דבר העובדים בארץ ישראל
עטיפת הספר 'ירח' (באדיבות הוצאת עם עובד)
קריאה ראשונה
צעד קטן לאדם

טעימה מהספר 'ירח' מאת דורי פינטו.

שיגורה של אפולו 11 לירח מאיר, הרחק משם בשכונה אחת בירושלים, עורב אחד וחמישה בני אדם שלכאורה אין קשר ביניהם | מסלולי חייהם מקבילים, מצטלבים, נפרדים ומשיקים מתחת לחללית העושה את דרכה במרומים | חדש ב'עם עובד'

עדכון אחרון: 07.02.2020, 10:51

1

עורב אפור המריא עם הנץ החמה מצמרת עץ איקליפטוס נישא לצד המבנה הישן של תחנת הרכבת. הוא ריחף דרומה מעל לרחוב הראשי, גלש בדאייה איטית ונחת על מעקה אבן רחב של גג בניין מקושט בחזיתו בעיטורים ירוקים. העורב דילג הלוך ושוב לאורך המעקה, ואחר כך ניתק מהמשטח המחוספס בדחיפת אצבעותיו השחורות ועף הלאה.

פח אשפה גדוש עמד בין השער הכחול של בריכת השחייה הציבורית לבין שער ירוק נעול של חצר מסעדת בשרים, ששרידי ריחות בשר צלוי ובצל אפפו אותה גם עכשיו. העורב כינס את כנפיו, מתח את צווארו, צלל דרך ענן זבובים שרגש מעל לפח, שלף במקורו השחור והחזק נתח בשר קטן רוטט ונסק באלכסון. כנפו כמעט נגעה בחומת בריכת השחייה, שכתובת אדומה הייתה מרוחה עליה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הוא עף שוב לאורך הרחוב, אבל עכשיו בכיוון ההפוך, בחזרה לקן. בערך באמצע הדרך, אולי בגלל משב רוח קל, סטה מעט מערבה ממסלולו הקבוע בימי הקיץ וטס מעל לגינה גדולה, שתלמים נמתחו לאורכה. לגינה הזאת היה מגיע בדרך כלל רק בימים קרירים ואפורים של תחילת החורף, כשהיה אפשר ללקט גרגירים לחים מתוך האדמה הטחובה. העורב חג מעל לפינה שהצמיחה קוצים גבוהים ונחת בראש אחת מצמרות הברושים המקיפים את הגינה.

הענף הדק והגמיש התנודד איתו יחד מטה–מעלה. מולו, מעבר לגדר רשת קרועה שתחמה את הגינה מצידה האחר, בקומה השנייה של בניין אבן מוארך, על רצפה משופעת מעט של מרפסת קטנה, ישב ילד קטן, שפלג גופו העליון עירום. הילד לבש מכנסיים קצרים. ירכיו השתרבבו בין הסורגים של מעקה הברזל, שוקיו תלויות באוויר וכפות רגליו היחפות נעות בתנועות זעירות קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. עיני הילד היו עצומות, ראשו נטה לפנים, וסנטרו העדין נשען על חזהו. באמצע הקדקוד, במוקד צמיחת השיער, נחשף עור גולגולת פגיע מרושת בנימים דקים בגוונים סגולים־ורודים־ירוקים־כחולים, דומים מאוד לנימים שהסתמנו בפיסת הבשר האדומה־חומה שהעורב אחז במקורו. על עליו של שיח שפוף מאובק שנשתל בפינת הגינה, הסתמנו קווים זעירים של תחילת קמילה.

העורב ריחף מצמרת הברוש, חלף בדאייה אילמת לרוחב הגינה מעל לתלמיה ונחת על מעקה הברזל של המרפסת, מעל לראשו של הילד, שעפעפיו הסגורים נרטטו פתאום. על הרצפה מאחוריו צעדו שני טורי נמלים בכיוונים מנוגדים. גביהן נצצו בשלל גוני חום וכתום. מתוך הבית עלה קול נשימה סדיר, ומדי פעם בפעם נקטע באנחה קצרה. סנטר הילד שקע עוד יותר בחזהו והוא מלמל: "שַרלי, שַרלי."

