הידיעה על נפילתם בקרב של יוסף טרומפלדור וחבריו בתל חי בי"א באדר תר"פ, היום לפני מאה שנים, זעזעה את היישוב היהודי בארץ ישראל. מסיבות וטיולים נדחו. האירוע הוגדר כאסון לאומי, ולטקס האזכרה בירושלים הגיעו אלפים. ה'יזכור' שכתב ברל כצנלסון לנופלי תל חי הפך עם השנים ל'יזכור' לחללי מערכות ישראל המוקרא עד היום. זאב ז'בוטינסקי, שהיה בין המצדדים בעזיבת הגליל בימים שלפני הקרב, פרסם על טרומפלדור הספד בעיתון 'הארץ' בו הציג אותו כאיש הלוחם שנשא על גבו כל משא ולא התלונן, ואומר "אין דבר" על כל קושי. ברנר, בין היחידים שהעלה על הכתב את תחושת האשמה על הפקרת מגיני הגליל, כתב "היש לנו רשות להעלות את תל חי על דל שפתנו?".

14 שנים מאוחר יותר נחנכה אנדרטת 'האריה השואג' מעל קבר האחים בתל חי. שמונת לוחמי תל חי (ששת ההרוגים בקרב ושניים שנהרגו בימים שלפניו) היו לגוף אחד, סמל לאומי לגבורה ולהתיישבות שהיישוב והעם היהודי הזדקקו לו באותו זמן.

כך הפך זכרו של יוסף טרומפלדור ממנהיג מקורי, שונה מכל בני דורו, שיכול היה לשנות את התנועה הציונית כולה אילולא נהרג בשנת 1920, ל'יוסף הגידם' – החייל הבודד והממושמע שאומר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו". האיש שפרשת חייו רצופה אירועים מרתקים ורבי משמעות בצבאות שונים, בארצות שונות ובשלוש יבשות, הפך לחייל הקבור בגליל תחת אריה אבן, ששואג כשהוא נטול קול.

אנדרטת האריה השואג בחצר תל חי (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

החייל שהמשיך להילחם אחרי שנפצע, וארגן את היהודים בשבי

יוסף טרומפלדור נולד ברוסיה בשנת 1880. שש שנים לפני דוד בן גוריון. אביו היה איש צבא מגיל 13. בגיל 14 גילה את הצמחונות, השיתוף והשוויון. נהג להעביר את עצמו מבחנים בהסתפקות במועט. יצא להכיר את הטולסטויאנים – הפציפסטים הטבעונים שפרשו לחיי הכפר וניסו למצוא בחיי השיתוף והפשטות מענה לקשיי המפכה התעשייתית. למד רפואת שיניים, כמו אחיו. למרות שלא גדל בבית דתי, הכיר ביהדותו. הטרידה אותו האנטישמיות שמסביב. כשהיה בן 16 סערה בצרפת עלילת הדם בה הואשם דרייפוס, קצין יהודי, בבגידה. גם ברוסיה נהגו לכנות יהודים כלא נאמנים למדינה ולצבא.

כשבני גילו הציונים-הסוציאליסטים עלו לארץ בעלייה השנייה, הוא התגייס לצבא הרוסי להילחם במלחמת רוסיה-יפן. תרמו לכך זהותו הרוסית, השפעת האב, וגם הרצון להוכיח שיהודים לא בורחים משירות צבאי. כשאיבד את ידו בפציעה קשה בקרב על נמל רחוק מאד במזרח הרחוק בחר לבקש לחזור לקרב. כשנלקח בשבי עם עשרות אלפי חיילים רוסים, ארגן למעלה מאלף יהודים לפעילות תרבותית ולהגנה מפני האנטישמיות שהיתה בכל מקום. בשבי היפני הגה תכנית לעליה של קבוצת חלוצים לארץ ישראל, שם תכנן להקים מושבה חקלאית עצמאית שמבוססת על עבודה עברית ושותפות כלכלית.

