דבורה הירש (צילום: דוד טברסקי)

"משכורת של מורה תמיד הייתה נמוכה, אבל מבחינתי הזכויות הסוציאליות היו שיקול מכריע"

דבורה הירש, בת 88, תל אביב | אלמנה, אם לשניים, סבתא לשבעה

"במשך שנות עבודתי הרבות הייתי מודעת מאוד לעניין הפנסיה," מספרת דבורה הירש, צלולה וחייכנית, בשיחה בדירתה בתל אביב. "לאורך כל שנות עבודתי ידעתי באופן ברור לגמרי שאני צריכה לעשות הכול כדי לצבור את מקסימום הפנסיה, שזה אומר, קודם כול, לעבוד 35 שנים במשרה מלאה. בפועל, אגב, עבדתי יותר". זה 28 שנים שהיא פנסיונרית. היא עצמאית לחלוטין מבחינה כלכלית וחיה ברווחה.

דבורה נולדה בעיר חלב שבסוריה ועלתה לישראל ב-1950 עם אחיה ואחותה. היא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, ולאחר מכן בבית המדרש למורי עם באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הוכשרה להוראה. מאז, במשך כמעט 40 שנים, היא עבדה כמורה לעברית באולפני בוקר וערב.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"בהתחלה לימדתי באולפן ערב ללא זכויות פנסיה, אך לאחר מכן הצלחתי להתקבל לעבודה באולפן בוקר ללימוד עברית. כעובדת מדינה צברתי פנסיה. בשנים האחרונות, לפני פרישתי לגמלאות, מוניתי למנהלת האולפן. לצערי, משכורת של מורה תמיד הייתה נמוכה, אבל מבחינתי הזכויות הסוציאליות היו שיקול מכריע. לאחר שמוניתי למנהלת, התוספת הייתה ממש משמעותית".

"כשחשבתי על הפרישה דמיינתי חיים בכבוד ועצמאות כלכלית במלוא מובן המילה. דמיינתי חיים שלווים ומספקים עם משפחתי היקרה, אך בשנת 1970 התאלמנתי מבעלי, זולטן הירש ז"ל, בהיותי בת 38 ואם לשני ילדים קטנים. עם פטירת בעלי הייתי זכאית לחלק מן הפנסיה הקטנה שלו. כשהגעתי לגיל שישים התחלתי לקבל קצבת זקנה. שתי התוספות הללו למשכורתי, ואחר כך לפנסיה שלי, עזרו ועוזרות מאוד לרווחתי הכלכלית".

"הייתי זכאית לעבוד עד גיל 65, אבל לא רציתי בכך משום שצברתי כבר פנסיה מלאה," היא מספרת. "אני דואגת לכל צרכיי, יש לי דירה משלי, ופעם בשבועיים יש לי עזרה במשק הבית. אני יכולה להרשות לעצמי טיסה לחו"ל בכל שנה, אם אני חפצה בכך, וכן לצאת לבילויים שונים, אני משתתפת בקורסים בתשלום באוניברסיטה, ועושה פעילות גופנית קבועה. גם רכישת תרופות שאני זקוקה להן אינה מהווה בעיה".

ורוניקה גורבונובה (צילום: דוד טברסקי)

"עליתי לארץ אחרי 20 שנות עבודה, בלי פנסיה. כיום אני נאלצת לוותר על טיפולים רפואיים"

ורוניקה גורבונובה, בת 71, ירושלים | רווקה, ללא ילדים

"כשעליתי לארץ, אחרי כמעט עשרים שנות עבודה, הייתי בלי פנסיה בכלל," מספרת ורוניקה גורבונובה. "התחלתי לעבוד בגיל 18 במעבדה של מפעל, במקביל ללימודים במכון הגבוה לטכנולוגיה בלנינגרד (כיום סנט פטרבורג). בתום הלימודים עבדתי במקצוע שלי, והפרישו לי כספים לפנסיה. אולם מיום שהגשנו בקשה לצאת מברית המועצות כדי לעלות לישראל, פיטרו אותי מהעבודה, ואיבדתי את הפנסיה. במשך עשור לא התירו לנו לעזוב את ברית המועצות ונאלצתי לעבוד באופן 'שחור' בכל מיני עבודות לא רשמיות".

