סיפורה של מולי סיידל, הוא לא סיפור הסינדרלה הרגיל שכולנו מכירים. בריצת המרתון הראשונה בחייה, סיידל בת ה-25 הפתיעה את כולם וסיימה במקום השני בריצת המבחן לטוקיו 2020 של נבחרת ארה"ב, שנערכה באטלנטה, עם התוצאה נפלאה של 2:27:31 דק'. הריצה הבאה שלה כבר תהיה באולימפיאדת טוקיו 2020. בדרך להישג המדהים הזה, היא הייתה צריכה להתמודד עם פציעות, דיכאון ואשפוז ארוך בעקבות הפרעת אכילה.

סיידל הייתה מהרצות המצטיינות של ליגת המכללות האמריקאית בעונות 2015-16 עם זכיה ב-4 תארים בריצות למרחק 3,000 מטר, 5,000 מטר, 10,000 אלפים מטר ומרוץ השדה. עתידה היה נראה ורוד מתמיד, אך ברגע שהחלה לזכות בתארים והציפיות ממנה החלו לעלות, כך גם הלחץ הפנימי עלה והחל לאותת לה לעצור.

בראיון לאתר "runnersworld" היא מספרת "עם הפרעה טורדנית-כפייתית, את פשוט סובלת מחרדה כל הזמן ומרגישה שאת לא יכול לשלוט בשום דבר, אז את מפתחת דפוסים והתנהגויות. הייתי מתופפת על דברים באופן כפייתי מכיוון שכך הרגשתי שיש לי שליטה מסוימת בעולם. עם הזמן הריצה והאכילה שלי הפכו למנגנון בקרה".

בעונת 2014-15 זכתה סיידל באליפות ליגת המכללות בריצת 10,000 מטר, בכך היא הפכה לאלופה הראשונה בתולדות אוניברסיטת נורט-דאם באתלטיקה קלה. הזכייה בתואר העלתה את הציפיות ממנה מצד אחד ומצד שני הגבירה את הפרעות האכילה. סיידל מספרת הרגישה שככל שהיא תרזה יותר היא תרוץ טוב יותר וכך החלה בתהליך שבו כמות האוכל שאכלה היה קטן יותר מכמות האנרגיה שהגוף היה צריך. מאמנה באותה העת דאג לשלומה, אך היא התעלמה מכך.

בשנה שלאחר מכן הגיע סיידל לשיא, היא זכתה באליפות המכללות במירוצי שדה, ריצות 3,000 ו-5,000 מטר. שלושת מדליות הזהב היו אמורות להיות הרגע המרגש בחייה, אך למרות הניצחונות היא כבר הייתה עמוק בתוך המחלה, היא הרגישה ששום דבר לא מספיק טוב והמשיכה להחמיר את מצבה הפיזי והנפשי.

תוך זמן קצר קרסה סיידל, היא החלה בסדרת פציעות טורדניות, נכנסה לדיכאון והייתה בשיא מחלת הבולמיה. היא מספרת שאחד מחבריה אמר לה "את נראית כאילו את הולכת למות, את צריכה לבקש עזרה". סיידל הקשיבה ובמקום ללכת למבחנים האולימפיים באתלטיקה לקראת ריו 2016, בחרה להתאשפז לארבעה חודשים במכון לבעיות אכילה.

ב-2018 היא חזרה למכללה, התחרתה מספר פעמים ואפילו ייצגה את ארה"ב בתחרות למירוצי שדה. לצערה, היא המשיכה לסבול מפציעות ודי נשכחה בארבעת השנים האחרונות, לאחר שכמעט ולא התחרתה או זכתה בתארים.

כיום היא חיה בדירה עם אחותה ועובדת בשתי עבודות כדי להתקיים, מלצרית בבית קפה ובייביסיטר. במקביל היא רצה כל שנה באופן חובבני מחופשת לתרנגול הודו ב"turkey trot" (מירוץ של כ-5 ק"מ לפני חג ההודיה) של מדינת ויסקונסין. לפני חמישה חודשים היא חזרה לאימונים והחלה להתאמן בתקווה להתחיל לשקם את הקריירה שלה, הפעם מנוסה יותר ומקווה להתמודד בצורה טובה יותר עם הלחץ.

השבוע, בריצת המרתון הראשונה שלה במבחנים האמריקאים לטוקיו 2020, היא לא חשבה שתצליח להגיע לאחד המקומות הראשונים ופשוט ניסתה לשמור על הקצב עם המובילות. היא באה רק ליהנות מהחזרה לתחרויות, אפילו נתנה לאחותה 'כיף' במיל ה-7. אך הכל השתנה כאשר היא פתאום מצאה את עצמה לבד עם מנצחת המרתון אלפין טולמוק.

בסיום המירוץ התרגשה והחלה לבכות משמחה, מאוחר יותר אמרה בראיון לניו-יורק טיימס "לא ידעתי איך זה הולך להיראות, עד כמה התחרות היא קשה, לא רציתי להפעיל על עצמי יותר מדי לחץ. אפילו לא רציתי לצלם את זה כי זה המרתון הראשון שלי". מסתבר שהיא הייתה טובה יותר ממה שחשבה לעצמה.