שתי נשים מבוגרות, עולות מאנגליה, יוצאות מהקלפי בבית האבות הישן 'משען' על הגבול בין שיכוני הקטמונים לבתי המושבה היוונית בירושלים, ונעמדות ליד אלי יוסף (64). יוסף מחזיק שלט עליו כתוב בגדול: "המצפון שלך יכריע". אלו הבחירות הראשונות עבור מפלגת 'הלב היהודי' שהקים של יוסף, הפועל מזה שנים נגד מכירת נשק ישראלי לדיקטטורות בעולם, מתוך השקפת עולמו היהודית. אף מפלגה, גדולה או קטנה לא טרחה לתלות כאן אפילו שלט, בטח שלא לשלוח פעילים, אבל בפינה בין בית האבות למכולת, עומד יוסף, חבוש בכובע שלו, ונלחם על כל קול.

"לא ידענו", אומרת במבטא אנגלוסקסי רבקה שהצביעה זה עתה, "זה טוב שיש מישהו שמדבר על זה", היא מהנהנת, לוקחת פלאייר וממשיכה בדרכה. "הכל בסדר, חשוב לנו שיצביעו לנו" אומר יוסף, "אבל חשוב גם פשוט שידעו. יש משהו בקרב עולים, ובמיוחד בקרב עולים צעירים, שעדיין מחזיק בליבו את האידיאל הזה, שישראל היא אחרת משאר המדינות, מספר יוסף, "הם רואים בישראל לא רק מקום נוח לחיות בו או לברוח אליו מפני האנטישמיות – אלא גם סמל לחברה ששואפת לתיקון. ששואפת לצדק".

אלי יוסף מדבר עם פעיל מפלגת כחול לבן מחוץ לקלפי (צילום: דוד טברסקי)

 

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

זרעים של חורבן

בשנים האחרונות יוסף בנה לעצמו שם של "עושה צרות" מקצועי. אין כמעט כנס של מפלגות הימין הגדולות, מ'הליכוד', דרך 'ישראל ביתנו', 'הבית היהודי' ועד 'האיחוד הלאומי', בהם הוא לא זעק, צעק והטיח האשמות קשות כלפי הנואמים, בטענה שהם מאפשרים את שיתוף הפעולה של מדינת ישראל, בחימוש ואימון מדינות המבצעות רציחות עמים ופשעים כנגד האנושות. עכשיו, הוא החליט להקים מפלגה שתישא את דגל המאבק בייצוא הבטחוני של ישראל למדינות דיקטטוריות, לאחר שניסה ליצור קשר כמעט עם כל שר או ח"כ בכנסות האחרונות, ללא הועיל.

על לוח המודעות, לא רחוק מחוץ לקלפי בבית ספר דנמרק בירושלים, תלויה אחת מ-60 מודעות שהדביק יוסף ברחבי העיר: "השאלה המהותית היא מי אנחנו? אור לגויים או נשק לרוצחים?.. המערכת הפוליטית, המשפטית, התקשורתית, הרבנית והאקדמית העלימה עין מן הסיפור של רוג'בה, דרום סודן, מיאנמר, קמרון ועוד שליבן נקרע לאחר שנרצחו ילדיהם גם בנשק שלנו".

המודעה מנוסחת כתפילה לבחירות רביעיות, כי לא היה ליוסף מספיק זמן להתכונן ולהתארגן לבחירות שהתקיימו השבוע. "אין לי הרבה כסף, אך איני יכול לישון בלילה. אנחנו זורעים זרעים של חורבן שינקמו בנכדים שלנו".

כרזה של "הלב היהודי" תלויה לצד כרזת בחירות של ש"ס (צילום: דוד טברסקי)

יום הבחירות של יוסף נראה יותר כמו מחאה אזרחית מאשר פעילות לטובת מפלגה, והשאלה על הנחיצות שבהקמת 'הלב היהודי' עולה תכופות. "בארגון שהקמתי לפני מספר שנים להאבק בנושא, היה לנו ויכוח מאוד גדול, חצי מהם לא הסכימו אותי בעניין נחיצות המפלגה. אמרו שזה בזבוז קולות". למרות התוצאה המאכזבת של 511 קולות, 'הלב היהודי' שונה ממפלגות נישה אחרות וגם המניעים של יוסף להקים אותה.