סיפורה של ורוניקה דומה לסיפורם של מעל חצי מיליון עולים מברית המועצות.

היא עלתה לישראל ב-1986 יחד עם אימהּ. הן התגוררו יחד במרכז קליטה ולאחר מכן היא לקחה משכנתא ורכשה דירה בשכונת נווה יעקב. מאז עלייתה לארץ עבדה בכמה מקומות עבודה, רק בחלקם הופרש לה חיסכון פנסיוני.

"עבדתי כעורכת לשון במספר הוצאות לאור, אבל לא שילמו לי הוצאות פנסיוניות; בהמשך עבדתי כקופאית ברשת 'שופרסל' במשך עשרים שנים. באופן רשמי הועסקתי בשלושת-רבעי משרה, אבל בפועל עבדתי הרבה יותר, כולל מוצאי שבת וחג, כמעט ללא חופשים."

על אף שהחוק מתיר לה לפרוש ולהיות זכאית לקצבת זקנה כבר בגיל 62, היא המשיכה לעבוד עד גיל 67. בארבע השנים שחלפו מאז שיצאה לגמלאות, היא חיה בצמצום מרבי.

"הפנסיה שלי עומדת על כ-1,200 ש"ח בחודש, לפעמים יותר ולפעמים פחות. אני לא בדיוק יודעת את התחשיב וגם אין עם מי להתייעץ. ביחד עם קצבת הביטוח הלאומי אני מקבלת 3,000 ש"ח, ואלו כל ההכנסות שלי".

היא מנהלת רישום מדוקדק של הוצאותיה, ונאלצת לוותר על צרכים בסיסיים ביותר: "אני חוסכת מאוד במים ובגז, אני לא מחממת או מקררת את הבית, ואין לי מזגן. בחורף אני לא מדליקה את הרדיאטור, אלא מסתפקת בלבוש חם וכפפות. רוב ההוצאות שלי הן על תרופות, לא מזמן עשיתי ביטוח מושלם שעולה לי 160 ש"ח בחודש, ובנוסף לכך אני משלמת עוד 300 ש"ח על תרופות".

"אחרי שעברתי התקף לב החלטתי לוותר על בדיקה רפואית לצורך מעקב, משום שהיא נעשית באופן פרטי ועולה 800 ש"ח. בנוסף יש הוצאות על טיפולים וציוד אורתופדי שעולה מאות שקלים, וקופת החולים לא משתתפת בהן, כך שאיני יכולה להרשות זאת לעצמי" היא מסבירה בפשטות מכאיבה.

תשלומי המשכנתא על הדירה אומנם הסתיימו לפני מספר שנים והיא עברה לבעלותה, אך כעת יש צורך לערוך בה שיפוץ משמעותי שיכביד על ההוצאות השוטפות. "בינתיים אני לא רואה כל אפשרות לעבור למקום אחר," היא אומרת.

מאז שיצאה לפנסיה היא לא יצאה להצגות, סרטים או אירועי תרבות. את חסכונותיה המעטים היא שומרת לטובת האחיינים שלה, או למצבים בלתי צפויים. "ברור שאנשים דואגים לעתיד לבוא, לכן הם חוסכים. יש אנשים שיכולים להסתמך על עזרתם של אחרים. לי אין משפחה, אני יכולה לסמוך רק על עצמי".

גלילה מסקין (צילום: גלעד שרים)

 

"אני אוהבת את העבודה שלי, אבל הייתי מעדיפה להמשיך כמתנדבת"

גלילה מסקין, בת 67, חיפה | גרושה, אם לשלושה, סבתא לשלושה

"אני מאושרת, אני מרגישה חיונית, אני אוהבת את העבודה ואת מה שאני עושה," מספרת גלילה מסקין על עבודתה כמטפלת בהוסטל לאנשים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית. היא ממשיכה לעבוד לאחר גיל 62, שבו נשים זכאיות לפרוש מעבודתן, ועושה זאת מתוך הנאה ותחושת שליחות, אך גם מתוך צורך כלכלי.