העורב המריא ממעקה הברזל ברעד צוואר ובמשק כנפיים והמשיך בדרכו צפונה. כשהגיע אל מעל לתחנת הרכבת החל את ההקפה הראשונה מן השתיים שהיה חג לפני שיצלול בחזרה אל צמרת האיקליפטוס הענקי ואל קינו. הנוצות הזיפיות שעל צווארו המתוח הזדקרו.

בקצה הדרום־מערבי של השמיים הבהירים שטו כמה עננים אפורים בהירים, כמעט שקופים. תנועות הכנפיים האטו, כאילו נוצותיהן נספגו במי גשם. כשהשלים את ההקפה השנייה כבר התפוגגו העננים הקלים כמעט לגמרי.

­

 

2

"אילם אבל לא חירש, יפה. סיפרו לי שיש לנו פה אחד כזה." מרפקו השמאלי, הבשרני והשזוף, של נהג משאית מספר 17 השתרבב החוצה מחלונו, שסמל גדול ודהוי של עיריית ירושלים התנוסס תחתיו על הדלת. בידו הימנית, שנשענה על ההגה, אחז פיסת קרטון, שפינותיה שחוקות ועליה שש שורות שנכתבו באותיות דפוס קטנות לא יציבות וברווחים גדולים בין השורות. הנהג קרא אותן בקול:

 השם שלי סעיד מוסא צאלח. אני עובד בעיריית ירושלים במחלקת התברואה (אפשר לפנות לסגן המנהל אהרן טלפון 34666). אני אילם אבל לא חירש ולא מפגר. מבין טוב עברית. אפשר לשאול אותי שאלות ואני אענה בתנועות של הראש או של הידיים. הכתובת שלי היא בורג' אל לקלק, באב חוטה, העיר העתיקה (ימינה משער האריות).

הנהג בחן פעם נוספת את המשפטים הקצרים, גִלגל את הריבוע האפור בין אצבעותיו הנקניקיות, בדק אם משהו כתוב גם בצד האחר והחזיר אותו לסעיד מוסא צאלח, שהתרומם על קצות אצבעותיו, מתח את ידו מעלה ורק בקושי הגיע אל היד העבה, שהושטה אליו בקמצנות.

בכיס החולצה של סעיד, לצד חצי עיפרון צהוב מחודד, היה עוד ריבוע קרטון ועליו הודעה דומה בערבית, אבל במקום העבודה בעירייה ומספר הטלפון של סגן מנהל מחלקת התברואה נכתבו שם השם ומספר הטלפון של מוחמד דיב עבד סלים, מוח'תאר הצוענים.

עשרים משאיות גדולות חנו בשתי שורות במגרש החניה הגדול. אור החשמל שזרקו הפנסים המקיפים את המגרש נבלע באור היום ההולך ומתחזק. מנועי שלוש משאיות התעוררו זה אחר זה. מצינורות המפלט שלהן נישאו ענני פיח שחורים. שלוש המשאיות החלו לנוע באיטיות אל עבר שער ברזל שפתח לפניהן שומר הלילה, ושלושתן השמיעו קולות נהמה וחריקה. נהגי המשאיות האחרות המתינו בתאי הנהג הגבוהים עד שיושלם שיבוץ הפועלים.

לפני חזיתו של ביתן משרד הנהגים, בקצה מגרש החניה, עמדו הפועלים שעדיין לא הופנו למשאיות שאל ירכתיהן יידרשו להיצמד גם כשתעלה צחנתן עוד ועוד במרוצת הבוקר. הפועלים עישנו, פיהקו והתנדנדו מרגל לרגל. כמה מהם עמדו לבדם, ואחרים היו מקובצים בחבורות קטנות נפרדות של פועלים יהודים ושל פועלים ערבים.

