ביממה האחרונה מסעיר קטע וידאו בן דקה וחצי את הדיון הכלכלי ברשתות החברתיות. אמירה אומללה של חברת הכנסת, שרן השכל (ליכוד), במהלך דיון בכנס של ׳פורום קהלת׳ במסגרתו היא מציעה למפוטרי מפעל קרמיקה בדרום פתרון "ילך לכל מסעדה פה באזור (תל אביב), והוא יוכל לעבוד כשוטף כלים ב-12 אלף שקל לחודש, זה פי שניים משכר המינימום שהוא יקבל במפעל. אתה יכול לעבוד כפועל בניין, 15 אלף שקל בחודש, בלי הכשרה בלי כלום".
העיתונאי נדב איל שחלק איתה את הבמה השיב לה שעל פי התפיסה הליברטריאנית (אותה מייצגת השכל) אם האנשים האלה (מובטלים ממפעלים בדרום) היו רוצים, הם היו עושים את זה. אנחנו מעסיקים פה אנשים זרים כי כנראה יש לזה ביקוש, הוסיף איל. כלומר, בעלי המסעדות מעדיפים את שוטף הכלים מאריתריה. אייל הוסיף כי לממשלה של חברת הכנסת השכל היה חלק ביצירת המצב בו יש בתל אביב היצע של עובדים זרים שימלאו את הביקוש לידיים עובדות במסעדות.
הדיאלוג המלא שלי עם שרן השכל. אני עונה לה תשובה כלכלית אגב.
ואם אתם מכירים מסעדה שתשלם למובטל בן 55 מדימונה 12 אלף ונסיעות כחוק, אנא תגידו בתגובות. pic.twitter.com/SZ0bk1Su1h— נדב איל Nadav Eyal (@Nadav_Eyal) February 25, 2020
עד כאן מדובר בדיון כאילו כלכלי. למרות שאין ספק שהנתונים שזרקה השכל לחלל האוויר אין להם יד ורגל עם המציאות. מי שמכיר את נתוני השכר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מידי חודש, יודע כי הענף בו השכר הנמוך ביותר הוא ענף שירותי האירוח והאוכל. בחודש נובמבר האחרון השכר הממוצע בתחום עמד על 5,229 ₪. הלמ"ס אומנם לא מפלחת את המועסקים בתחום לפי תפקידיהם השונים, אך ניתן להעריך כי שוטף הכלים במסעדה נמצא בחלק התחתון של שרשרת המזון.
אגב, בתחום התעשייה והחרושת השכר הממוצע הוא 14,189 שקלים בחודש כלומר מעל לממוצע הכללי של השכר שעומד על 10,499 שקלים. גם כאן יש הטייה מסוימת שכן מדובר על מנעד רחב של עובדים מהפועל הפשוט ללא ותק במפעל ועד למהנדסים ולמנהלים הבכירים. אבל כדאי לציין כי אותם מפוטרים שעליהם נסוב הדיון כוללים גם את הפועל הפשוט חסר הוותק, וגם את זה שעובד כבר שלושים שנה במפעל, צבר זכויות ואולי גם משמש כמנהל צוות.
מה שהשכל לא מבינה: העובד הוא אדם
עד כאן כלכלה ונתונים. האמת היא שדבריה של השכל, חושפים משהו עמוק יותר מהבורות שהציגה. הם חושפים את שורשיה הערכיים של האמונה שלה ושל חבריה הליברטריאנים. מבחינתה פועל הוא רק כוח עבודתו, או יותר נכון הוא המחיר הגבוה ביותר אותו הוא יכול להשיג עבור מכירת כוח עבודתו. והרי כיישות מטאפורית רציונאלית, חסרת הקשר, מהסוג שכלכלנים אוהבים לדמיין, אותו פועל גם בוחר כל הזמן למקסם את המחיר בו יוכל למכור את כוח עבודתו. הוא מנהל את חייו דרך בורסה של היצע וביקוש. אבל האמת היא שזה פשוט לא כך.
העובד הוא אדם. מקום עבודתו, המפעל, הוא מקום עבורו. מקום חברתי, מקום של זהות והגדרה עצמית, מקום של יצירת הערך העצמי שלו, מקום שהוא מטפח ודואג לו מתוך שאיפה שהמקום ידאג לו בחזרה. המפעל נטוע בנוף מסוים, בדיוק כמו אותו פועל שנטוע באותו הנוף. מפעל הוא במקרים רבים מוסד מרכזי לקהילה. כשהמפעל נסגר נסגרת איתו גם קהילה של אנשים. זו לא תפיסה רומנטית. זו הבנה בסיסית של בני אנוש, שעבודתם היא גם מקור גאוותם והבסיס לערך העצמי שלהם. כל עבודה, לא רק כזו שמוצאים במגדלי הזכוכית של תל אביב.
רבים רבים בישראל בוחרים לעבוד במקום מסוים על אף שיכלו אולי לקבל שכר טוב יותר במקום אחר. אולי מתוך נוחות, אולי מתוך נאמנות למעסיק או לעמיתים, אולי מתוך תחושת סיפוק ורצון ביציבות, אם הם עובדים וחיים בנגב יכול להיות שזו גם ״חלילה״ בחירה בחלוציות ציונית. אולי כזו שעשו הוריהם לפני חמישים ושבעים שנה והם ממשיכיה. ואולי פשוט מפני שהם אוהבים את עבודתם.
בחישוב קר, מרבית העובדים שאיבדו את מקום עבודתם כשהמפעל נסגר ימצאו מקום עבודה אחר. עבור חלקם זה גם יכול להיות מקום עבודה טוב יותר. עבור אחרים זו תהיה מכה קשה שהם לא יתאוששו ממנה. אובדן מקום עבודה הוא אובדן אמיתי של עולם ומלואו שהיה חיים של אנשים. אנשים שמתייחסים לחייהם ולכושר היצירה שלהם כחיי אנוש ולא כסחורה המחפשת קונה.
השכל טוענת כי המדינה לא צריכה לסבסד מפעלים כושלים. משעשע לחשוב שהדברים הללו נאמרים מפיה של עובדת במפעל כושל שמסובסד כל כולו מכספי המיסים. אבל אם לחזור לעניין, אפשר להתווכח על במה וכמה צריכה הממשלה להשקיע, עדיף לא להתעלם מהעובדה שהממשלה משקיעה הרבה מאוד כסף גם בשוק החופשי ובתשתיות שמאפשרות אותו.