יוסף הוא איש ההתיישבות וציוני נלהב, עוד מתקופתו כרכז תנועת בית"ר באנגליה בשנות ה-70. "היינו הולכים מספר חברים להצגות הבלט של תאטרון 'הבולשוי' בלונדון ומפוצצים את האירועים באמצע, כאקט מחאה על מאסרם ועינויים של אסירי הציון בברה"מ", נזכר יוסף במה שהוא מגדיר כנקודת הפתיחה לקריירה 'המיליטנטנית-פוליטית' שלו. "היו מרביצים לנו, עוצרים אותנו, ואנחנו היינו ממשיכים בכל זאת. לדעתי, עד שלא נביא 200 בני נוער שיפוצצו כנסים על סוגיית הנשק פה בישראל, לא נצליח לשנות כלום".

לאחר שסילקו אותו מבית הספר על פעילותו, הוא עלה לארץ בגפו והתגייס לחטיבת הצנחנים, אשר בה הוא מתנדב לשירות מילואים עד היום, למרות שעבר את גיל 60. "זה בכלל לא מאבק של שמאל וימין, ואולי הבעיה הכי גדולה שלנו כאן זה השמאל והימין".

"הרבה מהשמאל אחראיים על הנשק"

בשיחות הקטנות והארוכות מחוץ לקלפי עם פעילי מפלגות ומצביעים, יוסף מספר בסבלנות, עשרות פעמים, לכל מי שמוכן להקשיב, על המציאות נגדה הוא נלחם. דוד, פעיל של מפלגת כחול לבן שעלה בעצמו מניו יורק לפני שנה וחצי, טוען שהוא מכיר את הנושא מחבר שסיפר לו על "מישהו שעשה בלגן בכנס של הליכוד".

זה לוקח רגע, אבל האסימון נופל, "אה, זה בעצם היית אתה", צוחק דוד. כמו עוד צעירים שעוברים לידנו בקלפי בדרום ירושלים, דוד מסכים עם מטרותיו של יוסף, "אבל קודם כל צריך להוריד את נתניהו, כי רק אחרי זה אפשר יהיה לשנות דברים וגם את הנושא הזה".

יוסף מחייך, ומספר שוב ושוב שאף חבר כנסת לא הרים עד כה את הדגל הזה, "כל המפלגות, מ'עוצמה יהודית' עד 'מרצ' ו'הרשימה המשותפת' לא מוכנות לשים את הנושא הזה כתנאי סף", הוא מסביר.

אלי יוסף מתפרץ לכנס של חבר הכנסת בני גנץ (צילום מסך מתוך חדשות כאן)

יוסף בנה לעצמו שם של פעיל מסור ולא מתפשר – לא בתוכן ולא בדרך. הוא היה דמות בולטת במאבקים למען ההתיישבות ביו"ש ולמען שחרורו של יונתן פולארד, ולמידע על הייצוא הבטחוני של ישראל הגיע לגמרי במקרה דרך כתבה שקרא בעיתונות הזרה לפני חמש שנים. הכתבה טלטלה את עולמו מאז. "זה נוגד את כל המהות שלנו", הוא אומר, "זה לפני ימין ושמאל. זה לפני דתיים חילונים – זה עצם המאבק להיקרא בן אדם".