צעיר צנום לבוש במעיל צבאי עבר בין הפועלים, על עיניו משקפיים עבֵי מסגרת ובידו לוח קטן. בבוקר הזה חסרו לו פועלים רבים, והיה עליו לשנות לגמרי את השיבוץ הקבוע. מקצת המשאיות, כמו משאית מספר 17 , שסעיד הופנה אליה, יֵצאו הבוקר לאיסוף הזבל ועליהן רק פועל אחד. כמה מהפועלים היהודים מחו בקול רם, ואחרים הביעו את תמיכתם במוחים באמירה רפה או בהמהום.

"בחיאת דינַכּ, אנחנו כבר לא ילדים."

"אם רוצים שנעבוד כפול, אז שישלמו לנו משכורת כפולה."

"עוד יום אחד כזה ותהיה פה שביתה, תאמין לי."

"איפה הוועד כשצריך אותו."

בעצבנות ובחוסר ביטחון נקש הצעיר שבמעיל הצבאי בעט האחוז בין אצבעותיו על לוח הכתיבה שבידו האחרת וניסה להתמודד עם המצב. "אתה היום במספר ארבע," הוא אמר למישהו, "כן, אתה לבד, אין ברירה. אני מצטער."

משאית מספר 17 חנתה בקצה שורת המשאיות השנייה, הרחק ממשרד הנהגים, אבל קולות המחאה והכעס, דברי ההתנצלות של הסדרן ונקישות העט הגיעו לאוזניו צלולים וברורים, והוא לא התקשה לראות את התמונה כולה.

"זה רק היום הבלגן הזה, מחר הכול יסתדר. אני אדאג, תאמינו לי, מחר יביאו עוד פועלים." הצעיר, שרק ימים אחדים קודם לכן התחיל לעבוד בתפקיד הזה וסעיד אפילו לא ידע מה שמו, ניסה לשוות לקולו סמכותיות, אבל בסוף הבטחתו השתנק מעט וקולו גבה ורעד. כן, כן, בטח, יביאו עוד ערבים," מישהו הגיב בקול נמוך וכעוס.

סעיד, שסגר וכפתר את כיס חולצתו, חשב שסדרן הפועלים החדש ודאי מזיע עכשיו ואולי גם מסיר שוב את משקפיו ומוחה במטפחת את העדשות העבות שהתכסו באדים, כפי שעשה כשהפנה אותו אל המשאית הזאת.

משאיות נוספות התגלגלו לאט לעבר שער היציאה. מבעד לענני הפיח נראו בירכתיהן פועל או שניים אוחזים ברצועות העור שהשתלשלו מעל לראשיהם. גם משאית מספר 6, שאוספת את האשפה משכונת בית הכרם, עברה את השער, ובירכתיים רק הצללית הארוכה והדקה של יוסף, פועל יהודי כעוס ושתקן, ששיניו הגדולות בולטות כשיני סוס, ושבשבועות האחרונים סעיד עבד איתו.

פחח! פחח!

