דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
16.4°תל אביב
  • 9.0°ירושלים
  • 16.4°תל אביב
  • 15.2°חיפה
  • 14.9°אשדוד
  • 15.9°באר שבע
  • 21.9°אילת
  • 16.8°טבריה
  • 11.5°צפת
  • 14.9°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סיעוד

עובדות שקופות / "המצב רק יחמיר": עשור לפסיקה שהתירה להעסיק מטפלות זרות 24 שעות ביממה

קשישה ומטפלת סיעודית בתל-אביב. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)
קשישה ומטפלת סיעודית בתל-אביב. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

פסיקת בג"צ שהחריגה את המטפלות מחוק שעות עבודה ומנוחה הותירה אותן ללא הגנה מעבודה בלתי נפסקת | למרות שהשופטים קבעו כי נדרשת חקיקה בעניין, דבר לא נעשה | מיטל רוסו, 'קו לעובד': "הפתרון יתחיל מזה שגם המעסיקים יבואו לעזרת העובדות"

טל כרמון
טל כרמון
כתבת רווחה
צרו קשר עם המערכת:

במשך שלושת החודשים הראשונים בהם שהתה פריה שרמה בישראל, היא לא ישנה כלל. שרמה, במקור מקטמנדו שבנפאל, הגיעה לישראל בתחילת העשור הקודם כדי לעבוד בסיעוד, והחלה לטפל בקשישה בת 96. "היא צעקה כל היום והיא צעקה כל הלילה ולא יכולתי לישון", סיפרה שרמה בסרטון שהופק על ידי ארגון 'קו לעובד' בשנת 2014. בסופו של דבר בתה של הקשישה דאגה שתקבל תרופות הרגעה והצעקות פסקו. אחרי חודשיים היא נפטרה, ושרמה עברה לטפל בקשישים אחרים. גם אצל מעסיקיה האחרים היא סבלה מאוד מכך שהעבודה מתרחשת מסביב לשעון.

"כשאנחנו עובדות live in (עבודה המשלבת מגורים אצל המעסיק), אנחנו גרות 24 שעות בחדר אחד", אמרה שרמה, "לא יכולות לצאת כשמתחשק לנו. אנחנו צריכות להיות עם המעסיק שלנו. אנחנו לא יכולות לצאת. לפעמים מאוד מתגעגעות למשפחה שלנו, אבל בזמן הזה אנחנו לא יכולות להיפגש עם אף אחד. יכולות להתקשר אבל לפעמים המעסיקים לא מרשים לטלפן."

לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מספטמבר 2019, בישראל שהו כ-57 אלף עובדות סיעוד זרות, וכ-11 אלף עובדות נוספות ללא היתר עבודה חוקי. בניגוד לעבודות המתוחמות בזמנים קבועים, או למשרות 'גמישות' בהן העובד קובע מתי יבצע את מטלותיו, לעובדות הסיעוד אין למעשה הפסקה מהעבודה. לעיתים הדאגה לצרכיו הבסיסיים של קשיש או אדם עם מוגבלות דורשת מהמטפלת להיות עמו פיזית במשך כל שעות היממה. ואפילו שינה בלילה יכולה להפוך לזמן עבודה. במקום להעניק לעובדות תגמול על המאמץ המתמשך, ולקבוע הגדרות מחייבות לזמני הפסקה ומנוחה, מערכת המשפט הישראלית בחרה באפשרות ההפוכה: להחריג אותן מהחוק המחייב להעניק לכל עובד בישראל שעות למנוחה.

עו"ד חני בן ישראל (תמונה באדיבות המצולמת)
עו"ד חני בן ישראל (תמונה באדיבות המצולמת)

השנה מציינים עשור לפסיקת בית המשפט העליון המכונה 'פסק דין גלוטן', שהחריגה את עובדות הסיעוד הזרות מחוק שעות עבודה ומנוחה. "פסק הדין היכה בתדהמה את קהילת זכויות העובדים והמהגרים", אומרת עו"ד חני בן ישראל שייצגה את העותרת בתיק, העובדת הזרה יולנדה גלוטן, בעתירה ובדיון הנוסף שנערך בעקבותיה. "זהו פסק דין תקדימי ובעייתי, בגלל שכל הרעיון של חקיקת עבודה הוא שזו חקיקת מגן. אפשר אולי להסכים על יותר, אבל לא על פחות. חקיקת עבודה נועדה לעובדים חלשים שלא יסתדרו בשוק בלעדיה". כיום משמשת בן ישראל כמנחת הקליניקה לזכויות פליטים ומהגרים במרכז הבינתחומי הרצליה, והיא חברה בקבוצת המחקר TraffLab – גישת עבודה לסחר בבני אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בראשון הקרוב היא תשתתף בכנס באוניברסיטת תל אביב שיעסוק בפסק הדין ובהשלכותיו, בו ינסו חוקרים ופעילים העוסקים בתחום להעריך מגמות שצפויות בשנים הבאות בעקבותיו.