"ציוני וקומוניסט במידה שווה"

כשחזר מהשבי היפני היה מעוטר בדרגות קצונה ובמעמד של גיבור. קיבלו את פניו בטקס אנשי בית המלוכה הרוסי. יוסף הוכיח לעצמו ולרבים אחרים שיהודי יכול להיות נאמן לרוסיה, ושאדם נכה יכול להיות מפקד שמסתער באומץ לב בשדה הקרב. אבל חבריו, הקבוצה מהשבי שאיתה חשב לעלות לארץ ישראל, התפזרה. זו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שחבריו יאכזבו אותו. יתכן שבשל כך יעדיף במהלך חייו את עמדת המדריך על השותפות שבקבוצת השווים.

עם חזרתו פנה ללימודי משפטים ולפעילות ציונית-סוציאליסטית. על שאלה האם הוא ציוני או קומוניסט ענה: "חושבים, כי אני הנני קוֹמוּניסט יותר מאשר ציוני. אילו באתי אני לדון בשאלה זו, ודאי שהייתי בא לידי מסקנה הפוּכה. ואולם אני לא אדון בה. אני הנני גם זה וגם זה."

התכנית: הכשרה לחלוצים לפני העלייה

בשונה מבני דורו שעלו לארץ חסרי כל וחסרי הכשרה לעבודה ולחיים במזרח, טען טרומפלדור שלפני העליה לארץ יש לעבור הכשרה עמוקה בכל התחומים. הוא שקד על הקמת חבורה חדשה ופירט בפני חבריו את החובה להתמקצע בתחומים שונים. הגישה היסודית הזו, של תכנון מדוקדק והכנה לכל מעשה, תלווה אותו לכל אורך הדרך עד לימיו האחרונים בתל חי. בימים שבהם ציונים מהפכנים כמו בן גוריון וברל כצנלסון עלו לארץ בודדים ושם נאבקו בידיים מיובלות שלא ראו מעולם טוריה וקלשון בעבודות דחק, רעבו ללחם, התחננו לעבודה וסבלו ממחלות ומתנאי חיים קשים, ניסה יוסף לארגן הכשרות מקצועיות ורוחניות לצעירים יהודים ציונים ברחבי רוסיה כי האמין ששם יוכלו להכין את עצמם טוב יותר לפני שיגיעו לארץ.

חוות ההכשרה שיוקמו בהתחלה למעטים ובהמשך לאלפי צעירים, היו תוצאה של הגישה המסודרת שלו, שטענה שללא הכנה נכונה לא תצליח התנועה הציונית במשימתה. הוא לא ראה בכך עניין טכני. הוא ראה בכך מענה לתכונה אופיינית ליהודים שיש להתמודד איתה – להתלהבות שמתעוררת ונעלמת במהירות. "זוהי צרתנו, שהרבה אצלנו (היהודים) חלשים כאלה. אנו מתלהבים לרגע, נחפזים לעשות ומתקררים מיד. אין כוח-ההתמדה, אין הרצון העקשני… לא אצל הכל כך!… יש גם חזקים. הם יישארו, ויבואו חדשים חזקים ואמיצים", כתב ב-1917 בגליפולי.

צעדים ראשונים בארץ ישראל

בשנת 1912, לאחר שסיים את לימודי המשפטים, עלה טרומפלדור בפעם הראשונה לארץ והקים עם קבוצה קטנה את הקומונה במגדל. למרות נכותו היה יוסף חזק פיסית ונפשית. הוא עבד ואיתגר את כל הסובבים אותו יום יום. החברים היו נטולי ניסיון כמוהו ולא בעלי אופי דומה לו והתקשו מאד. לאחר מספר חודשים התפרקה הקבוצה. בת זוגו נפרדה ממנו ובחרה בחבר אחר. הוא הצטרף לדגניה, שחבריה הצליחו להקים בה חיי חקלאות ושיתוף יציבים יחסית, ושם עבד והשתתף בחיי הקבוצה.

אם לא היה אדם עקשן ונאמן לדרכו הייחודית, הסיפור האישי  של יוסף היה אמור להתחבר כאן לסיפור הלאומי, ובדגניה היה טרומפלדור מצטרף שאר בני דורו אנשי העליה השנייה מקימי הקיבוץ הראשון. אבל ההיסטוריה והבחירות המיוחדות שלו הביאו אותו למקום אחר לגמרי.