ממש מעל לראשו טפח הנהג בידו השמאלית על סמל העירייה. סעיד הניע קלות את פלג גופו העליון כדי להבהיר שהוא לא חירש. "טוב, אז תשמע חביבי," הנהג אמר ממרום מושבו בקול תקיף, ואחר כך הוסיף בקול רגיל, כפותח סוגרַיים, "אילם אבל לא חירש ולא מפגר. יפה. למה לא. תשמע יא חביבי. השם זה סעיד כן? אז תשמע לי סעיד ותשמע טוב, היום קיבלתי אותך במקום את השניים הקבועים שלי. אתה בטח מכיר אותם, השמן והרזה, מחמוד ועימאד. אלוהים יודע מה קרה להם שהחליטו דווקא היום להיעלם לי ככה." הנהג הכה באצבע צרדה, ומקול הנקישה החזק ניכר שהוא מיומן מאוד בהצמדה ובשחרור הרועש של האמה והאגודל, "הם בטח עושים משהו ביחד, ומחר יגידו עם פרצוף עצוב שהיו חולים, כאילו שהם מסכנים כאלה. ודווקא כל הזמן הם מצפצפים כמו ציפורים זקנות ומתכננים בערבית אלוהים יודע מה," על פניו השמנות התפשטה הבעה של שביעות רצון מהאמירה החכמה שתכף תצא מפיו, "אולי הם רוצים להיות פדאין, חבלנים, הא? הא? מה אתה אומר סעיד? אבל צריך להגיד את האמת, הם עובדים מהר, הלורל והארדי האלה." החיוך התרחב עוד, והנהג צחק צחוק קצר. "אותי תשמע עכשיו טוב, לא מעניין כלום, לי לא משנה שאתה היום לבד. אני מתקדם בדיוק באותה המהירות, אפילו יותר מהר מאשר ביום רגיל. אתה שומע אותי? אתה מבין אותי?"

סעיד הניע את סנטרו מעלה–מטה. כן, הוא מבין. "אני, אתה שומע, אני לא מעניין אותי מכלום, עד שעה אחת עשרה וחצי אנחנו כבר אחרי המזבלה, והאוטו כבר שטוף. שתים עשרה וחצי אני בבית, אחרי מקלחת, עם האישה שלי במיטה. היום היא לא עובדת, לקחה חופש. לכבוד הירח שהאמריקאים טסים אליו. לכבוד הירח!" הוא טלטל את ראשו כלא מאמין, "היא אף פעם לא מפסידה יום עבודה, ופתאום היום היא לקחה חופש. אבל אתה יודע מה? אולי היום זה דווקא יצא טוב, שתישאר בבית. שלא יקפוץ עליה המניאק הזה, הבן זונה הזה, שהמשטרה מחפשת אחריו. היא, תשמע חביבי, היא, אשתי…" הנהג השתעל ועצר את עצמו.

אתה מצידי, יא סעיד, אתה תוכל אז לגרד את הביצים. אתה שומע?"

סעיד לא השיב.

הנהג שוב השתעל והרים את מבטו אל נקודה כלשהי מעל לראשו של סעיד ושאל: "תגיד סעיד, תגיד, אתה נשוי? יש לך אישה?"

סעיד אהב לתאר לג'מילה את הנהגים. לכולם, סיפר לה, קוראים דויד או משה, וכולם שמנים. הוא אהב לחקות מול עיניה הבורקות את הדרכים המגוונות המשמשות את הנהגים להבהיר לפועלים כמה טוב ונעים המקום שלהם שם למעלה בקבינה, וכמה עלוב מצב הפועלים, שצריכים לרדוף כל הזמן בחום ובקור אחר המשאית המתקדמת ולרוקן לתוכה את הפחים הכבדים והמסריחים — אטימת אף מופגנת, וילון מצויץ, עישון מקטרת, פשיטת מעיל בהפגנתיות ביום חורף קר מאחורי החלון הסגור, נפנוף במניפת יד נשית בימי חמסין, קריאת חדשות הספורט בזמן הנסיעה האיטית.

נשוי או לא נשוי? הוא יכול להניע את הראש ימינה–שמאלה או למעלה–למטה, או להתעלם בכלל מהשאלה, אבל אז הנהג אולי יחשוב שהוא בכל זאת חירש או מפגר. סעיד החל להניע את ראשו לשלילה. על פני הנהג עלתה הבעה של שביעות רצון, וסעיד שינה בחדות את כיוון תנועת הראש וחש בדקירה קלה בתחתית הצוואר.