"יחסי אמון מיוחדים" או קרקע לניצול?

יולנדה גלוטן הייתה מהגרת עבודה מהפיליפינים שעבדה בעבודות סיעוד ומשק בית. היא הועסקה כעובדת סיעודית על ידי קשישה בשם לאה יעקב, ונדרשה לשהות לצידה בכל שעות היממה, מלבד הפסקה של שלוש שעות בכל יום. בשנת 2001, לאחר שסיימה את עבודתה, היא פנתה לבית הדין לעבודה בתל אביב ותבעה תשלום על שעות נוספות עקב העבודה הרציפה שביצעה. זו היתה תחילתו של הליך משפטי שנמשך כ-13 שנים בשלוש ערכאות משפטיות, ומשפיע עד היום על עשרות אלפי מטפלות זרות העובדות בישראל.

בית הדין האזורי דחה את תביעתה של גלוטן, והיא ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, שאף הוא דחה את תביעתה, על אף ששופטיו נחלקו בדעותיהם. הנימוק עליו הסתמכה דעת הרוב (שבין תומכיה היה השופט דאז יגאל פליטמן, לימים נשיא ביה"ד הארצי) הוא חריג שנקבע בחוק שעות עבודה ומנוחה, לפיו החוק לא יחול על משרות המבוססות על אמון אישי, או על עבודות בהן המעסיק אינו יכול לפקח על שעות העבודה. עם זאת, נקבע כי לא מדובר בכלל גורף, ויש לבחון כל מקרה לגופו. בדעת המיעוט ניצבו נשיא הארצי דאז, סטיב אדלר, והשופט עמירם רבינוביץ'. "המערערת אינה נדרשת לבצע כל פעולה בזמן שהיא משגיחה על המשיבה. אולם, עצם נוכחותה והערנות שלה מהווים עבודה", כתב הנשיא אדלר בדעת המיעוט.

גלוטן ערערה על פסק הדין לבית הדין הגבוה לצדק, שדחה אף הוא את ערעורה בנובמבר 2009. השופט אליעזר ריבלין נימק את דחיית הערעור בכך שכל מתכונת העבודה בענף הסיעוד חורגת מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, ולפיכך "לא ניתן לאכוף את החוק לשיעורין", וקרא למחוקק לקבוע הסדר ספציפי לענף. השופטים ציינו גם כי החלת החוק על עובדי הסיעוד תפגע כלכלית בקשישים הנזקקים לסיעוד, ובסופו של דבר גם בעובדי הסיעוד שיאבדו את פרנסתם מכיוון שקשישים רבים לא יוכלו לעמוד בשכר הגבוה. ערעור נוסף שהגישה גלוטן נידון בפני הרכב מורחב של שופטי בג"צ, ונדחה אף הוא בשנת 2013 ברוב של חמישה (הנשיא אשר גרוניס, והשופטים אליקים רובינשטיין, חנן מלצר, יורם דנציגר וסלים ג'ובראן) כנגד ארבעה – מרים נאור ואסתר חיות (שבהמשך כיהנו כנשיאות בית המשפט העליון), עדנה ארבל וניל הנדל.

"ההנמקה של השופטים בפסק הדין בבג"צ גלוטן היא הנמקה בעייתית, שבעצם עשתה מהפכה בפסיקת העבודה", מסבירה בן ישראל, "אחד הרעיונות עליהם היא מבוססת הוא שחקיקת העבודה לא מתאימה לתחום הסיעוד, מכיוון שהעובדות גרות בבית המטופל ויש טשטוש אינהרנטי בין פנאי לעבודה. הנמקה נוספת היא שיישום החוק יכביד על המעסיקים והם יישארו בלי טיפול. המשמעות היא שהאחריות החברתית להבטיח טיפול מונחת על כתפיהן של עובדות מוחלשות, והן אלה צריכות לממן את מה שאנחנו כחברה לא מוכנים לתת. קשה לחשוב על עובדות שצריכות יותר הגנה מהן. אלו עובדות שאין להן דרכים אחרות לפעול באופן חופשי בשוק העבודה, אחרי חמש שנים הן כבולות למעסיק, והן לא מאוגדות".

