לעולם לא אשכח את היום שבו בסביבות השעה שבע בערב קיבלתי מבן זוגי הודעה עם סרטון ובו מתועדת הבת המדהימה שלנו נעמדת בפעם הראשונה. בגיל שבעה חודשים, ככה פתאום, מחזיקה בעמודי הלול, פשוט מרימה את עצמה, נעמדת ומסתכלת למצלמה במבט שאומר "מה אתם מתלהבים? זה קלי-קלות". ואיפה אני נמצאת בזמן שבתי הבכורה עושה את אחד מציוני הדרך הראשונים שלה בחיים? אני עדיין במשרד. אחד מרגעי האשם והחרטה הגדולים ביותר עבורי עד כה בקריירת ההורות שלי וכמובן שזה אחד מיני רבים.

הוליווד מספקת לנו ההורים רגשות אשם וחרטה מהיום שבו החלה ליצור סרטים. החל מדימויי גוף ויופי, נורמות התנהגותיות ועד תפיסות חברתיות ומוסריות. הוליווד גם יצרה את ה'סופר-מאמה', זו שרצה על הבוקר על ההליכון בחליפת מכנסיים, תוך כדי הנקה בצד אחד, טיגון פנקייקים ביד השנייה וקריאת הדוחות הכספיים של החברה שהיא מנהלת, בלי להזיע, כשמסביבה ארבעה ילדות וילדים בגילאים שונים מתרוצצים, בתוך בית פרוורי, עם גינה, כלב, חתול וגדר לבנה. ואיפה אבא? אבא בעבודה. ללא רגשות אשם וללא כל צער. הוא יכול לצאת מוקדם ולחזור מאוחר. כי קריירה, כסף והגשמה עצמית באים לפני הכל, והסרטים האמריקאים מגדירים בבירור: הגשמה עצמית = קריירה משגשגת.

בעוד שדור ההורים החדש מגלה יותר ויותר את הרצון להיות הורים שווים, מערכת התמיכה בהורות בישראל עדיין מתאימה לתפיסה המיושנת.

כך נוצר מעגל מטורף עבור ה'סופר-מאמות'. אם אנחנו רוצות להגשים את עצמנו, אנחנו חייבות בראש ובראשונה להיות קרייריסטיות, אבל מה לעשות שיש לנו גם את הרצון לבלות זמן איכות עם הילדים ולדאוג שאנחנו משאירות פה דור המשך בריא, מאושר ותורם לחברה? מצופה מאיתנו להיות הכל בבת אחת. אם את מעדיפה להיות יותר עם הילדים, את בעצם לא מגשימה את עצמך, איזו מן דוגמה את נותנת לילדיך? ואם את בוחרת להשקיע בקריירה, איזו מן אמא את, שמפקירה את ילדיה והבית? גם עם כל הניסיונות לאזן, בסוף נפספס משהו; את הפעם הראשונה שהם מדברים, את השן הראשונה שנפלה, את הרסיטל או את אסיפת ההורים. וכל פספוס כזה משאיר זיכרון כואב וצורם.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לאחרונה, יותר ויותר אבות החלו להתפכח ולדרוש את המקום שלהם כהורה שווה זכויות בבית, כי גם להם קיים הצורך להיות עם הילדים כמה שיותר ולא לפספס אף רגע, למרות ההבניה החברתית שאומרת שמותר לאבא להעדר מאחריות בבית, ללא רגשות אשם. קשה להתכחש לרגשות והצורך של אב ללוות את הילד או הילדה שלו מהרגע הראשון ולחזות בהם מגלים את העולם ואת המקום שלהם בו ולתת להם מענה לכל צרכיהם ומאוויהם. זהו צורך רגשי ועמוק של האב בדיוק כמו של האם.

הוליווד יצרה את ה'סופר-מאמה', זו שרצה על הבוקר על ההליכון בחליפת מכנסיים, תוך כדי הנקה בצד אחד, טיגון פנקייקים ביד השנייה וקריאת הדוחות הכספיים של החברה שהיא מנהלת, בלי להזיע, כשמסביבה ארבעה ילדות וילדים בגילאים שונים

עם זאת, בעוד שדור ההורים החדש מגלה יותר ויותר את הרצון להיות הורים שווים, מערכת התמיכה בהורות בישראל עדיין מתאימה לתפיסה המיושנת. חופשת לידה מסובסדת קצרה של שלושה חודשים – אבל תמשיכי להניק ככל הניתן ואם את לא יכולה, קחי על חשבונך עוד חופש. חופש? ברור שמי שקרא לזה חופש לא נשאר בבית עם פעוט מעולם. שעת אם (לשעבר שעת הנקה, תודה רבה) לאמהות בלבד, מקום מותאם להחלפת חיתולים בשירותי הנשים בלבד, פרסומות לכל הנוגע לתינוקות – לאמהות בלבד וחופשות בית הספר שאינן תואמות לחופשות ההורים. אז מה הפלא שאף אחד מאיתנו, לא האמהות ולא האבות, יכולים להיות הורים מושלמים ולתחזק קריירה משגשגת?

ככל שהמערכת לא מתאימה לצרכים שלנו, לנו ההורים נותרת הדילמה של האיזון בין הבית והילדים והעבודה. הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שהגשמה עצמית היא תוצר של המישור התעסוקתי בלבד, היא גם תוצר של המשמעות שאנו נותנים לחיי המשפחה שאנחנו מתחזקים. עלינו מוטלת האחריות לשאוף לאזן גם את עולם העבודה, כך שיאפשר להורים העובדים להגשים את עצמם לא רק בעבודה, אלא גם כהורים.

הכותבת היא אמא לאמיליה ופעילה חברתית