עידן אישח-ארז | 38 | הנדסאית מזון, מייבשת פירות ובעלת 'עידן הפרי', משק אישח |  מושב בצת

"למדתי הנדסת מזון ועבדתי בתעשיית המזון. בגיל 29 וחצי, כשכבר הייתי אמא לשני ילדים, החלטתי לעזוב את העבודה. בעלי נדב תמך בהחלטה ואמרנו שנסתדר. ביום הראשון הוא חיבק, בשני נישק ובשלישי כבר שאל מה אעשה עם עצמי. לא ידעתי מה לענות. היות והוא חקלאי הוא הציע להשתמש בפירות שגם ככה נמצאים בחצר. אותן שנים היו שנים קשות לגידולי הבננות. הן היו במצב שהן לא היו יכולות להיות משווקות גם כסוג ב' והיו שוות מחיר נמוך מאוד. הדבר הראשון שעשיתי היה להכין עוגת בננות. אחרי שאכלנו אותה הוא שאל מה נעשה עכשיו עם 120 דונם של בננות.

"מבחינתי המשבר היה מה לעשות הלאה מבחינה אישית ואיך לשלב קריירה ואימהות. אמא שלי אמרה לי כל הזמן שכאמא לילדים זה חסר אחריות שאני עוזבת עבודה ומשכורת בטוחה. חמי היה זה שדחף וחשב שהרעיון של ייבוש טבעי של פירות זה העתיד והאמין שזה הכיוון הנכון, שנמאס לאנשים לאכול דברים מתועשים, צבעוניים ולא בריאים.

"התחלנו לייבש ולעשות ניסיונות. באיזה עובי לחתוך, כמה זמן לפרוס, מהי בשלות הפרי. הניסיונות היו גם בניגוד לשוק הפירות היבשים, כלומר, בלי תוספות של חומרים משמרים, סוכר ושמן. עברו תשעה חודשים, כמו היריון, עד שהגענו למוצר המוגמר. לאחר מכן עשינו מבחני טעימה. חילקתי שקיות עם שאלון לכל מי שראיתי ברחוב. חלק אמרו שזה טעים ואליהם לא התייחסתי. 'הבעייתים' עניינו אותי ואת השאלה שלהם – 'מתי זה יהיה מוכן?' – ניסיתי לבחון. הבנתי שהם השוו את זה לבננה צ'יפס המוכרת בשוק והיות והבננה צ'יפס מטוגנת זה לא אותו המוצר. צריך היה לשנות את הצורה כדי לייצר מוצר חדש והחלטנו לשנות את צורת החיתוך – במקום לרוחב בצורות עגולות אז לפרוס לאורך הבננה. ברגע ששינינו את הצורה הפידבקים הפכו לאוהדים. מאז אנחנו מייבשים כל פרי בעונה שלו ואת כל פירות הארץ. היום כבר יש לנו סל מאוד גדול והגענו למיצוי האפשרויות של מה שגדל בארץ.

"זה לא היה חלום חיי לייבש פירות ולהחזיק עסק אבל אני אוהבת את מה שאני עושה. היום אני מספרת את זה עם חיוך אבל התהליך לווה בהרבה משברים. כשעבדתי במפעלים הייתי רק חלק מצוות אבטחת איכות ופה אני הכל. מייצרת, אבטחת איכות, אורזת, מחקר ופיתוח, שיווק והכל. עבדתי 14 שעות וזה היה בצמוד ללידה של בתי. זה היה מלווה בכאבי בטן אמיתיים, פחדים ולחצים. איך אפתח שוק שהוא מאוד לא מקובל בארץ בזמן שכולם רגילים לקנות את המסחרי והמיובא. כל המשפחה התגייסה וכל מי שנהיה פנסיונר נתן יד. לפעמים הם אמרו שהם עובדים כאן יותר קשה משעבדו בעבר. מאז גדלנו מספיק כדי להכניס עוד עובדים.

"חקלאות זה בורסה. אם יש משבר בענף התותים, למשל, אצלי זה יתבטא בשנה שאחרי. העסק שלי תלוי בחקלאות. אנחנו סובלים כבר כמה שנים ממדיניות שאינה תומכת בחקלאות ומצב החקלאות בארץ גרוע. לא נראה שיהיו דורות ממשיכים ולאף אחד לא אכפת. זה הכל חכמי חלם. זה הולך למקום שהמשקים הקטנים יישחקו, ייעלמו ויבלעו על ידי הגדולים.

"המשפחה של בעלי היא דור שלישי במושב ובארץ. בשבילנו החקלאות היא גם ביטחון מדיני. להזין את הציבור ולהחזיק את האדמות הסמוכות לגבול. כשמערערים את הביטחון המדיני זה משליך על הביטחון הכלכלי-משפחתי. מי שלא רואה נכון את החשיבות של החקלאות בארץ מזלזל בביטחון האישי של החקלאים ובביטחון המדיני. אי אפשר לשלוח את כולם להיות מנהלים בסייבר. בסייבר יש אולי כסף אבל אין מה לאכול."