החשש: פתח להחרגת קבוצות נוספות

אחד החששות של חוקרים ופעילים העוסקים בתחום זכויות עובדים זרים הוא שההחרגה של עובדות הסיעוד היא פתח להחרגות של קבוצות עובדים נוספות. בשנתיים האחרונות התבטא יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה אבי שמחון מספר פעמים בנוגע לתכניתו להחרגת העובדים הזרים בחקלאות משכר מינימום והפסקת תשלומי הפנסיה שלהם. "איזה היגיון יש בתשלום פנסיה או קרן השתלמות לעובד בחממות בערבה, שבעוד שלוש שנים יחזור לנפאל?", אמר. ביום שלישי השבוע אמרה איילת שקד בכנס של התנועה הקיבוצית שמפלגתה 'ימינה' מתחייבת לבטל את הפנסיה לעובדים הזרים בחקלאות.

"יכול להיות שאפשר לראות את המלצות שמחון כתולדה של רעיון שהתחיל החרגה של קבוצות עובדים מחקיקת מגן. יש כאן חשש להחרגה זוחלת", אומרת ד"ר הילה שמיר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, וחוקרת ראשית בקבוצת המחקר TraffLab. "זאת שאלה מהותית, מכיוון שהפסיקה בתחום העבודה מבוססת על אוניברסליות – היא חלה על כולם, מלבד חריגים כמו דיפלומטים. כלומר, על כולם חלות אותן ההגנות, מתוך ההבנה ששוק העבודה הוא מערכת אקולוגית אחת. פסק הדין היה החרגה ראשונה בתחום, זה היה מהלך ראשוני וחריג. מאז המהלך הזה אנחנו רואים יותר שינויים כלפי מהגרי עבודה, כמו שינוי בחוק ההודעה מוקדמת, לפיו עובדות סיעוד צריכות להודיע יותר זמן מראש על הפסקת עבודה". עם זאת, היא מציינת כי עד כה תפישת ההחרגה לא 'חלחלה' לתחומים אחרים בעולם העבודה, ונותרה בעינה רק ביחס לעובדות הסיעוד הזרות.

מיטל רוסו, רכזת תחום הסיעוד בארגון 'קו לעובד', אומרת שפסק הדין פגע "בצורה חסרת תקדים" במעמדן של עובדות הסיעוד ובשעות המנוחה שלהן. "המשמעות היא שאם לפני היה קשה לעובדת לצאת למנוחה, היום אין שום חובה לאפשר לה את זה. השלכה נוספת שגם רואים בימים אלה היא החרגת עובדות הסיעוד מדברים אחרים. לאחרונה ראינו שחברי הכנסת קבעו שעובדי הסיעוד מוחרגים מיום החופש ביום הבחירות."

הפסיקה הציבה את המטפלים והמטופלים בשני צידי המתרס

יחסי עובד-מעביד מבוססים על שני צדדים עם אינטרס שונה באופן אינהרנטי, אך הפסיקה של העליון מיצבה את המצב הזה והעמיקה אותו. אחד הטיעונים הבעייתיים בפסיקה היה שתשלום על שעות נוספות יפגע במעסיק, במקרה זה המטופלים, שאין חולק על כך שהם אוכלוסיה מוחלשת בפני עצמה. אבל האם המטפלות הן אלה שצריכות לשאת את העול הכלכלי? בדעת המיעוט בהרכב המורחב, כתבה השופטת דאז אסתר חיות, כיום נשיאת בית המשפט העליון, כי "לגישתי, ראייה זו של העובדים בתחום הסיעוד מזה והמטופלים הסיעודיים מזה כשתי קבוצות יריבות אשר כל הכרעה שתפעל לטובת קבוצה אחת תפגע בשנייה, אין לה מקום".

חיות ציינה כי לא רק המטפלים אחראים שהמטופלים יזכו לטיפול הולם – אלא גם המדינה, שצריכה להסדיר את הענף בהתאם. "אכן, ההכרעה בשאלה העומדת בפנינו יש לה השלכות כלכליות על כל אחת מן הקבוצות אולם, בעוד שהאחריות על תשלום שכרם של העובדים בתחום הסיעוד מוטלת על מעסיקיהם – המטופלים, האחריות על כך שקבוצת המטופלים הסיעודיים ככזו, ולא רק בעלי היכולת הנמנים עימה, יקבלו טיפול נאות אינה מוטלת ואין מקום להטילה על כתפיי המטפלים. הותרת המטפלים והמטופלים כמי שנאבקים אלה באלה בזירה הכלכלית לבדם, יש בה משום הסרת כל אחריות מעל כתפיי המדינה ומוסדותיה בהקשר זה וגישה כזו אינה נכונה ואינה ראויה בעיניי".