"זה 'כן'? למה לא בעצם, למה לא, סחתֵין, לבריאות. לא חשוב. תשמע עכשיו, יא חביבי, תשמע טוב. המסלול שלנו פשוט מאוד המסלול הכי קצר לנהג הכי טוב." המבוכה הקלה שסעיד זיהה לפני רגע בפנים השמנות נמחקה לגמרי.

"אז זה ככה, אתה שומע? עמק רפאים כיוון אחד מהר, צ'יק־צ'ק, עד בריכת השחייה, למשוך את הפחים. ממשיכים עוד קצת עד למחסום של פסי הרכבת, ואז בכיוון השני, לזרוק את הזבאלֶה, הכול במהירות, אתה מבין מה זה מהירות? צ'יק־צ'ק. אתה תעשה את זה מהר־מהר, אפילו שאתה לבד פה, אתה מבין אותי? אתה שומע?"

הנהג כבר שרבב מהחלון את ראשו וצירף את ידו הימנית לשמאלית ­והתווה באוויר את נתיב איסוף הזבל. "אחר כך, אתה שומע, יא סעיד? עוד קצת ברחובות הקטנים ליד הקולנוע, אתה לא תאמין כשתראה איך אני מסתובב שם עם הצנטוריון הזה כמו עם וֶספּה,יכול לעשות את זה בעיניים עצומות, ואז עושים אותו דבר בחצי של דרך בית לחם, ועוד רק רבע בערך של דרך חברון וזהו, הביתה, למזבלֶה. קפיש?" הנהג הטיח פתאום את כפות ידיו העבות זו בזו.

סעיד סימן לו בראשו שהוא מבין.

"יאללה, יאללה, סעידוביץ', חבל על הזמן, תקפוץ כבר אחורה, נוסעים."

אצבעו כבר שייטה פעמים רבות על המפה התלויה על קיר משרד הנהגים ונעה לאורך דרך בית צפאפא — הרחוב הראשי, שהיהודים קוראים לו עכשיו רחוב עמק רפאים. אף שכבר חלפו יותר משנתיים מהיום שהיהודים כבשו גם את הצד המזרחי של העיר, הוא וג'מילה עוד לא הלכו לשם לראות את הרחוב ואת הבית המקושט בקרמיקה ירוקה, הבית שעל גגו דירת משרתים קטנה ובה גרו שניהם בין אביב 1946 לאביב 1948.

כשבוע אחרי שהתחיל לעבוד בעבודה הזאת, שסידר לו המוחת'אר בפגישתו עם ראש העיר של היהודים, הוא צייר לג'מילה את משרד הנהגים ואת המפה התלויה שם על הקיר, והרחוב הראשי בלט בה כאילו בשנים שעברו היה לרחוב רחב וחשוב משהיה. על דף אחר רשם בקווים סכמטיים שתי דמויות כהות שמרימות את ראשיהן מהרחוב לעבר האריחים הירוקים ומעלה מהם, לעבר גג הבניין שבקומת הקרקע שלו הייתה החנות לכלי כתיבה של האלמנה אום אבראהים. היא התגוררה באחת משלוש הדירות שמעל לחנות, בדירה אחרת גרו בנה הגדול אבראהים עם אשתו, ובשלישית אנטון, הבן הצעיר הרווק, שרצה לנסוע לאיטליה או לצרפת ללמוד אמנות, ושלחדר הגדול בדירתו, שהיה מלא בבדי ציור ובשפופרות צבעים וכַן ציור הוצב בכל פינה שלו, הוא קרא הסתוּדִיוֹ. ג'מילה בחנה מקרוב את שני הרישומים.

