זה קרה ביום שלישי, ה-25 בפברואר 1941: העיר אמסטרדם עצרה מלכת למשך יומיים, בעקבות שביתת מחאה של עובדי העיר כנגד גירוש היהודים. "החזירו לנו את יהודינו!", קראו הפועלים וכרזות המחאה אשר נתלו ברחבי העיר. השביתה, שהקיפה כ-300 אלף עובדים, התעוררה בעקבות גירוש של כ-400 יהודים למחנה ריכוז. למרות שהיתה זו אחת המחאות הפומביות הראשונות בשטחי הכיבוש הנאצי, והמחאה ההמונית היחידה כנגד גירוש היהודים והשמדתם שאורגנה על-ידי לא-יהודים, האירוע כמעט ואינו מוכר מחוץ להולנד.
כבר בחודשים הראשונים לאחר שנכנעה הולנד לכיבוש הנאצי ב-1940, החלו צעדי הנישול וההדרה כנגד יהודיה. בנובמבר 1940 סולקו היהודים מכלל המשרות והתפקידים הציבוריים. המיליציה הפרו-נאצית ההולנדית הקצינה את הפרובוקציה וההתנכלות האלימה. יהודים הוכו ברחובות. יהודי אמסטרדם הקימו בתגובה קבוצות להגנה עצמית, אשר יצאו לרחובות להתעמת עם הפאשיסטים ההולנדים, ולבלום את התנכלויותיהם. בראשית פברואר 1941, חסמו קבוצות הגנה אלו את דרכם של הפאשיסטים שביקשו להתנפל על השכונה היהודית.
באחת התגרות הללו בתחילת פברואר 1941 נפצע אחד הפורעים הפאשיסטים, ומת מפצעיו כעבור מספר ימים. בהתנגשות נוספת עם משטרת הסדר הגרמנית שפשטה על חנות יהודית, נפצעו מספר שוטרים גרמנים. התגובה הגרמנית לא איחרה לבוא: ב-12 בפברואר כיתרו חיילים גרמנים בסיוע המשטרה ההולנדית את השכונה היהודית בעיר, כשהם מקיפים אותה בגדרות תיל. בסוף השבוע של ה-22-23 בפברואר נכנסו הנאצים בכוחות גדולים לשכונה, ותוך כדי מכות רצח חטפו 425 יהודים צעירים שנשלחו למחנה המאסר שורל בצפון הולנד. משם נשלחו יהודים אלו למחנות הריכוז בוכנוואלד ומטהאוזן, שם נרצחו רובם בתוך שנה.
תושבי אמסטרדם לא נותרו אדישים לגירוש. המלכה תבעה את ביטול הגזירות, וגם הרחוב ההולנדי סער. ב-24 בפברואר התכנסו 400 מתנגדים לנאציזם לאסיפת מחאה בכיכר נורדמארקט. הובילו אותם אנשים פשוטים – מנקה הרחובות פיטר (פיט) פרדריק וילם נק, ובונה המדרכות וילהלם (וילם) יוהנס קראן, פעילים במפלגה הקומוניסטית. השניים קראו להמון לצאת לשביתה כללית במחאה על שילוחי היהודים והאלימות האנטישמית. לימים הם זכו לאות חסידי אומות העולם.
בבוקר המחרת פיזרו ותלו חברי המפלגה הקומוניסטית ההולנדית כרוזים בכל רחבי אמסטרדם וקראו: "שביתה! שביתה! שביתה!". הראשונים להיענות לקריאה היו נהגי החשמליות, ובעקבותיהם הושבתו גם השירותים העירוניים, בתי הספר, עובדי הנמל וחנויות רבות. מארגני השביתה ציפו להשבתה הדרגתית של העיר, אולם בסביבות השעה 12:00 הייתה כבר השביתה הכללית לעובדה, והעיר שותקה.
הגרמנים המופתעים הגיבו מיד ופעלו ביד קשה לדיכוי המחאה, כשהם יורים אל עבר המפגינים באש חיה ממכונות ירייה. למרות נסיונות הדיכוי, המחאה גדלה והתרחבה גם לערים נוספות: זאנסטד וקנמרלנד במערב; ובוסום, הילברסום ואוטרכט במזרח ובדרום. בסך הכל שבתו ברחבי הולנד כ-300 אלף עובדים. ב-27 בפברואר דוכאה השביתה, והערים שהשתתפו בה נקנסו על-ידי הגרמנים בקנסות כבדים.