רוסו מצביעה על מספר פנים של טיפוח ה'יריבות' בין שתי הקבוצות המוחלשות – המטפלות והמעסיקים. "מדובר בעובדות שמגיעות ממקומות עניים, והמעסיקים הם קשישים ו/או נכים שגם הם אוכלוסייה מוחלשת. הרבה פעמים הביקורת נשמעת נגד העובדת, שיושבת בבית ומקבלת כסף. זה יוצר אנטגוניזם בין העובד למעסיק, שנדרש לשלם את השכר הבסיסי שהן מקבלות."גם עליית שכר המינימום בשנים האחרונות, מהלך שמשפר את מצבן של העובדות, מקשה על חלק ממשפחות המטופלים לשלם להן.

"עובדות הסיעוד הזרות הן הפתרון הזול ביותר למדינה", מוסיפה רוסו, "הן עובדות 24/6 בלי שעות נוספות. אין עובד ישראלי שהיה מוכן לתנאים האלה ללא שכר מתגמל. המעסיקים מתייחסים לשכר שלהן כגבוה רק כי מראש הם תופסים אותן כעובדות שיסכימו לעבוד בלי הגבלה. לא ניסו למצוא פתרון לכך שישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודה הזאת, והמצב הוא שיש ניצול מובהק, ואם אפשר לשלם פחות, נשלם פחות. זו השפעה מתגלגלת לאורך השנים."

בן ישראל מציינת כי תנאי ההעסקה עלולים להצמיח גם תופעות קשות, כמו התעללות בקשישים על ידי מטפלים. "מבלי להמעיט בחומרתם של מקרים ספציפיים, חשוב להבין את התמונה המלאה של מתכונת ההעסקה שלפעמים יש בה חוסר שינה כי המטופלים מתעוררים בלילה", היא אומרת, "זו מתכונת העסקה שמזמינה שחיקה ותשישות שמשפיעה על החמלה. מי רוצה להשאיר את האנשים הכי יקרים לו אצל מישהי שמקבלת שכר רעב? יש קשר בין תנאי השכר ומה שהעובדת יכולה להעניק".

שתי נשים קשישות ומטפלות סיעודיות זרות. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי/ פלאש 90)
שתי נשים קשישות ומטפלות סיעודיות זרות. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי/ פלאש 90)

ההיבט המגדרי: "רק בטיפול שמתבצע על ידי נשים מתקשים לספור שעות"

רוב המועסקים בתחום הסיעוד הביתי הן נשים, והסוגיה המגדרית היא חלק בלתי נפרד משאלת תנאי ההעסקה שלהן. ניתן לראות זאת בפסק הדין של ההרכב המורחב, בו מי שנתנו את דעת המיעוט, שהתנגדה להחרגת העובדות מהחוק, היו שלוש השופטות בהרכב: מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות (השופט ניל הנדל התנגד אף הוא לדעת הרוב והציע גישת ביניים). ההיבט המגדרי של פסק הדין נוגע לתחום עובדי משק הבית, שרובן נשים – תחום שאינו מוסדר, ומעלה שאלות ודילמות באופן תדיר. ניתן גם לראות את זה דרך בן משפחה מטפל, שהן לרוב בנות משפחה שמטפלות. בניגוד למרבית המשרות, לחברה יש קושי לסכום את עבודת ה'טיפול' למספר ברור של שעות עבודה, בייחוד כאשר העבודה נעשית בבית המטופל, והגבול בין הפנאי לעבודה עלול להיות מטושטש.

לדברי שמיר, ההיגיון המקובל בעולם העבודה מתקשה להכיל את עבודת הטיפול המבוצעת ברובה על ידי נשים. "גם דעת המיעוט בפסק הדין, שניתנה רק על ידי נשים, עסקה בטיפול ובאיך רואים טיפול. נשים באופן מסורתי מטפלות בבני משפחה, וזה נחשב סקטור פרטי שעושים מתוך אהבה, מתוך אלטרואיסטיות". לדברי שמיר, "ההיבט הוא בנכונות של עולם העבודה לספור שעות טיפול. שהנשים מספקות בעצם תחושה שאם נספור את השעות זה יהיה המון שעות, ואנחנו לא רוצים לספור את השעות שהאם מטפלת בבית שלה, למרות שהיא כן עובדת באופן מסוים."

