הכומר והמשורר המהפכן ארנסטו קרדנל הלך לעולמו בשבוע שעבר במנגואה, בירת ניקרגואה. למרבית קוראי השירה בישראל השם לא מוכר אך עבור עולם הספרות דובר הספרדית היה קרדנל אחרון דור הנפילים של משוררי וסופרי השחרור באמריקה הלטינית. יצירתו, שחתרה לשחרור לאומי וסוציאליסטי, עמדה בשורה אחת עם אלו של ענקי היבשת: פבלו נרודה, גבריאלה מיסטרל, חורחה לואיס בורחס, גבריאל גרסיה מרקס ועוד. בארצו, ניקרגואה, שימשה שירתו השראה וסמל במאבק המתמשך כנגד משטר העריצות המקומי והאימפריאליזם האמריקאי בה. הוא לקח חלק פעיל כמעט בכל צומת של ההיסטוריה המדממת של ניקרגואה במאה ה-20, חבוש תמיד בכובע הברט השחור שלו – אביזר אופנה הכרחי למשורר ולמהפכן.

קרדנל נולד בניקרגואה בשנת 1925, למשפחה שמרנית מהמעמד הבינוני הגבוה. מילדותו היה ער למציאות החברתית העגומה בה חיו מרבית אזרחי המדינה, המסוכסכת במלחמות אזרחים עקובות מדם. עיקר תשומת לבו היתה נתונה לאימפריאליזם הכלכלי והצבאי של ארה"ב בארצו. חברות אמריקאיות שונות, ובראשן "חברת הפירות המאוחדת", השתלטו על משק גידולי הפירות בניקרגואה, כמו במרכז אמריקה כולה. ההשתלטות, בעיקר על ענף הבננות, היתה כרוכה בניצול חמור של העובדים הכפריים במטעים ובמעורבות גסה, מושחתת ומשחיתה, בפוליטיקה המקומית. כוחות המרינס של צבא ארצות הברית פלשו לניקרגואה על מנת להגן על האינטרסים של חברת הפירות והקימו כוח צבאי מקומי, ה"גרדיה נסיונאל" (המשמר הלאומי), שאפשר את עלייתה לשלטון של שושלת סומוזה הידועה לשמצה – משפחה של עריצים אכזריים ורודפי בצע שהתעללה בעמה בחסות האינטרסים הכלכליים והמדיניים של ארצות הברית של אמריקה.

מִנְּקִישָׁה בַּדֶּלֶת וּמִצִּלְצוּל הַלַּיְלָה בַּפַּעֲמוֹן! […] מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי הַלַּיְלָה זֶה אַתָּה בָּרְשִׁימָה! וְהַלַּיְלָה נִמְשָׁךְ. וְיֵשׁ עוֹד הֲמוֹן לַיְלָה לְפָנֶיךָ. וְהַיּוֹם לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר מִלַּיְלָה מוּאָר. דִּמְמַת לַיְלָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת

את התבגרותו של קרדנל ליוותה ההתנגדות הניקרגואית העממית לאימפריאליזם ולעריצות. היא הובלה באמצעות "החזית הסנדיניסטית", המחתרת שנקראה על שמו של מנהיגה הראשון, אוגוסטו סזאר סנדינו – דמות שגם כיום נחשבת לסמל השחרור הלאומי של המדינה. ראשיתה במאבק צבאי שהתחולל בימי ילדותו של המשורר והמשכה בבגרותו, בשנת 1954, עת לקח חלק בניסיון הפיכה צבאי נוסף כנגד משטר האימים של הדיקטטור אנסטסיו "טאצ'ו" סומוזה. ניסיון ההפיכה כשל וב-1957 חולל קרדנל שינוי דרמטי בחייו. הוא גלה לארצות הברית, הכשיר עצמו לכמורה קתולית ושב לארצו על מנת להקים קומונה של אמנים ומהפכנים על האי סולנטינמה, באגם ניקרגואה. את מאבקו הצבאי החליף במאבק אמוני ואומנותי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בשנים אלו פרסם קרדנל את הפואמה החשובה ביותר שלו, "שעת האפס" (La hora Cero), המשמשת תעודה היסטורית חשובה מאד למצבן העגום של המדינות במרכז אמריקה בכלל ולניסיונות השחרור וההתקדמות של ניקרגואה בפרט. כך, על חורחה אוביקו, שליטה האכזר של גואטמלה נכתב בה: "לֹא פַּעַם, תּוֹךְ עִשּׁוּן סִיגַרְיָה, הֶחְלַטְתִּי עַל מוֹתוֹ שֶׁל אָדָם. אוֹמֵר אוּבִּיקוֹ, מְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה…"; על בירת אל סלבדור כתב שהיא "כּוֹרַעַת מֵעֹמֶס לַיְלָה וְרִגּוּל, וּלְחִישׁוֹת בַּבָּתִּים וּבְּבָתֵּי הַאֲרָחָה וּצְרָחוֹת בְּתַחֲנוֹת מִשְׁטָרָה"; וכן גם על הטרור המדינתי בארצו והפחד "מִנְּקִישָׁה בַּדֶּלֶת וּמִצִּלְצוּל הַלַּיְלָה בַּפַּעֲמוֹן! […] מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי הַלַּיְלָה זֶה אַתָּה בָּרְשִׁימָה! וְהַלַּיְלָה נִמְשָׁךְ. וְיֵשׁ עוֹד הֲמוֹן לַיְלָה לְפָנֶיךָ. וְהַיּוֹם לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר מִלַּיְלָה מוּאָר. דִּמְמַת לַיְלָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַקּוֹפַחַת".

המשורר הניקרגואי ארנסטו קרדנל באירוע הקראת שירה בשנת 1980 (Photo by Lachmann/ullstein bild via Getty Images)

שירתו היא היפר מודרנית. קרדנל היה תלמידם המובהק של המשוררים האמריקאיים המודרניים החשובים ביותר, טי. אס. אליוט ועזרא פאונד. האחרון נהג לומר כי השירה אינה מנוכרת לשום סוג של טקסט ואכן לפי גישה זו נהג קרדנל ביצירתו. הפואמות שלו מכילות ניתוחים כלכליים ותיאורים של תהליכים היסטוריים; הוא משלב בהן מחירונים של פירות וציטוטי חוזים, דיאלוגים בין פוליטיקאים וניבולי פה; ואת הכל עוטף דוק של סרקזם היפר-ריאליסטי עצוב ומריר. בחלק מהן נדמית הקריאה לעיון במחזה. הפואמות שלו נטולות חריזה, המשקלים חידתיים והמשלב הלשוני יומיומי. הן מוותרות על החגיגיות של השירה ומסירות את הגדרות המפרידות בינה לבין הפרוזה. זוהי שירה הנעוצה במציאות, מתארת אותה כמעט ללא מתווכים סימבוליים, ומחייבת את הקורא לנקוט באמצעותה עמדה.

ככומר קתולי ומשורר מרקסיסט שירתו היא מפגש בין קצוות אמוניים וחברתיים. הכתיבה הפוליטית-תיאולוגית שלו היא מזיגה מיוחדת בין שני פנים שונים ומנוגדים של "קץ ההיסטוריה" – זו הקתולית המצפה לאחרית הימים וזו המרקסיסטית המצפה ל"קרב אחרון במלחמת עולם". ספרו "תהילים של מאבק ושחרור" הוא פרפרזה פוליטית על ספר תהילים שלוקחת ברצינות גמורה הן את המקור הדתי והן את המציאות הפוליטית: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת קַו הַמִּפְלָגָה / וּבְמוֹשָׁבֶיהָ לֹא יָשָׁב / לֹא יָשָׁב עִם פּוֹשְׁעִים / אוֹ עִם גֶּנֶרָלִים בְּמוֹעֶצֶת מִלְחָמָה / אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא רִגֵּל אָחַר אָחִיו / אוֹ הוֹקִיעַ אֶת חֲבֵרוֹ לְסַפְסַל הַלִּמּוּדִים / אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא עוֹקֵב אַחַר הַפִּרְסוּמִים / לֹא מַאֲזִין לְרַדְיוֹ / לֹא מַאֲמִין לְסִסְמָאֹתֵיהֶם / וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם". זכור היטב למעריציו השיר שכתב עם מותה של מרילין מונרו שהוא כולו תפילה לאל לעילוי נשמתה משולב עם כתב האשמה חמור כלפי החברה בה חיה ונוצלה. באחרית ימיו עסק רבות במדע וכתיבתו ביקשה לשלב בין התאולוגיה הקתולית לבין המדע המודרני.