כח צבאי יהודי בחסות הצבא הבריטי

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. כמו רבים אחרים שעלו מרוסיה, נדרש יוסף לקבל עליו את האזרחות העותמאנית. זו היתה דרישת הנאמנות של הטורקים ששלטו עדיין בארץ והתעמרו ביהודים שנחשדו על ידם כתומכי הבריטים. בן גוריון עשה זאת. גם חברים אחרים. אבל טרומפלדור לא יכול היה לוותר על זהותו הרוסית. הוא עזב את דגניה וירד למצרים כמו כמה אלפי יהודים אחרים.

גדוד נהגי הפרדות, 1915

באלכסנדריה שלטו הבריטים. שם פגש יוסף את זאב ז'בוטינסקי והתלהב מהרעיון להקים כח צבאי יהודי תחת הצבא הבריטי. הבריטים התלהבו קצת פחות והציעו להקים גדוד נהגי פרדות יהודי. גדוד של תומכי לחימה. ולא בחזית ארץ ישראל – אלא בגליפולי שבין טורקיה לאירופה. ז'בוטינסקי נעלב מההצעה ועזב ללונדון. יוסף בחר בדרך הקשה. הוא מונה לסגן מפקד הגדוד, ובהמשך קיבל את הפיקוד. עם ידו האחת הוביל פרדות תחת אש, הנהיג מאות חיילים יהודים לא מיומנים, דוברי שפות שונות ובעלי מוטיבציות שונות, נאלץ להפעיל סמכות כדי להראות נאמנות לבריטים גם כשיהודים ספגו מלקות על בעיות משמעת, ספג ביקורת מחייליו ומבני המשפחות שלהם, קבר 8 חיילים שנהרגו בקרבות ונפצע שוב, גם הפעם ביד שמאל, בכתף. באחד הימים כתב ביומנו על הגדוד שהיה מבחינתו ניצן ראשון לצבא יהודי עתידי:

"ילדי היקר! אל תּוֹנני ואל תכלימני! הנה צעדיך הראשונים לפנַי. עודך מתנודד, אבל הנך כבר הולך. עודך מגמגם, אבל כבר אפשר להבחין את שכל-מליך. עוד אינך אדם מבוגר, העומד ברשות עצמו, אבל הנך כבר אדם בכלל… גדל והצלח!" (מחיי יוסף ט', תרגום י.ח. ברנר).

יוסף טרומפלדור במדי קצין גדוד נהגי הפרדות, רכוב על סוס בגליפולי (באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל)

הקרבות בגליפולי נמשכו שבעה חודשים ונהרגו בהם מעל ל 100 אלף חיילים. לאחר שהובסו הבריטים פורק הגדוד וטרומפלדור עבר עם חלק מחייליו ללונדון, שם עסק זיבוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים שהיו עתידים לצאת לקרב על ארץ ישראל.

בכל אותה תקופה כתב יוסף מכתבים רבים לאהובתו אסתר (פירה) רוזוב, אותה פגש באלכסנדריה. בשונה ממערכות יחסים אחרות שהיו לו, היתה מערכת זו ארוכה ונראה היה שבגיל 35 מצא יוסף בת זוג לחיים. היא הבטיחה להמתין לו שיחזור מהמלחמה. הוא מצא עוד ועוד מלחמות.

הגנה יהודית ברוסיה

הבריטים גייסו בלונדון את חיילי גדוד נהגי הפרדות מגליפולי לגדודים העבריים. בשלב מסויים הבין טרומפלדור שהוא אינו בין המגויסים. הרקע הצבאי שלו לא עזר. גם הקשר עם ז'בוטינסקי. הבריטים העדיפו לגייס את החיילים שלו אבל לא אותו – גם בגלל האזרחות הרוסית וגם כי היה נכה.