"לא," היא אמרה בלחישה ופיהקה. הסתובבה, ניגשה למיטה, השתחלה מתחת לשמיכה, כיסתה את ראשה, וכעבור שניות אחדות כבר השתנה שם מִקצב נשימותיה. באותו לילה הוא התעורר מעט לפני השעה שלוש והסיט את הווילון מהצוהר הצמוד לתקרת חדרם, שמעבר לזגוגיתו מרצפות הסמטה. ענני הגשם של אתמול התפזרו, ואור הירח חדר פנימה. אחרי שלבש את בגדי העבודה ומעליהם סוודר חום ישן התיישב אל השולחן, הניח לפניו קרש חיתוך וקצץ בקולות נקישה קצובים ארבע עגבניות, שלושה מלפפונים ובצל אחד. נשאר לו די זמן לחתוך את הירקות עוד פעם ועוד פעם, ואת הקוביות הירוקות, האדומות והלבנות עָרַם לשתי ערמות שוות — אחת שישאיר לג'מילה בסיר פח ששוליו עקומים ואחת שידחס לתוך פיתה מרוחה בשמן זית וזרועה בגרגירי פלפל, ואותה ישמור בשקית הבד האפורה שיקשור לוו שבגב המשאית. תרשים משרד הנהגים שצייר לג'מילה היה מונח על השולחן לימינו. קוביית בצל קטנה מאוד, כמעט שקופה, נשרה מאחת מגבעות הירקות החתוכים. סעיד נגע בה קלות באצבעו, והיא גלשה אל מרכז מפת העיר המצוירת.

מכיוון המיטה המשיכו לעלות קולות השינה הסדירים של ג'מילה, אבל כשהפנה לשם את מבטו ראה אותה יושבת זקופה, רגליה הכהות מקופלות תחתיה ושערה הארוך הסמיך, האדמדם מחינה, גולש במפוזר על גלביית הלילה החורפית הלבנה והנקייה.

היא השמיעה חיקוי של עוד שתי נשימות שינה, חייכה, ובתנועה איטית הראתה בידה סביב־סביב על ארבעת הכתלים הצבועים ­תכלת. על הקיר מאחוריה, קיר שהוא מיסודות החומה הצפונית של העיר העתיקה, הודבק תצלום ישן של המתאגרף מוחמד עלי כששמו עוד היה קסיוס קליי, ומצווארו משתלשלת מדליית הזהב שזכה בה באולימפיאדת רומא. אחרי שהראתה בידה על ארבעת הכתלים שילבה ג'מילה את ידיה והביטה על ארגז העץ הסגור שבמרכז החדר.

מילון ערבי־עברי ומילון ערבי־אנגלי היו מונחים עליו, ובתוכו היו בקבוק ויסקי כמעט ריק, עיתוני סוף השבוע האחרון בעברית וכמה מגזינים מאירופה ומאמריקה, שדפיהם צבעוניים ומבריקים. היא קירבה את אצבעה לאפה לרמוז כך על הצחנה העולה מתעלת הביוב הפתוחה, שלמרות כל ההודעות החגיגיות מהעירייה של היהודים עדיין לא הוחלפה במערכת ביוב תת־קרקעית.

אחר כך הפנתה את אצבעה לעבר פינת העבודה הקטנה שלה, ששם היא יושבת בכל יום על שטיח קטן וצובעת בצבעים עזים את ריבועי העץ שהיא אוספת מן הפסולת של נגרייה בוואדי ג'וז ומוכרת אותם בימי שבת למטיילים יהודים ליד באב אל־ח'ליל או ליד באב אל־עמוד, וכשהיא מחייכת אליהם היא מניחה את כף ידה על פיה כדי להסתיר את החור שפערה שם השן החסרה. בתנועת כף יד פרושה הזמינה את סעיד להתייחס גם לדירה שמעבר לקיר המזרחי הדק, ששם גרה משפחת צוענים גדולה, קרובי משפחה רחוקים שלהם. בשעות היום היו עולים משם קולות רמים, אבל עתה נשמע רק בכי תינוק. בקול שקט מאוד, שלא יגיע אל התינוק הבוכה מעבר לקיר ואל מי שאולי כבר קם להרגיעו, אמרה: "לי טוב כאן," וכדי שלא יישאר מקום לספק הניעה את ראשה מעלה–מטה בשלוש תזוזות זעירות ומשכה את שפתה התחתונה מעל לעליונה.

