פרסום דוח השכר בשירות המדינה בשבוע שעבר לא מותיר מקום לספק: אנשי אגף הממונה על השכר רוצים עולם עבודה צעיר ודינמי. על פי התיאוריה הכלכלית שהם מציגים, ותק במקום העבודה הוא מכשול בפני שיפור השירות, והרעיון שעובדים ותיקים ישתכרו יותר מדיר שינה מעיניהם.

"יש לתגמל עובדים מתחילים – על מנת לצמצם פערים, לגייס עובדים צעירים איכותיים לשירות המדינה, ולהגדיל את ההפרשות הפנסיוניות של העובדים בשלב חשוב זה של הקריירה", אמר הממונה על השכר קובי בר-נתן עם פרסום הדו"ח, "זאת, על חשבון התגמולים האוטומטיים הרבים הניתנים כיום במגזר הציבורי". ההנחה בדבריו היא שמדובר במשחק סכום אפס – כלומר שמהלך ראוי ונדרש לשיפור שכרם של העובדים הצעירים בשירות המדינה ימומן באמצעות פגיעה בעובדים הוותיקים יותר. לפי החזון הזה, כל עובד מדינה צעיר יתחרה עם עצמו בעוד עשור או שניים. באוצר מציעים 'רק' לוותר על תוספות השכר לעובדים המבוגרים, אבל לוטשים עיניים אל השוק הפרטי, שם שכר העובד אינו קופא עם השנים, אלא יורד.

הממונה על השכר-קובי בר נתן (צילום: משרד האוצר)

לצד התקפה על מנגנוני קידום השכר התלויים בוותק, תוקפים באוצר את עצם הרעיון של ביטחון תעסוקתי. הנחת העבודה של מחברי הדוח היא שהמציאות בשוק הפרטי, בו הוותק החציוני הוא חמש שנים בלבד, עדיפה על המצב במגזר הממשלתי בו עומד הוותק החציוני על 12 שנים. באגף הממונה על השכר טוענים שהביטחון התעסוקתי "מונע מעובדים להתקדם בין עבודות ולייצר התאמה טובה יותר בין עובד למעסיק".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לא רק שהממונה על השכר מזלזל בערכו של הניסיון שצובר עובד לאורך שנים, הוא גם קובע מערכת ערכית חלופית שבה איכותי = צעיר. לתפישה הזו יש שם: גילנות, דעה קדומה כנגד אדם או קבוצת אנשים הנובעת מגילם. דעה קדומה כזו מובילה לאפליה בפועל, ממש כמו אפליית נשים או מיעוטים.

אם המעסיק הגדול בישראל מחזיק בתפישות גילניות, מדוע שהמעסיקים הפרטיים יחשבו אחרת? הקבוצה הגדולה ביותר מבין דורשי העבודה בלשכות התעסוקה (27.9%) היא אנשים מבוגרים בגילאי 55-64. אנשים בני למעלה מ-55 מהווים גם כמחצית מבין תובעי הבטחת ההכנסה בשירות התעסוקה – כלומר מבין המובטלים למשך תקופות זמן ארוכות. בסקר שערכה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בשנת 2014, העריכו 77% מהמעסיקים שבעסקים בישראל קיימת אפליה של מבוגרים בקבלה לעבודה 'במידה רבה או רבה מאוד', ו-55% העריכו שקיימת בישראל אפליה של מבוגרים בפיטורים מהעבודה. כל זאת בשעה שהאוצר דוחף גם להעלאת גיל הפנסיה, מהלך הצפוי להגדיל את היקף העובדים המבוגרים המתקשים למצוא עבודה.

התפישה הגילנית של בכירי האוצר באה לידי ביטוי גם בדברים שאמר לאחרונה המשנה לממונה על השכר, אפי מלכין – "לא בטוח שמורה בן חמישים יצליח להתחבר לתלמיד בן 12". ספק אם באוצר מהרהרים בשאלה ההפוכה: האם לתלמיד בן 12 באמת אין מה ללמוד ממחנכת שעברה את גיל החמישים? האם נכון חינוכית לבסס את מערכת החינוך על עובדים צעירים בלבד? אילו אנשים ילכו ללמוד ולעסוק בהוראה, אם ידעו שזו משרה זמנית בלבד לאנשים צעירים? ולצד כל אלו, האם רפרנטים באוצר בראשית שנות השלושים שלהם מסוגלים להבין לעומק את המשמעויות הרות הגורל של החלטותיהם בנוגע לקשישים, נכים, אמהות חד-הוריות ועוד?

כשמדובר במגזר הציבורי, מדיניות תעסוקתית גילנית אינה פוגעת רק בעובדים המבוגרים ואלו שיהיו מבוגרים בעתיד, אלא בכלל האזרחים. אחד היתרונות המרכזיים של גיוון תעסוקתי הוא שיפור רגישותו והתאמתו של הארגון לקהל רחב של לקוחות ומקבלי שירותים. ויתור על העובדים המבוגרים פוגע ביכולתה של הממשלה לשרת ולייצג את אזרחי ישראל המבוגרים, המהווים כחמישית מאזרחי המדינה (מעל 20% מהישראלים הם בני 55 ומעלה).

כמעסיק הגדול במשק, הממונה על השכר היה יכול לקדם תפיסה חלופית של גיל וערך תעסוקתי, המבוססת על כבוד לאדם המבוגר, לוותק ולנסיון שלו. ניתן ואף רצוי לפתח מסלולי הכשרה או אפשרויות לתפקידים חלופיים עבור עובדים ותיקים, המותאמים לצרכי המערכת המשתנים. מדיניות כזו אינה חייבת לעמוד בסתירה עם שיפור שכרם ותנאיהם של העובדים הצעירים. במקום זאת, בוחרים בר נתן ואנשיו לקדם תפיסה גילנית ומפלה, שרק מחריפה את המתחים הבין דוריים.