בזמן ההמתנה בלונדון, במוסקבה החלה מהפכת 1917. הוא יצא לשם והצטרף למערכה לביסוס שלטון חלופי לבית המלוכה. הוא התייצב עם מדי הצבא הבריטי שלו וביקש להקים צבא יהודי בן 100 אלף חיילים איתו רצה לכבוש את ארץ ישראל מצפון. זה נגמר עם אישור לגיוס גדוד של אלף לוחמים בלבד, ועם הצלחה מועטה בגיוס של כמה עשרות. יהודי רוסיה לא ששו אלי קרב. במקום להקים צבא, ארגן טרומפלדור כוחות מגן יהודיים תחת השלטון הבולשביקי ששמרו על הקהילות היהודיות מפורעים קוזאקים.

המנהיג של עשרות אלפי צעירים יהודים שמתכוננים לעלייה

זה יכול היה להיגמר ברוסיה. כקצין מוכר עוד מימי המלחמה עם יפן היה ליוסף מעמד חשוב והמהפכה נזקקה לאנשים כמותו. אבל טרומפלדור היה ונשאר ציוני. בשנת 1918 התארגנו עשרות אלפי צעירים תחת תנועת "החלוץ". מלחמת העולם הראשונה, מהפכת 1917 ומלחמת האזרחים הביאו איתם אי סדר ופוגרומים שהיכו בקהילות היהודיות. המוני צעירים הבינו שאין להם מקום ברוסיה וחלמו על עליה לארץ ישראל. הדרך לארץ היתה יקרה וקשה, ורבים מהם נאלצו להמתין. טרומפלדור ויתר על מעמדו כאיש צבא רוסי בעל מעמד והצטרף לתנועת החלוץ. כבר בועידה הראשונה שלה, בגיל 38, נבחר למנהיג. למרות שהתנועה מנתה עשרות אלפי חניכים, הוא הצטרף לקיבוץ ההכשרה בחצי האי קרים, שם עבד עם חניכיו, שיחק איתם, אירגן את הכשרותיהם המקצועיות ואת הקופה הכלכלית המשותפת שלהם והקפיד להזכיר שכל ההתנסויות שלהם נועדו לעמוד לצידם במעשה האמיתי – הקמת ישובים שיתופיים מאורגנים בארץ ישראל.

חוזקו הפיסי של יוסף נראה בכל מקום בו פעל. למרות היותו גידם עבד בשדה טוב יותר מאחרים ולא הסכים לויתורים שנעשו עבורו ללא ידיעתו. הוא מצא דרכים ועזרים שסייעו לו להשלים את החסר. ביומנו כתב שהוא עם יד אחת מתאמץ לבצע דברים טוב יותר מאלה שיש להם שתי ידיים. טוענים שמיעט לדבר ושכשדיבר היה מדויק וחד וכמעט ולא השתמש בתנועות ידיים וגוף. מכריו וחניכיו העידו על אדם מרשים, אפור עיניים, לבוש במדים ומקפיד על מופע ייצוגי. הוא נראה והתנהג שונה לחלוטין מבני דורו המנהיגים הסוציאליסטים הציונים שהעדיפו את מראה הפועל המרופט והשומר הפרטיזן ונהגו לשאת נאומים חוצבי להבות. למרות שעסק בכתיבה (בכתביו השתמרו שני סיפורים קצרים), התקשה מאד ברכישת השפה העברית והאנגלית. גם בימיו האחרונים, עשרות שנים אחרי שהתחיל ללמוד עברית, היתה השפה שלו מלאת שגיאות. ולמרות זאת ראו בו צעירים רבים מנהיג נערץ. ייתכן שכל אלה – אופיו, מנהגיו החיצוניים, והערצת הצעירים – היו סוג של חייץ בינו לבין שאר בני גילו, המנהיגים הבוגרים יותר של מחנה העובדים הציוני.

כשהחליט לעלות בפעם השניה לארץ ישראל, הנתיב הארוך הקשה והיחיד כמעט האפשרי היה דרך טורקיה. גם שם הוא עבר דרך קיבוץ הכשרה "מסילה חדשה" של תנועת החלוץ, עזר לארגן אותה, קבע כללים וחוקים חדשים, השתתף בעבודה ובניהול הקופה המשותפת ועודד את הצעירים שחיו שם בתנאים כלכליים קשים ולא הצליחו לקבל אישורי עליה. תפקידו במנהיג התנועה היה להגיע לארץ ולהסדיר את קליטתם של אלפי חניכי התנועה. הוא לא ידע שהעתיד מכין לו תפקיד קצת אחר.