המשאית נסעה במהירות בכביש הריק. סעיד הרים את ידו ואחז באחיזה כפולה ובטוחה בלולאת העור הסדוקה שירדה ממוט הברזל הקבוע בירכתי המשאית. הנהג פנה פנייה חדה, והוא הניח לגופו להתרפות ולהיתלות על הרצועה החומה. מתוך הגן הציבורי הגדול, "גן העצמאות" לפי השלט שבפתחו, יצא גבר גבוה ונגרר בחצי הליכה חצי ריצה אחרי כלב שחור גדול. כשהמשאית סיימה את הפנייה, רגליו של סעיד התייצבו שוב על מדרגת הברזל. מימינו ראה את בנין ימק"א, שמגדל הפעמונים שלו נראה ממקומות רבים בעיר, ומשמאלו את מלון קינג דייוויד. בעיתון הג'רוזלם פוסט, שכמה ימים קודם לכן עיין בו בדוכן העיתונים שליד באב אל־עמוד, היה כתוב שנפתחה שם בריכת שחייה חדישה שמימיה מחוממים.

באותו ערב, אחרי שסיפר על כך לג'מילה, היא הוציאה מהארגז גיליון של מגזין אמריקאי לנשים, שהוא מצא על גדר בשכונת בית הכרם, ופתחה אותו במרכזו: על שני עמודים צולמה שם שביעיית נשים בבגדי ים חושפניים, כולן יפות וארוכות רגליים, עומדות זו לצד זו ומחייכות חיוך רחב. האמצעית הייתה שחורת עור, וג'מילה העבירה עליה את אצבעה.

בניין הכנסייה הגרמנית, בתחילת הרחוב הראשי, נראָה סגור ונטוש בדיוק כפי שהיה לפני עשרים ואחת שנים. הנהג האט מאוד את הנסיעה והכה בידו על דלת המשאית — מתחילים. עד שהגיעו לבניין עם קישוטי הקרמיקה הירוקים הספיק סעיד לקפוץ מהמשאית שלוש פעמים לימין ופעמיים לשמאל ולגרור את הפחים המלאים אל שפת המדרכה. כשהגיעו לבניין התעכב מעט בדרך היחידה האפשרית — פנה תחילה לצד הנגדי של הרחוב, לפחים הצמודים לגדר הווילה שעד שנת 1947 גר בה קצין אנגלי בכיר עם משפחתו. מן השלט שנוסף לפניה בצבעי כחול־לבן למד שהמבנה הדו־קומתי המפואר הוא עכשיו חלק מבית ספר יסודי גדול. הבוסתן המטופח שהקיף אותו אז לא נראה עוד. לשלוש מחזיתות הבניין הישן הוצמד בניין חדש ובהיר, שגימד את קודמו. סעיד גרר ברעש ארבעה פחים אל שפת המדרכה. הנהג צפר.

"אהבל! הפחים ריקים, זה בית ספר פה, חופש עכשיו, תשאיר אותם, לך לצד השני, יאללה מהר־מהר, אין זמן."

סעיד גרר את הפחים הריקים בחזרה למקומם. רק עכשיו שם לב שהם אכן קלים מאוד. מן המרפסת של אחד הבתים קראה אליו אישה: "תגיד לי, אתה נהנה מזה? מה, אתה חירש? תן לישון. מספיק עצבים יש לנו גם ככה."