"יש אלמנט מגדרי באמירה שעבודת טיפול היא מצד אחד לא מסביב לשעון, אבל מצד שני לא יודעים לספור אותה", אומרת שמיר, "הרי יש המון תחומי עבודה שאי אפשר לספור בהם שעות – אם את בכוננות ואת יכולה לעזוב את המקום, או כוננות שאי אפשר לעזוב את המקום, יש כל מיני כללים לכל מיני פונקציות שקשה לאמוד אותן. ודווקא כשזה מגיע לטיפול כמו עקרת בית, משייכים אותה באופן קלאסי למגזר הפרטי, ושם לא רוצים לבצע את האומדן הזה. יש המון דוגמאות לסוגי עבודה שהם לא מאוד שונים מטיפול, ובכל זאת מסרבים לספור את עבודת הטיפול. יש חרדת תמחור, לא באמת רוצים לאמוד, לדייק כמה זה לטפל".

רוסו מתארת את ההשלכות הבעייתיות של אי-ספירת השעות: "כוחות השוק יוצרים את הדרישה לעובדות ומכיוון שהן לא מקבלות שעות נוספות ואין להן אפשרות אחרת, לפעמים הן מתבקשות לעבוד בסופי שבוע, אנחנו רואים השפעה שהיא לא רק מדרון חלקלק של פגיעה ועוד פגיעה בזכויות אלא גם ניסיונות  לנגוס עוד ועוד בשכר שלהן. בפועל, ההשפעה היא לא רק במובן של עבודה ללא מנוחה מבחינת דיני עבודה אלא גם השפעה קשה על העובדת מבחינה אישית. העובדות משלמות סכומי עתק כדי להגיע, ולאחר כמה שנים הן כבולות למעסיק."

העתיד:

שופטי בג"צ חזרו והדגישו את הצורך בכך שהמחוקק יסדיר את נושא עובדות הסיעוד, אך מאז שפסק הדין ניתן לא קרה דבר בתחום. זה קשור כנראה גם לכך שלעובדות הזרות אין כוח אלקטורלי והן לא מאוגדות בארגון עובדים. לדברי בן ישראל, "בג"צ לא חשב שפסק הדין יהיה סוף פסוק. העובדות הוחרגו, אבל בג"צ קרא למחוקק להסדיר ולתת גמול הוגן להעסקת העובדות בשעות ארוכות. המחוקק לא עשה כלום, כי למי עכשיו יש אינטרס לשנות לטובתן. עשור חלף ואין שום הסדר אחר". שמיר מוסיפה, "אני לא רואה כוחות פוליטיים שיביאו לשינוי המצב הזה. העובדה שמציינים עשור בלי שקרה דבר מבחינת המחוקק מעיד על זה. לעובדות אין כוח אלקטוראלי ופוליטי, ולמעסיקים שלהן יש. ככל שמדובר בסוגיה שיש בה מתח בין עובד למעסיק, לא מפתיע שלא ראינו שינוי".

לטענת רוסו, הסיכוי שנראה שינוי באופן ההעסקה של העובדות הזרות הוא רק דרך שיתוף פעולה בין המשפחות שמעסיקות את המטפלות לבין המטפלות עצמן כנגד החרגתן מהחוק. "זה דבר קשה, אבל למעשה העובדות מאפשרות רווחה לקשיש וגם למשפחה שלו. מה שיכול להביא לשינוי של השוק הזה בתוך הסיטואציה הנוכחית הוא שיתוף פעולה בין הצדדים האלה. הפתרון יתחיל מזה שגם המעסיקים יבואו לעזרת העובדות. עבודת הטיפול היא כל כך משמעותית ורגישה, והיא דורשת הרבה אנרגיה גם מהמשפחה וגם מהעובדת".

"האם אנחנו כחברה חושבים שזה בסדר?"

בן ישראל מעלה שאלה נוקבת שנוגעת לחברה הישראלית, וההשפעה של פסק הדין והיעדר החקיקה על כלל החברה. "השאלה אם זה באמת בסדר, האם אנחנו כחברה חושבים שזה בסדר. אני כופרת באופן מוחלט בזה שזה מה שצריך לקרות, שזה הכי טוב שאנחנו יכולים כחברה. זה אולי הכי זול אבל לא הכי טוב בראיית זכויות עובדים, זכויות מטופלים. אבל זה נכון שהזולות של העובדות האלה באיזה מקום מונעת להידרש לסוגיות האלה באופן אמיתי, בתביעה לגבש מדיניות נורמלית לדבר הזה שהולך להעסיק אותנו עשורים. הגרעון הטיפולי יוצר תת מעמד של עובדות מהגרות בתנאים נחותים שנופלים מהמינימום, וזה הולך רק להחמיר ולהעמיק".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!