בשלב הזה, רגע לפני שהם נפגשים שוב, הוא מחליט להפרד מאסתר רוזוב שהמתינה לו שלוש שנים. הוא נותר ללא בת זוג עד יום מותו. את ימיו האחרונים חי בקרבת צעירים וצעירות, עניין שכאמור היה לו נוח יותר מחיים בסביבתם של בני גילו.

"טוב יהיה אם חברינו שיבואו לארץ יוסיפו להיות מחוץ למלחמת המפלגות"

בשנת 1919 הגיע יוסף לנמל יפו בפעם השניה. הפעם הוא לא עם שישה חברים כמו בפעם הקודמת. הפעם עומדים מאחוריו בדרכם לארץ עשרות אלפי צעירים מאורגנים ומוכנים יותר למשימת הקמת ישובים שיתופיים. ביפו הוא פוגש מציאות פוליטית מסובכת. מפלגות פועלים פועלות זו נגד זו. המחנה מפוצל. בני גילו שהיו פעם חלוצים צעירים הפכו למנהיגים פוליטיים מוכרים. חלקם נאבקים זה בזה. הוא מחליט להתנגד למצב הקיים, ומעדכן את חבריו לתנועה שעושים את דרכם לארץ שהוא מתנגד להצטרפות למפלגה כלשהי. במקביל, הוא מכריז על כך שעתידם של החלוצים בארץ ישראל הוא האחדות והחיבור, ולא הפיצולים הפוליטיים: "שחברינו בבואם הנה לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטושה בין אחדות העבודה והפועל הצעיר. מלחמה זו הקיפה כמעט את כל הפועלים ומזיקה מאוד לענייננו הכללי… טוב יהיה אם חברינו החדשים שיבואו לארץ, יוסיפו להיות מחוץ למלחמת מפלגות זו".

שליחות קצרה בגליל: "אקווה שהימים ישקטוּ קצת ומישהו יבוא במקומי"

ואז, כשהוא עוסק בהכנות לקליטת אלפי חברי תנועת החלוץ שאמורים להיות מחוץ למתח הפוליטי הקיים ולשאוף להקמת ארגון עובדים גדול ומשותף, הוא מתבקש לעלות לגליל ולסייע בהגנה על ארבעה ישובים יהודים קטנים ומבודדים. המצב בגליל קשה היות והצרפתים לא מצליחים לשמור שם על הסדר. אינטרסים בריטים, צרפתים וערבים גורמים לכך שבין היהודים לבין הבדואים שורר אי אמון והבדואים מאיימים שוב ושוב לכבוש את הישובים היהודים המבודדים. הוא הגיע לארץ לקדם את מטרות ארגון החלוץ, אך בשל נסיונו הצבאי התבקש על ידי מנהיגות הישוב העברי לארגן את ההגנה בצפון הרחוק. היות והמשימה הוגדרה לזמן קצר, הוא מסכים לבקשה ועולה לגליל.

חצר תל חי, בגליל העליון. (לע"מ)

למרות שהוא מבוגר מרוב המתישבים בתל-חי, ולמרות שבכפר גלעדי ישבו אנשי אגודת השומר, הדגיש הקצין הרוסי-בריטי את הצורך בתרגולות, אימונים ופקודות למקרי חירום, ובמקביל השתתף ולא ויתר על עבודת האדמה בשטח הפתוח והלא מוגן. הוא לחם בגבול יפן ובגליפולי, אבל מעולם לא נתקל בהגנה מול בדואים. באחת הפעמים כשהוא וחברים נתקלים בכנופיה שמפשיטה אותם מבגדיהם ושולחת אותם לחזור ערומים לתל חי, הוא נדהם מהעניין. השהות הקצרה שהייתה לו עד אז בארץ, כשנתיים בסך הכל בשתי הפעמים ששהה בה, לא הספיקה כדי שיעצב את דעתו על סוגית הערבים.

