בבית החולים סורוקה לקחו את חייהם החודש, ובשנה וחצי האחרונות דווח על לפחות עוד שלושה מקרים של עובדים בסורוקה. בית החולים כינס את הנהלתו לדיון דחוף ושר הבריאות מינה ועדה שתבחן את הדרכים למניעת אובדנות.

גם לקרובים ביותר קשה לדעת מה עובר על נפשו של אדם שמחליט לסיים את חייו, וודאי שכל מקרה ואדם הם ייחודיים. עם זאת, שרשרת המקרים שאנו עדים להם בתקופה זו, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שאובדנות בקרב אנשי רפואה היא תופעה עולמית מתועדת וידועה, מחייבת אותנו לדיון ציבורי בשלומה של מערכת הבריאות ושלומם של עובדיה המסורים.

חדר מיון בבית חולים ברזילי באשקלון. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: shutterstock)

אלו הדוחים את הצורך בדיון חברתי ופוליטי ביחס לנושאים שנוגעים לנפש האדם, ואת היכולת ללמוד מדיון כזה, יכולים לפנות למחקר הסוציולוגי המשמעותי הראשון אי-פעם של אחד מאבות הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים: 'התאבדות כתופעה חברתית'. במחקר מראה דורקהיים שגם ההחלטה האישית ביותר מושפעת מאד מנתונים חברתיים ופוליטיים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מערכת מורעבת באופן שיטתי

בתחילת הדיון יש לבחון את נתוני מערכת הבריאות הישראלית אל מול מערכות הבריאות של המדינות המפותחות. ההוצאה הלאומית על בריאות בישראל עומדת על כ-7.4% מהתמ״ג, לעומת 8.9% במדינות ה-OECD ו-11% במדינות אירופה בהן נהוגה מערכת שירותי בריאות בקופות חולים, הדומה למודל הישראלי. זאת ועוד, הפער בין ההוצאה הלאומית בישראל, במונחי תמ״ג, לבין המדינות המפותחות רק הלך והתרחב מאז 1995, השנה בה חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

כאשר בוחנים כמה מתוך ההוצאה הלאומית היא ציבורית וכמה פרטית, עולה תמונה מדאיגה נוספת: בעוד במדינות ה-OECD שיעור ההוצאה הציבורית מכלל ההוצאה הלאומית על בריאות עומד על 73.8%, בישראל היא במגמת ירידה ועומדת רק על 63.8%. משמעות הדבר – עומס גובר והולך על המערכת הציבורית, לצד הידלדלות המשאבים העומדים לרשותה.

הנגזרת היא המציאות בשטח: בישראל מועסקות 5 אחיות ל-1,000 נפשות לעומת 9 בממוצע במדינות ה-OECD. שיעור מסיימי לימודי רפואה לנפש בישראל נמוך כמעט בחצי מממוצע מדינות ה-OECD, כמו במקצועות הסיעוד.

גם במספר מיטות אשפוז ומכשירי דימות ניצבת ישראל מתחת לממוצע, ובמקרים מסוימים קרובה לתחתית הרשימה. לעומת זאת, שיעור תפוסת מיטות האשפוז הכללי בישראל עומד על 93.8% מהתפוסה האפשרית, גבוה בהרבה מהממוצע שעומד על 75.5%.

אלה המספרים והנתונים כפי שפרסם משרד הבריאות, אבל האמת היא שכל מי ביקר בבתי החולים שלנו או ניסה להשיג תור לרופא מומחה בשנים האחרונות, יודע שהמחסור אמיתי ומורגש בצורה ניכרת. רק לפני שנה כתב ד״ר איתן חי-עם, מנכ״ל משרד הבריאות לשעבר, טור אישי כואב על חוויותיו בתור מאושפז שנקרא בפי הצוות ״הזקן ליד החדר המוגבר״. מה חווה מי שאיננו מכיר ומוכר כמוהו?