עו"ד מק, פעיל ותיק כנגד ייצוא בטחוני המזוהה עם חוגי שמאל רדיקליים, הוא שותפו של יוסף מזה שנים, אך לדברי יוסף יש לו קשר הדוק גם עם ד"ר מיכאל בן ארי, המזוהה עם הצד הכהניסטי של הימין. "פגשתי רבים מהם לאורך השנים", הוא אומר, "וגם אם איני מסכים עם הרבה מדברי הרב כהנא, אני מזכיר להם שגם הוא התייחס לנושא והביא ביקורת על כך. יש לנו 120 חברי כנסת שלא אכפת להם ולא רוצים להיאבק על הנושא, אבל אם עם ישראל יידע על מה שאנחנו עושים, הוא יקום ויזעק על כך. גם אם לא נעבור את אחוז החסימה, מטרתי היא לעורר את הלב היהודי, שאני יודע שלא ישקוט נוכח כזה פשע".

"את הצעת החוק שגיבש עו"ד איתי מק, שדורשת לחייב את מדינת ישראל לחשוף לאילו מדינות היא מוכרת נשק, ותאסור עליה לחמש ולאמן מדינות שמפרות זכויות אדם, הגישו חברי הכנסת יהודה גליק ותמר זנדברג", מספר יוסף בנסיון להבהיר מדוע הרעיון שהוא מוביל זקוק למפלגה ואינו יכול להישאר מחוץ לפרלמנט הישראלי. "בסוף איילת שקד, מהמפלגה שאני הצבעתי לה, היא זו שחסמה אותה בבועדת שרים לענייני חקיקה".

צעיר חובש כיפה שחורה, שעובד עבור הליכוד לא מתרגש מהנושא, טוען שאינו פציפיסט ובטוח שישראל עושה את זה רק כי היא חייבת. אסתר ישראל, מספר שתיים במפלגתו שהצטרפה אליו ביום הבחירות, אומרת שלא מדובר כאן כלל בפציפיזם אלא בעבירה על מצוות תורה.

אלי יוסף מדבר עם אזרחים מחוץ לקלפי (צילום: דוד טברסקי)

"יש לנו במפלגה ובארגון דתיים וחילונים, אבל במפלגות הימין מפחדים לשים את הנושא על סדר היום מחשש שייתויגו כ'שמאלנים'", מסביר יוסף, "גם האליטה במרצ ובאקדמיה לא מוכנה לעשות חשבון נפש, הרבה מהשמאל אחראיים על הנשק. הרבה ממנהלי חברות הנשק מזוהים עם השמאל. גם שופטי העליון מתעלמים מכך, פוחדים לצאת נגד בעלי ההון הקשרים והתעשייה הצבאית". בעיניו העניין מורכב יותר מהחלוקות הרגילות של ימין ושמאל.

אני אנצח

"העניין הוא שכולם מסכימים איתי שכלית", מסביר יוסף ומצביע על השלט איתו הוא מסתובב כבר שנתיים ברחבי כל הארץ, "אבל באף אחד זה לא מצליח לגעת רגשית, וזה מה שנדרש כדי שיהיה שינוי". על השלט שיוסף מחזיק מזה שנים מחוץ לבתים של חברי כנסת, שופטים, יועצים משפטים וכנסים של מפלגות שונות, חרוט מספר הקורבנות של מלחמות אזרחים ורציחות עמים במדינות אליהן ישראל מייצאת נשק וטכנולוגיות צבאיות – חצי מליון בני אדם.

בכל קלפי שבה יוסף עמד לאורך היום, ממעלה אדומים דרך גוש עציון, ירושלים ומרכז הארץ, אנשים עוצרים ומבקשים עוד פרטים, אבל דפוסי ההצבעה בישראל רחוקים משאלות מהותיות כאלו. לדעת יוסף, ייאוש שמשולב בציניות פוגע באמונה שלנו לגבי התכנותו של כל שינוי אפשרי, ולא רק מאבק נגד רציחות עמים. "אני מודע שמסתכלים עלי כאובססיבי, הזוי ואף משוגע", הוא אומר, "אבל אנחנו נחרוש את הארץ ונעורר את העם. אני יודע שהעם למד להיות אדיש אך מתחת לאדישות אפשר לעורר את הניצוץ שיגרום לתיקון – ואני אנצח"​.