ב-1979, לאחר למעלה מיובל שנים של מאבק, הצליחה הסנדיניסטה – תנועת ההתנגדות הסוציאליסטית בניקרגואה – לתפוס את השלטון ולהקים ממשלה דמוקרטית. ארנסטו קרדנל מונה לשר התרבות בממשלה החדשה ופעל רבות ובמהירות על מנת לבער את נגע האנאלפבתיות בניקרגואה (בעיקר בכפרים), לקדם הכשרות של אמנים בתחומים שונים ולתת מקום וקול לאומנות הילידית, האינדיאנית-כפרית, לצד זו המודרנית של האליטה הלאומית. בין פעולותיו הבולטות זכור במיוחד מפעל סדנאות השירה שיזם. במסורת הניקרגואית מקום מיוחד לשירה, הוא טען, אך עליה – על השירה – לעבור מודרניזציה. לשם כך הוא פעל להקמת מאה סדנאות בכל רחבי המדינה ובכל חלקי ומעמדות האוכלוסייה. כפריים ועירוניים, תלמידי בתי ספר וחיילים, פועלים ובעלי מקצועות חופשיים – אלפי אנשים שלמדו לכתוב שירה מודרנית. לאחר כמעט 60 שנות דיכוי עודד קרדנל, כמדיניות ממשלתית, חופש יצירה וביטוי – החיסון החשוב ביותר כנגד חזרתו של המשטר הרודני.

ארונו של המשורר הניקרגואי ארנסטו קרדנל עם דגל ניקרגואה מוצג בכנסייה בטקס האשכבה שלו . 2 במרץ 2020 (AP Photo/Alfredo Zuniga)

עם זאת, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ביחד עם אנשי רוח נוספים מהנהגת התנועה, פרש ממנה תוך ביקורת קשה על ההתרחקות של הממשלה ממטרות השחרור המקוריות שלה. כתמיד, נאמן לערך החירות ולא למסגרות הפוליטיות המתיימרות לייצג אותה. בשנים האחרונות, בזקנתו המופלגת, עסק בהתנגדות פעילה למשטר הנוכחי בניקרגואה. השנה האחרונה במדינה אופיינה בתסיסה חברתית והתנגדות עממית למשטר המגן על עצמו באמצעים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, לרבות מניעה אלימה של התכנסויות, מעצרים פוליטיים, עינויים וכו'. לתמיכתו במאבק זה כ"משורר לאומי" היתה חשיבות מיוחדת. עם מותו של קרדנל הכריזה ממשלת ניקרגואה על שלושה ימי אבל. אותה ממשלה גם טרחה לשלוח להלווייתו בריונים שיקלקלו את הפרידה של העם הניקרגואי ממנו. עד יומו האחרון, ועוד אחד אחריו, היה ארנסטו קרדנל סמל פוליטי, דתי ואומנותי של מאבק לשחרור, לשוויון ולאחווה אנושית.

קרדנל נהנה בחייו מהכרה בינלאומית נרחבת ומהערכה רבה ליצירתו. אף על פי כן, רק פרגמנטים בודדים מיצירתו תורגמו לעברית (בעיקר בזכותה של המשוררת והמתרגמת, טל ניצן). את שירתו פגשתי כמעט במקרה וכנראה שמשהו בנפש המחנך הציונית-סוציאליסטית שלי נמשך אחר תיאוריו הליריים של המאבק הלאומי והחברתי בצדו השני של כדור הארץ. בשנה האחרונה תרגמתי את הפואמה שלו "שעת האפס" בעיקר עבור חניכיי, לצרכים לימודיים, אבל כנראה שגם מתוך התחושה, שהתקשיתי להשתחרר ממנה, שטקסט כזה צריך להיות כתוב גם בעברית.


ישי פרסול הוא חבר קיבוץ נערן של תנועת המחנות העולים, ועוסק בחינוך