הוא מבקש שוב ושוב לשלוח מתנדבים לעזרה. אך העזרה לא מגיעה כי המוסדות הציונים לא מצליחים לקבל החלטה אם להשאר בגליל או לסגת מבחירה ולוותר אל האזור שיתכן שאינו ניתן לאחיזה. המכתבים שהוא שולח שוב ושוב מסבירים שאם לא תגיע תגבורת עלול להתרחש אסון. אחד הישובים, חמרה, ננטש ונשרף. שני חברים נהרגים. מטולה מותקפת פעם אחרי פעם. באחד המכתבים מציין יוסף שהוא מקווה לרדת מהגליל בהקדם כדי לחזור ולעסוק בהעלאה לארץ של אלפי חברי החלוץ: "חבר יקר קאניבסקי, אתה וַדאי כבר שמעת שאני תקוּע כאן. אקווה שהימים ישקטוּ קצת ומישהו יבוא במקומי".

במכתב אחר הוא מוסיף הבטחה לסגירת חשבון עם המנהיגות שמפקירה אותו ואת שאר המתיישבים: "העזרה לא ניתנה. ועל הרשלנות הזאת עוד לא חוּיב איש. עכשיו אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר-גלעדי. מצבן קשה משל מתוּלה וחמרה. שם לא היו קרבנות-אדם וכאן ישנם כבר שני קברים. 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האומנם יימָשך גם עתה המשא והמתן, היוסיפו ״לעמוד על המקח״ והעזרה תאחר לבוא? ייתכן שתאחר, אך ידוֹע ידעוּ הללו, כי שעת השילוּמים תבוא, אם תקדים ואם תאחר, אך בוא תבוא".

והעזרה לא באה. כשכבר הוחלט לשלוח תגבורת לגליל, היה מאוחר מדי.

ביקור שגרתי הופך לקרב מדמם

חלק מהעדויות של הימים האחרונים בתל חי מעידות על כך שיוסף טרומפלדור ניהל תהליכי קבלת החלטות משותפים בין החברים. התנהלו דיונים והצבעות על האפשרות לסגת ולנטוש את הגליל. ישנן עדויות על כך שיוסף תכנן לעבור למטולה ולעזוב את תל חי וכפר גלעדי כדי שניתן יהיה לסגת לצידון במקרה של מתקפה.

בסופו של דבר, ביום י"א באדר, באירוע שכבר היו כמוהו לפני כן, נכנסה קבוצת ערבים לחצר תל-חי כדי לחפש חיילים צרפתים. אחד מהם ניסה לחטוף אקדח מאחת החברות. התפתח קרב שבסופו נהרגו שישה חברים, וביניהם יוסף שנפצע קשה ומת באותו הלילה.

היישוב העברי ידע על נפילת יוסף טרומפלדור וחבריו ארבעה ימים לאחר הקרב על תל חי. עד אז לא הכירו רבים בישוב את הדרמה שהתחוללה בצפון הרחוק. אף אחד לא ידע על הדילמות, על המכתבים וההתראות, על הבקשות החזרות ונשנות לשלוח עזרה לפני שיקרה האסון שהיה ידוע למגינים מראש.

חודשים ספורים לאחר מכן, בדצמבר 1920, הגיעו צרפת ובריטניה להסכמה והגליל העליון נכלל בשטח המנדט הבריטי וכעבור 28 שנים הפך לחלק ממדינת ישראל.

המצבה האמיתית – איחוד תנועות הפועלים

מספר ימים אחרי הקרב בתל חי כתבה חברת 'החלוץ' כי יש מצבה חיה ליוסף טרומפלדור, והיא – דרישתו לאיחוד תנועות הפועלים בארץ ישראל. "סופו יהיה להישכח אם לא נעמיד על קברו מצבת נצח. בעלי הצעות ודאי מרחפים בחיפוש צורה של מצבה לזכרו. אבל חברים! אל נא נמריא לשחקים לחפש אחרי מצבה כזו. יוסף טרומפלדור עוד בימי חייו התחיל בבניינה והיא – הצעת האיחוד" (מתוך "קונטרס ל', 10 ימים אחרי הקרב).

