רונית ברק | 60 | מדריכה ורכזת הדרכה בצריף בן גוריון בשדה בוקר | מתגוררת בהוד השרון
בוקר טוב: מזה תשע שנים אני נוסעת פעמיים-שלוש בשבוע מביתי בהוד השרון לעבוד בצריף בן גוריון. אני יוצאת מהבית ב-06:30 בבוקר. בדרך, בנהיגה, לבד ברכב, אני בעיקר שומעת מוזיקה וחושבת על כל העניינים שלי בחיים. כשהצריף נסגר ב-16:00, אני יוצאת בדרך חזרה. כולם יודעים שאני על הקו, אז הרבה פעמים יש לי טרמפיסטים, ואני בשיחות וכיף. הנסיעות לא קשות לי, אני אוהבת את היעד.
בעבודה: אני פוגשת מגוון מאוד רחב של אוכלוסיה. בשיח שאני יוצרת תוך כדי ההדרכה, אני מרגישה שלפעמים אני נוגעת, מצליחה לגרום להם לחשוב אחרת, להסתכל על העולם אחרת. כמובן שאני משתמשת בבן גוריון ופועלו כדי לפתוח את הראש של האנשים – מנהיגות, נגב, חזון, חברת מופת, מה זה אומר בחיים שלנו כיום. הדעות הפרטיות שלי פחות רלוונטיות. יש בזה היבט של שליחות. אני שמה שאלות על השולחן בשביל השיח, ואם מתוך הרוח של בן גוריון, אנחנו שולחים זרועות לעולם שלהם, אז עשיתי את שלי. כשאני מכשירה מדריכים, אני אומרת: תסתכלו על המטרה, מה אתם רוצים שייצא מההדרכה. המטרה שלי היא שייצאו עם קצת יותר ידע, עם חוויה של מוזיאון ועם טעם של עוד.
הדרך לשדה בוקר: עברנו לשדה בוקר בעקבות זכייה של בעלי במכרז להקמת חממה טכנולוגית. ב-1992 ארזנו את הבית, סגרתי עסק של חוברות לימוד ליסודי, ועברנו עם שני תינוקות. הייתי בבית עד שכולם התאקלמו, ורק אז חיפשתי עבודה. ב-1993 ראיתי במקומון שבצריף מחפשים מדריכה. לא ידעתי מה זה. הלכתי, התקבלתי והתאהבתי בנושא, באווירה, באזור ובהכל. חייתי במדרשת שדה בוקר 17 שנים.
הדרך להוד השרון: אחרי שבעלי נפטר והבן הצעיר סיים את התיכון במדרשה, החלטתי שאני רוצה שינוי – לעזוב את הדרום ולעבור למרכז; רציתי לישר קו עם המציאות החדשה ולא להמשיך לחיות שם כאילו כלום לא קרה. אבל לא באמת רציתי לעזוב את העבודה. למזלי, המנהלים שלי הסכימו, ומצאנו את הסידור הזה שאני מגיעה פעמיים-שלוש בשבוע בזמנים משתנים. חלק מהעבודה אני עושה מהבית. אמרנו שנעשה ניסיון של שלושה-ארבעה חודשים, ומאז עברו 9 שנים. אם אני עוד שם, זה אומר שאני מצליחה.
התמדה: מכלול סיבות גדול גורם לי להניע את הרכב ולהמשיך לנסוע. זה כמובן קשור לעבודה שאני מאוד אוהבת – עבודה מגוונת, טובה ומספקת. אני תמיד באה בכיף. זו לא מטלה ולא עונש. אני אוהבת את המדבר, את המקום, את הנושא, את הצוות ואת החברים במדרשה. הרבה פעמים חשבתי אולי לעזוב, לא לנסוע רחוק, אולי למצוא מוזיאון אחר, או עבודה אחרת, אבל הלב נשאר שם. בשכל זה לא הגיוני ולא כלכלי, אבל אני אישה שהולכת הרבה עם הלב, הבטן והנשמה, והלב כל הזמן חוזר לשם.
אז למה הוד השרון? המגורים בהוד השרון טובים לי, המשפחה שלי בסביבה ויצרתי חברים חדשים. החיים שלי מגוונים, ואני נהנית משני העולמות – חצי שבוע במדבר, חצי שבוע במרכז.
העתיד: עד הפנסיה אני שם. ויש לי הרגשה שגם אחרי הפנסיה. אולי לא אהיה פיזית בשדה בוקר, אבל אמשיך לעסוק בתחום שקשור עם אנשים. אני מאוד אוהבת תקשורת. החיים שלי על הקו לא שגרתיים. המעברים והשינויים שעשיתי בחיים באו מתוך תעוזה. אני אוהבת לצטט את בן גוריון בנאום הכי קצר שלו לחברי קיבוץ יוטבתה: "תעיזו, תתמידו, תצליחו". את זה אני מאחלת לכולם.