היא נולדה בפולין ועלתה לישראל בגיל חמש יחד עם משפחתה; נישאה בגיל צעיר, הפכה לאם ובמשך כ-15 שנים עבדה כסייעת בגן ילדים פרטי, ללא הפרשה לפנסיה. בהמשך עבדה כמטפלת במסגרות אחרות, שהפרישו לה חסכונות לעת זקנה.

"כשהייתי צעירה ועבדתי במקביל להיותי אם לילדים קטנים, לא חשבתי על הפנסיה," היא מספרת, "לא היה חוק (הכוונה לצו ההרחבה המחייב מעסיקים להפריש פנסיה לעובדיהם – ד.ט.), ומי בכלל חשב על זה אז. רק כשהתגרשתי התחלתי באמת לדאוג ולחשוב מה יהיה. ידעתי שאחיה בדוחק, במובן ההישרדותי, וזה הדאיג אותי מאוד".

כיום היא משלימה את קצבת הזקנה והפנסיה במשכורת מהעבודה בהוסטל. "עד שמלאו לי 62 עבדתי במצטבר 35 שנים, אבל רק בעשרים מתוכן הופרשה לי פנסיה. לדעתי, אם הייתה מודעות לכך בתקופה שבה התחלתי לעבוד, אולי המצב שלי כיום היה שונה".

לדבריה, העבודה בהוסטל לאחר גיל הפרישה משפרת את חייה. "פתאום הגעתי לתחושה שאני עשירה," היא צוחקת. "הטיפול בחסרי ישע הוא כל החיים שלי, זה באמת צורך שלי שהעבודה עונה עליו, כך שיש לי מזל".

בנוסף לסיפוק מהעבודה עצמה, ההכנסה ממנה מאפשרת לה הוצאות שנאלצה להימנע מהן בעבר כמו עזרה לילדים, רכישת מוצרים שונים וטיסות לחוץ לארץ. עם זאת, היא מודעת לכך שתנאי העבודה שלה כיום ירודים יחסית: "המשכורת מינימום על אף שאני עובדת שם כבר עשר שנים, יש הרבה עומס, אבל אני אוהבת את העבודה. אני גם מאוד ריאלית, זו העבודה שנותנים, ועל זה אומרים תודה".

כרגע אני חיה די ברווחה, אפילו יותר מזה. יש לי מספיק להוצאות מזון ובריאות, גם אם חס וחלילה אצטרך משהו. אני אוהבת מאוד לאכול בבתי קפה, ללכת לתיאטרון ולאופרה – ואני עושה את זה, לא חוסכת מעצמי. הדירה שאני גרה בה בבעלותי, ואני חיה בשקט ובביטחון בהקשר הזה. אני לא משתמשת ברכב מבחירה, לכן אין לי הוצאות על אחזקת רכב כך שזה מקל עליי".

מצבן הכלכלי של מרבית חברותיה, היא מספרת, טוב משלה, מכיוון שהופרשה להן פנסיה. והיא, אם היתה יכולה להישאר באותה רמת הכנסה, בלי ההכרח לעבוד, היתה ממשיכה במעון כמתנדבת. "אין לי בעיה לעבוד אפילו אחרי גיל שבעים, אבל אז אעדיף לעבוד שלוש פעמים בשבוע. אני לא צריכה יותר. אז זו תהיה לי רק הנאה. בינתיים אני צריכה לעבוד כל השבוע".

זהבה הבר (צילום: דוד טברסקי)

 

"היו מביאים עובדים ומפטרים, כמו עובדי קבלן. לא היה אף אחד שיסביר על הפנסיה"

זהבה הבר, בת 69, ראשון לציון | נשואה, אם לשלושה

 "עובדים בתקשורת, ובייחוד בעיתונות המקומית, תמיד מרגישים מקופחים מבחינת תנאי העבודה והתשלומים," מספרת זהבה הבר, שעבדה מעל שלושים שנה ככתבת בכירה במקומון בראשון לציון, וכיום מפעילה בהתנדבות דף פייסבוק העוסק בחדשות מקומיות. "זה שוק פרטי שמאופיין במשכורות קטנות. אני הייתי כתבת בכירה וקיבלתי קצת יותר, אבל העובדים סביבי תמיד הרגישו מודאגים. לא הרבה קיבלו קרן השתלמות, בטח לא הכתבים. זה מסוג הדברים שעיתונאים תמיד דיברו עליו והיו מתוסכלים לגביו. יש לי חברים שמספרים שהם חוששים שבבוא היום לא יהיה להם כסף לחתן את הילדים, לעזור עם דירות וכדומה. זה הדבר שהכי מפחיד זוגות בגילאים שלנו".

