חיה אורדמן | 40 | מעצבת בגדי בית לציבור החרדי והבעלים של 'אורדמן בע"מ' | מתגוררת באלעד
פס ייצור: אני מעצבת בגדי בית לציבור החרדי. בונה קולקציות ודואגת לייצור, לשיווק ולמכירה. אני ממש קשורה לתהליך, בודקת את המוצר ומודדת אותו. בוחרת בעצמי את הבד ואת הדוגמה ומעבירה לתפירה ואז עוד מדידה, בוחנת גם בכביסה ורק אז מעבירה לייצור. בלי ההערות והטאצ' שלי המוצר לא יהיה.
הרגשה של בית: אני עושה את הטרנינג של הדתיים. כשיוצאים לעבודה כל אחת לובשת את מה שמתאים לה וכשחוזרים הביתה רוצים להתפשט וללבוש בגדים של בית. לפני עשרים שנה זה היה מוצר שנקרא 'חלוק' – גלימה פרחונית מכותנה עם רוכסן. הרגשתי שיש צורך. כשהאישה החרדית מגיעה הביתה היא רוצה ללבוש בגד נוח וכיף ולהרגיש אופנתית, יפה וצעירה. היום כשאני נכנסת לבתי חולים או בתי החלמה ואני רואה נשים שלובשות את החלוקים שלי, זה גורם לי ליהנות כמו אמא מהילדים שלה. בכל פעם זה מחמם את הלב מחדש.
ממחשב למכונת תפירה: אמא שלי הייתה המתכנתת החרדית הראשונה לפני 50 שנה בבנק ישראל. היא אמרה לי ללכת ללמוד ראיית חשבון. מגיל אפס ידעתי שאעסוק או בראיית חשבון או בתכנות. במהלך הלימודים הבנתי שצריך עסק קטן מהצד כדי להרוויח. התחלנו את העסק, בעלי ואני, זוג צעיר, עם 2,000 דולר. התחלנו בקטן ובכל פעם קיבלתי כסף ותפרתי. במקביל עבדתי במשרד התעשייה והמסחר בתפעול אתר האינטרנט ובתמיכה טכנית של מחשבים. בשעה 15:00 הייתי רצה לתל אביב בשביל לקנות בדים ואז למישהי שתעשה גזרות ותתפור. בעלי הלך להראות בחנויות שהיו בתוך בתים, והם הזמינו. שלוש שנים עבדתי במקביל עד שהרגשתי שאני יכולה למשוך משכורת קטנה. הייתי עסק מורשה וזה היה זורם והייתי מוציאה בשבילי את מה שהיה נשאר. היום אנחנו חברה בע"מ ואני מוציאה תלוש לפי הצורך. אני מרוויחה טוב כדי לגדל שבעה ילדים. לא עשירה מידי וברוך השם יש לחם לאכול. אני לא יהלומנית ולא אחת שהשקיעה בנדל"ן. חיה טוב.
פרויקט מסלול: הציבור החרדי חשוף להכל ונהיה מאוד פתוח ואופנתי. אם לא הייתי פורצת היו הולכים לכל מותגי ה-Homewear שלא מתאימים לסגנון החיים שלנו. בעבר הציבור החרדי היה יותר פשוט והיום הוא דורש אופנה, איכות ולהיות מעודכן. מדבר אליו לראות את המוצר על דוגמנית. יש לנו אתר. לא האמנתי שאגיע לשלב שאצטרך לעשות הפקות אופנה עם דוגמניות על מסלול. פעם היה אפשר למכור מוצר על תמונה והיום אם המוצר לא יוצג על דוגמנית הוא לא ימכור. הם בפירוש רוצים לראות את זה. על ההפקה האחרונה, לצד הפידבקים הטובים שקיבלנו, היו גם הערות שהיא הייתה חושנית מדי. הציבור נפתח אבל יש עוד רבים שנגד. אנחנו קשובים להערות ומתכוונים להכין בקיץ הקרוב צילומים של המוצרים לא על דוגמניות. בהרבה בתים חרדיים התמונות באתר מסוננות ובכלל לא יכולים לראות את הדוגמניות.
הלם: יום אחד הלכתי בדרום תל אביב ונכנסתי לחנות שלא הכרתי והיא היתה מלאה במוצרים "שלי". בשנייה הראשונה התבלבלתי ושאלתי בתמימות, "רגע, מישהו פה מוכר את המוצרים שלי?" זה היה הלם בשבילי ולא הכרתי את זה. הייתי כל כך תמימה. שאלתי את המוכר, "סליחה, אני עובדת מאוד קשה בשביל לעשות את המוצרים ואתה מעתיק ממני?" המוכר אמר לי "יש לך טעם כל כך טוב אבל לי יש יותר יכולות ממך" כלומר, אני אוכל אותך. אני אעתיק ואני אנצח. חלוק שמכרתי בשלוש מאות שקל הוא מכר ב-80. הוא ייצר כמויות בסין ולא באיכות. הוא אמר לי בלי להתבלבל שהוא מעתיק ממני וכולם יקנו ממנו ולא ממני ואם בגלל זה אני אסגור, אז שאדע שאני אוכל לבוא לעבוד אצלו כמעצבת. הייתי בהלם מזה, חזרתי הביתה לבעלי ואמרתי לו: תקשיב, עוד שנה סוגרים. היום אני אומרת: אוקי, מחמיא. כולם מעתיקים את שאנל, כולם מעתיקים את ראלף לורן והציבור שלנו מעתיק את אורדמן.