הוא עקף את המשאית וחצה את הכביש. הבניין עם עיטורי הקרמיקה הירוקים וגם הבניין שלידו, שנבדל ממנו בצבע הכחול של קישוטי הקרמיקה שלו ובבית המרקחת שבחזיתו — ולא חנות לכלי כתיבה — כמעט לא השתנו. לתריס הברזל הסגור של החנות נוסף טלאי מתכת חלוד, וסמוך לכניסה לחדר המדרגות, במקום שהיה לפנים המוסך, הייתה עכשיו קונדיטוריה. מעל לחלון הראווה שלה נכתב: "קונדיטוריה קוך", ודרך חלון הראווה סעיד ראה שהמוסך, שלפני שנים חנתה בו מכונית הפורד הגדולה, חולק לשניים — לחנות ולחדר אחורי, ובו דלק עכשיו אור.

"מפגר או לא מפגר, ח'וַאג'ה סעיד זוז כבר, על מה אתה חולם? על העוגות? יאללה הפועל!"

הוא גרר שני פחי זבל מלאים וכבדים אל סף המדרכה. המשאית החלה לנסוע, והוא רץ אחריה, אחז בידית, עלה על המדרגה והביט לאחור. מהמרווח שבין שני הבתים הדומים יוכל לראות עוד רגע או שניים את הקיר הדרומי החיצוני של הדירה הקטנה שבירכתי הגג — שם גרו אז, על גג ולא במרתף — הדירה שמחלונה הקטן יכלו להבחין בבתים הרחוקים של הכפר בית צפאפא, ומזרחה משם, במרווח הצר שבין קיר בניין לעץ הסמוך לו, יכלו לראות במאמץ את הרכבות היוצאות מהתחנה או נכנסות אליה. כשג'מילה הייתה שומעת את קול הרכבת היא הייתה נעמדת לפני הכיור שבפינת החדר, ממש מול החלון שם, ומסמנת לו באגודלה להתייצב מאחוריה או לוחשת לו "בוא." והוא היה נצמד אליה — כמו לוודא שגובהו כגובהה בדיוק, שדבר לא השתנה, ושהכול בסדר — אוחז במותניה ומניף אותה, חש את גופה, מריח אותה, רואה מאחור את צווארה נמתח ומתעקל ויודע, גם בלי לראות את פניה, שלצפירת הרכבת נחיריה רועדים, סנטרה מזדקר ועיניה צוחקות.

לא קיר ולא חלון. ההכרה שהקירות הדקים והסדוקים של הדירה הקטנה שעל הגג נהרסו כנראה או התפוררו, שג'מילה צדקה ושאין מה לחפש כאן, הקלה עליו. המשאית נעצרה. הוא קפץ אל הכביש, אבל במקום לגשת אל פחי הזבל הבאים חזר לאחור והביט שוב לעבר גג הבניין.

הקיר והחלון עדיין היו שם. עץ שלא זכר היתמר לגבהים בעשרים ואחת השנים שחלפו, עבר את גג הבניין והסתיר כמעט לגמרי את כל הקיר הדרומי. סעיד נעמד על קצות אצבעותיו והניע את צווארו ימינה ושמאלה. משקוף החלון הקטן שמעל לכיור עדיין צבוע באותו צבע כחול כהה.

"איפה אתה, יא סעיד?"

סעיד חזר לירכתי המשאית. אחרי שטיפס על המדרגה ואחז שוב בלולאת העור זז שמאלה, הסיט את גופו הצידה, ובמראה הצדדית הגדולה פגש את עיניו של הנהג, שהיו שקועות בפניו השמנות. בתנועת זרוע מקופלת עולה ויורדת, שאותה למד ביומו הראשון בעבודה הזאת, הוא סימן לנהג: "נוּע, נוּע."


דורי פינטו (1985) נולד בירושלים, בוגר האוניברסיטה העברית במדע המדינה ובמשפטים, ומוסך אוניברסיטת תל-אביב בספרות. היה הסנגור הציבורי המחוזי של ירושלים. ירח הוא ספרו הראשון.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר'

נושאים קשורים:  קריאה ראשונה, עם עובד, תרבות, ספרות
תגובות
×