חודש אחרי נפילת תל חי התכנסו אנשי החלוץ שהגיעו לארץ והקימו ועד זמני עם אנשי "צעירי ציון" ו"השומר הצעיר". יחד החליטו שכדי לאפשר את עליתם של אלפי צעירי "החלוץ" וכדי ליצור חזית מאוחדת של כל פועלי הארץ, יש להקים הסתדרות מאוחדת ועל מפלגתית של כל האגודות המקצועיות. במקביל, ברוח קריאתו של יוסף טרומפלדור, קיימו מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה משא ומתן ארוך בעקבותיו הסכימו להתכנס לועידה משותפת של כל פועלי ארץ ישראל. ב-9 לדצמבר התכנסה הוועידה הראשונה של הסתדרות העובדים הכללית. בוועידה אוחדו תחת קורת גג אחת לא רק ארגוני העובדים אלא גם שירותי ההגנה, הבריאות התרבות והחינוך שהפכו לכח מכונן בדרך למדינה יהודית ריבונית. מאות ממשתתפי הועידה היו חניכיו של יוסף. נאמנים לקריאתו, לא הסכימו להזדהות עם אף מפלגה גם בשלב הזה.

משתתפי ועידת יסוד ההסתדרות בדצמבר 1920 שהתקיימה בבניין הטכניון הישן שבחיפה (צילום: צ. פייגין/ מתוך אוסף התמונות של מכון לבון)

למרות שהיה בין מייסדיה וחניכיו היו שותפים מלאים להקמתה, ולמרות שנהרג רק תשעה חודשים לפני הקמתה, שמו של יוסף טרומפלדור לא הוזכר בפתיחת הועידה הראשונה של ההסתדרות ולא בסיומה. שני חברים הזכירו את שמו במהלך הדיונים, וזהו.

במקום לזכור אותו עד היום כמוביל ומייסד ההסתדרות, הונח על קברו של יוסף טרומפלדור אריה אבן שותק. יוסף הפך ללוחם מתל-חי. שליחות חייו – עלית אלפים מוכשרים ומוכנים למפעל בנית הארץ והקמת כח מאוחד של כל פועלי ארץ ישראל – נזכרת היום כמפעל חיים של אחרים.

לזכור את המנהיג החי, לא רק את הלוחם המת

מאה שנים אחרי מותו נשאר רק לדמיין מה היה קורה אם לא היה מתנדב לעלות לתל חי. אם היתה נשלחת התגבורת. או אם הערבים היו יוצאים מהחצר ללא קרב. ובכלל, ייתכן שהיה נהרג ביפן, בגליפולי או ברוסיה. הוא הרי כתב בעצמו שוב ושוב שאם נגזר עליו למות כחייל, אז טוב שזה יהיה בכח צבאי יהודי ועבור ארץ ישראל.

מאה שנים אחרי מותו נשאר רק לדמיין איך היה מוביל את תנועת החלוץ על עשרות אלפי חניכיה ואיך היה עומד על במת הועידה הראשונה של ההסתדרות בחיפה, ואיך היו נראים הדברים אם בשנת 1948 היה עדיין בין החיים יוסף טרומפלדור, בן 68, קצין לשעבר בצבאות רוסיה ואנגליה. איך היה משתתף בהנהגה הציונית כשהוא חבר ושותף של מפא"י והשומר הצעיר מצד אחד ושל זאב ז'בוטינסקי מהצד השני. מה היתה תרומתו לאור העובדה שהיה מוכר היטב בלונדון ובמוסקבה, גיבור מלחמה, קטוע יד, ומאחוריו אלפי חניכים ציונים מאורגנים ומוכשרים שהקימו ישובים שיתופיים בארץ ישראל.

מאה שנים אחרי נפילתו בקרב, אסור להסתפק בזכרו של יוסף טרומפלדור החייל האמיץ קטוע היד. יוסף היה יהודי, סוציאליסט, ציוני, מחנך, מנהיג, יוצר – ומעל לכל אדם חולם ומגשים שמותו בטרם עת קטע יצירה ציבורית שהיה בה פוטנציאל יחיד ומיוחד.

*

אודי איזק הוא ראש מינהל החינוך בעיריית כרמיאל