המאבק גבה מהשובתים ומהמפגינים מחירים קשים: תשעה בני אדם נרצחו על-ידי המשטרה הגרמנית במהלך דיכוי ההפגנות, 24 נוספים נפצעו קשה ורבים מהשובתים נאסרו. יומיים לאחר שפרצה, הנאצים ביקשו להציג את השביתה כקונספירציה יהודית. ב-6 למרץ הוצא להורג העיתונאי היהודי הקומוניסט לינדרט שיוורשורדר, שהואשם כאחד ממוביליה. ב-13 במרץ הוצאו להורג שלושה מנהיגים קומוניסטים נוספים של השביתה: הרמנוס מתאוס הנדריקס קנראדי (חשמלאי במקצועו), יוסף (יופ) אייגל (מחסנאי ממוצא יהודי) ואדוארד קארל פרדריק הלנדורן (עובד של יצרנית חלקי המטוסים ההולנדית פוקר). לצידם הוצאו להורג 15 חברי מחתרת ההתנגדות ההולנדית גאוזן. המפלגה הקומוניסטית נרדפה ביד קשה, ו-22 מפעיליה נשלחו לרצות עונשי מאסר ארוכים בבתי כלא בגרמניה. שניים מתוכם מתו במהלך המאסר.
על אף משכה הקצר של השביתה, הייתה זו פעולה ראשונה מסוגה בשטח הכיבוש הגרמני, ובעקבותיה התקיימה שביתת סטודנטים בנובמבר 1941 ושביתה גדולה נוספת באפריל מאי 1943 שלוותה גם בפעולות חבלה מזוינות.
התייצבות העובדים והאיגודים המקצועיים לימינם של היהודים לא הייתה מקרית. גם פעילי האיגוד המקצועי נרדפו על-ידי המשטר הנאצי מאז עלייתו לשלטון בגרמניה, וייתכן מאוד שאנשי האיגודים המקצועיים חשו שותפות גורל עם היהודים הנרדפים. עוד קודם לשביתת פברואר, מחו עובדי אמסטרדם כנגד שליחתם של פועלי נמל ופעילי איגוד מקצועי לביצוע עבודות כפיה. אבל עובדה היא, שמה שהצית מחאה שכמוה לא נראתה במקומות אחרים באירופה הכבושה – היה שילוחם של מאות יהודים למחנות ריכוז.
ללא הכרה בעולם
כ-80% מיהודי הולנד, שמנו ערב הכיבוש הנאצי כ-140 אלף נפש, נרצחו בשואה. רבים מהם נרצחו בסיוע משתפי פעולה הולנדים עם המשטר הנאצי. עם זאת, ידעה הולנד גם שורת גילויי אומץ, כקבוצת המחתרת 'בני-בלי-שם' שפעלה להצלתם של כ-250 ילדים יהודים בני אמסטרדם והסתייעה רבות בתרומות של אוכל וציוד, ובני הכפר יולנדה, שתושביו פעלו במאמץ קולקטיבי למציאת מקומות מסתור ליהודים שהופנו אליהם.
'שביתת פברואר' מתבלטת בתולדות ימי מלחמת העולם השנייה והשואה כפעולת התנגדות פומבית והמונית לרצח, שכמוה כמעט ולא נראו. למרות זאת, היא לא זכתה לפרסום רב, ומעטים מחוץ להולנד עצמה מכירים אותה.
בארץ ישראל זכתה השביתה לדיווח בעיתון 'הבוקר' בתחילת חודש מרץ 1941. ידיעה קצרה בתחתית העמוד השני דיווחה כי "אומרים שכל פועלי הטראם, חברת הגז והחשמל באמסטרדם, שבתו לאות סולידריות עם היהודים, בשעת המהומות האחרונות שפרצו באמסטרדם".
הפסל ההולנדי מרי אנדריסן חנך ב-1952 אנדרטה לזכרה באמסטרדם, המציגה את דמותו של סוור-נמלים, סמל למאבקם של האנשים הקטנים כנגד הרשע הגדול. מדי שנה ביום השנה לשביתה, ה-25 בפברואר, נערך במקום מצעד זיכרון. על אף חלק הארי שנטלה המפלגה הקומוניסטית בארגון השביתה והמחירים הכבדים ששילמה על כך, היא הודרה לאורך שנים ארוכות מאירועי הזיכרון אלו, עקב 'המלחמה הקרה'.
בשנות השישים הועברה רפליקה של פסל 'הסוור' למוזיאון 'יד ושם' בירושלים. הפסל נמצא ביד ושם כחלק מאוסף האומנות, אך אינו מופיע בתצוגה.