היא נולדה בתל אביב ולאחר נישואיה עברה לגור בראשון לציון. "למדתי הוראה בסמינר למורות בתלפיות בת"א, אחרי שהתחתנתי נסענו לארה"ב והחלטתי שאני לא רוצה להיות מורה. כשחזרנו והילדים קצת גדלו התחלתי ללמד ריקודי עם בבתי ספר יסודיים, ואחרי שהבן הקטן הלך לגן, החלטתי שאני רוצה להיות כתבת".

ככתבת נהנתה מתנאי עבודה טובים יחסית. "הייתה משכורת עם הפרשה לפנסיה וקרן השתלמות. על אף שהמשכורות בעיתונים המקומיים לא גבוהות, קיבלתי שכר ממוצע ואפילו תנאים טובים יותר."

העובדה שבאופן אישי מצבה היה טוב, לא מנעה ממנה להשתתף בניסיון להקים ועד עובדים בעיתון, שנכשל בסופו של דבר. "הרעיון מאחורי הקמת הוועד נולד על רקע העובדה שעובדים רבים טענו שלא נותנים להם תוספות שכר, שהם מרגישים מקופחים ושפתאום מורידים להם שעות בתלוש המשכורת. המעסיק לא אהב את הרעיון הזה".

כעובדת צעירה, היא לא הייתה מודעת לחשיבות החיסכון לפנסיה. "כשהייתי מורה הייתי עובדת משרד החינוך, לכן הפרישו לי פנסיה, אבל המשכורת הייתה באמת מזערית. לימדתי ריקוד גם במסגרת העירייה, ואני לא יודעת בוודאות אם הפרישו לי שם פנסיה. היו מביאים עובדים ומפטרים, כמו עובדי קבלן. לא היה אף אחד שיסביר על הפנסיה. מאוחר יותר, כשהתחלתי לכתוב בעיתון, התעסקתי הרבה בעניין הזה".

בעלה, העובד כסוכן ביטוח, סייע לה לעמוד על זכויותיה. "התחילו להפריש לי פנסיה שנים רבות אחרי שהתחלתי לעבוד, וזה מאוד הדאיג אותי. הוא בירר ושאל עבורי על קרן השתלמות, ויצר לי גם חיסכון פנסיה פרטי, שלא קשור בכלל למעסיק, אף שמדובר בסכום קטן".

היא המשיכה לעבוד ארבע שנים לאחר גיל 62, שבו יכלה לפרוש לגמלאות. בגיל 66 החליטה לפרוש מכיוון שהרגישה שמבקשים ממנה "להוריד ממינון הביקורת" על עיריית ראשון לציון שאותה סיקרה. "בסוף כשעזבתי קיבלתי פנסיה גבוהה יותר ממה שלוקח אדם שפורש בגיל הפרישה, וגם נאבקתי על קבלת דמי אבטלה שהגיעו לי".

ניהול כלכלי קפדני, חסכנות והחזקת דירה בבעלותה מעניקים לה תחושה של ביטחון כלכלי, גם אם לא נקי לחלוטין מדאגות. "הפנסיה האישית שלי לא מספקת אותי, כי המשכורת שלי תמיד הייתה נמוכה יחסית, והפנסיה בהתאם. עם זאת, העובדה שבעלי עצמאי ועדיין עובד תורמת לכך שאני לא מפחדת שלא נגמור את החודש. בגיל שלנו לך תדע, מחר אולי נצטרך בית אבות. יש לנו חסכונות מיוחדים בצד במיוחד לדברים כאלו, ואני חושבת שנסתדר".

***

'מגזין דבר' מתפרסם אחת לרבעון, וכל גיליון שלו מוקדש לנושא העומד בחזית סדר היום של העבודה המאורגנת והחיים בישראל. נושא הגליון הראשון – 'אנחנו העתיד – עלייתו של המעמד שישנה את האנושות' על הקשישים והגמלאים. מינוי למגזין, במחיר היכרות – בקישור זה.