דנית שוקרון | נשואה + 2 | אשקלון (במקור מבאר שבע) | עובדת תשע שנים כקופאית בתחנת אשקלון של רכבת ישראל
פסיכולוגיה: הקופאית היא הפנים של הרכבת. הדבר הראשון שאתה רואה אחרי הביטחון, זה את הקופאית. אנחנו סוג של פסיכולוגיות. יש פה נוסעים שמדברים איתנו קבוע, מזמינים אותנו לאירועים. נוצרת חברות עם נוסעים. מדברים כל יום, מתפתח שיח. אם נוסע מפספס רכבת, באים, מדברים, על הילדים, העבודה, העיר.
כמה זה לנתניה: היה מקרה שהגיע ילד בן 8-7 שהלך לו הכסף לאיבוד, והוא היה צריך להגיע לנתניה. הוא בכה בטירוף, ונגע לי ללב, אז פשוט שילמתי לו כרטיס לנתניה. זה 31 שקלים. כן, אני זוכרת את כל המחירים. יום אחר כך ההורים שלו שלחו לי פרחים ושוקולדים.
כור ההיתוך: אשקלון היא תחנה הומת אדם עם 300,000 נוסעים בחודש, 14,000 ביום. אנחנו עובדות במשמרות, פותחות קופה ב-06:00 וישר יש תור. זו תחנה שיש בה הרבה נכים, וכקופאית אני גם מתאמת להם נסיעה ועוזרת. רוסית התחלתי להבין עם הזמן. את הבסיס, טכני, מספרים וזה, אבל לא צריך להגזים אני עדיין שוקרון. אמהרית אני עוד לא יודעת, אבל גם זה יבוא.
אשקלון תחת אש: בתחנה אתה לא דואג לעצמך, זה קודם כל הנוסעים. הם בלחץ, זה לא פשוט. מתפעלים אותם, פותחים שערים, מכווינים אותם למנהרה, זה המרחב המוגן, ומרגיעים אותם. לא קרה שלא הגעתי לעבודה בגלל מלחמה, וגם אם כן, הרכבת מגבה, במיוחד את הבנות שעובדות בדרום. זה עצוב להגיד, אבל הנוסעים האשקלונים די רגילים למצב.
המכונה האנושית: בעתיד הרחוק נראה לי שכן, המכונות יחליפו אותנו, אבל בינתיים אנשים לא רגילים אליהן. ולא משנה כמה זמן הן יעמדו פה, ולא עוזר דיילים או שילוט. אנשים רוצים את המענה האנושי – לאיזה רציף אני מחליף בתל אביב? כמה עולה? מה הכי משתלם?
עצבים: אין לי הרבה מה לעשות עם הביקורת והעצבים של הישראלים. הם רוצים להגיע לעבודה ולא מעניין אותם שהרכבת עוברת חישמול, שהרכבת עצרה בגלל בן אדם על הפסים. אנחנו מנסות להרגיע אותם, ולרוב מי שמגיע עצבני יוצא עם חיוך. קודם כל אני מרגיעה – 'מה קרה נשמה? רוצה כוס מים?' לא קורה שאני עצבנית מול נוסע, את חייבת סבלנות מול הציבור, וזה בא עם הזמן.
תנאים: יש לנו תנאים מעולים – משכורת, קביעות, פנסיה. יש מסיבה של ילדי כיתה א' של העובדים. לפני חודש היה אירוע שההנהלה והוועד ארגנו לתושבי הדרום בגלל המצב הבטחוני. זה חשוב, אנחנו כמו משפחה פה.
שביתות, כן: התמודדתי לוועד הקופאיות, אבל זה לא צלח, ואני מפרגנת לגמרי למי שנבחר. ביום-יום לא מרגישים את הוועד, אבל כשצריך הם תמיד פה. זה חשוב שיהיה וועד, העובד צריך את ההגנה שלו, לכל מקרה. אני לגמרי מבינה עיצומים ושביתות כשצריך, זה בשביל התנאים בסופו של דבר. מאוד הייתי רוצה שהילדים שלי יעבדו במקום עבודה מסודר, שיש מי שדואג, כמו ברכבת.
שאיפות: בעתיד הייתי רוצה להיות מנהלת תחנה, עוד כמה שנים. זה עניין של זמן, כשייצאו מכרזים. צריך להתקדם.