מערכת מורעבת היא סיר לחץ לכולם

כאשר מערכת חשובה ומרכזית כמערכת הבריאות נמצאת במצב מתמשך של תקצוב חסר, תקינה לא מספיקה ועומס רב, השירות שניתן למטופלים הוא פחות איכותי. לרופאים יש מעט זמן להקדיש לחולים, כדי לראות מומחים צריך לחכות זמני המתנה ארוכים ולעיתים לנסוע רחוק מאד.

על רקע תנאים אלה ניתן להבין את סיר הלחץ הנפשי שנמצאים בו מטופלים ומטפלים כאחד. אחת התופעות החמורות שמתרחשת כתוצאה מכך היא תופעת האלימות כנגד אנשי הסגל הרפואי. מדו"חות שהתפרסמו בנושא על-ידי מכוני מחקר ומשרד הבריאות עולה ש-75% מהצוות הרפואי חווה אלימות מילולית בשנה החולפת, 36% חוו אלימות פיזית ו-85% היו עדים למקרים של אלימות כלפי אנשי צוות רפואי אחרים. אנשי הצוות הרפואי מציינים כסיבות התורמות להתרחשות מקרי אלימות את העומס הרב במערכת, זמני ההמתנה הארוכים ואי-זמינות הצוות לטפל במטופלים.

ובפריפריות?

אם מצבה הכללי של מערכת הבריאות הוא בחוסר מתמשך, הרי שהתמונה שעולה לגבי מערכת הבריאות בפריפריות, ובנגב בפרט, מדאיגה עוד יותר. בנגב יש בית חולים אחד שמטפל בכל האזרחים שבין מצפה רמון לקרית גת.

ממשלת ישראל החליטה לפני 6 שנים להקים בית חולים שני בנגב, אולם מאז טרם התפרסם מכרז להקמתו. מועצת הנגב וראשי רשויות באזור הגישו עתירה לבג״צ כדי לקבל תשובות מהמדינה, ודיון בעתירה נקבע למהלך 2020.

תוחלת החיים בדרום (וגם בצפון) נמוכה בכמה שנים מהמרכז. הדרום מככב גם בשיעור האנשים עם מוגבלויות, השמנת ילדים, סוכרת ועוד. נתונים אלה מגיעים על רקע של פערים משמעותיים בתשתיות הבריאות ומחסור רציני באנשי מקצוע בתחום. בדרום יש פחות מחצי משיעור הרופאים שיש בתל אביב, כמעט חצי משיעור האחיות וגם במקצועות העזר הרפואיים השיעור נמוך יותר.

נתונים אלה מעידים על תמונה מדאיגה מאד לגבי שירותי הרפואה הניתנים בפריפריות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע כי ״שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל, לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח״. מהסקירה הקצרה והלא ממצה לעיל, ניתן להבין שזה לא המצב אצלנו בנגב. אלה נתוני הרקע שצריכים לעמוד לנגד עינינו כשאנחנו דואגים לצוותים הרפואיים היקרים לנו ומטפלים בנו בחרדת קודש. אמנם רק הקב״ה בוחן כליות ולב אבל את הרקע, הלחץ, העומס והתמיכה אנחנו יכולים לשנות.

מערכת הרפואה הציבורית הישראלית חולה. לא רק ההשוואה מדאיגה, אלא גם המגמות. והן לא ישתנו מאליהן. נחוץ היפוך מגמה משמעותי בתקצוב, בהשקעה עודפת בפריפריות, בשיקום תשתיות ההכשרה והתגמול של אנשי הבריאות – אין קיצורי דרך ואין עוד הרבה זמן חסד. מול ממשלת "האיש הרזה" וה"שעמום" של נתניהו, הגיע הזמן לכח ציבורי ופוליטי משמעותי, שיקח אותנו קדימה.

***

במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו – עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כגון ער"ן – בטלפון 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר.​


הכותב הינו מנכ"ל "רבנים למען זכויות אדם"