בשנת 1996 הוביל הנשיא האמריקני דאז, ביל קלינטון, רפורמה במערכת הרווחה כאשר חתם על חוק בשם 'חוק האחריות האישית והזדמנויות תעסוקה'. הייתה זו פשרה אל מול יזמה של הרוב רפובליקני בקונגרס, עליה אמר אז קלינטון כי "תביא לקיצה של מערכת הרווחה כפי שאנחנו מכירים".

הנשיא ביל קלינטון חותם על חוק הרווחה החדש. צילום: סוכנת AP.

הנשיא ביל קלינטון חותם על חוק הרווחה החדש. צילום: סוכנת AP.

אם בוחנים רק את הנתונים היבשים מגיעים למסקנה ברורה – הרפורמה הייתה מוצלחת. בשנת 1995, לפני החלת הרפורמה, למעלה מ-13 מיליון אזרחים אמריקנים קיבלו קצבאות רווחה במזומן מהמדינה. היום המספר עומד על 3 מיליון בלבד.

מאמר המערכת של הוושינגטון פוסט על הרפורמה, מצטט מחקר שערכו הכלכלניות מריאן ביטלר והילרי הוינס שקבע כי "סיכום של הספרות הנרחבת בנושא, מעלה כי הרפורמה תרמה להפחתה משמעותית בשיעור הנתמכים על ידי מערכת הרווחה ולעלייה בתעסוקת נשים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

קרוב לשלושה מיליון ילדים בארה"ב חיים במשקי בית עם הכנסות של פחות משני דולרים ליום לנפש – ההגדרה העולמית למצב של עוני קיצוני. ילדים אלו היו נחשבים לעניים במיוחד גם לו חיו באפריקה, אך עם זאת הם מתגוררים במדינה החזקה ביותר בעולם

ניתן בהחלט לומר שהבטחתו של הנשיא להפוך את מערכת הרווחה על פיה, התקיימה בהצלחה. אולם הסיפור המלא לא נמצא רק במספרים ובנתונים הסטטיסטיים. ניקולס כריסטוף, עיתונאי בעל טור קבוע בניו יורק טיימס כתב כי "רפורמת הרווחה" היא שם מטעה לתכנית שהביאה, בפועל, לקץ קצבאות הרווחה והביאה משפחות וילדים רבים בארה"ב למצב של עוני קשה.

על אף שמחקרן של ביטלר והוינס קובע גם כי "יש מעט ראיות עקביות שהרפורמה הובילה לעלייה או ירידה בשיעורי העוני או החרפה במצבם של ילדים", טוען כריסטוף כי קרוב לשלושה מיליון ילדים בארה"ב חיים במשקי בית עם הכנסות של פחות משני דולרים ליום לנפש – ההגדרה העולמית למצב של עוני קיצוני. ילדים אלו היו נחשבים לעניים במיוחד גם לו חיו באפריקה, אך עם זאת הם מתגוררים במדינה החזקה ביותר בעולם.

בעייתיות מובנית

'חוק האחריות האישית והזדמנויות תעסוקה', קבע כי הזכאות לקבלת סיוע מהמדינה לא תעלה על חמש שנים בתקופת חייו של כל אזרח. החוק אפשר למדינות השונות לקבוע תנאים מחמירים יותר, וכך עשו מדינות רבות, כאשר בחלקן מוגבלת הזכאות לשנתיים בלבד. עוד קבע החוק כי אחוז מסוים ממקבלי הסיוע בכל מדינה יהיו עובדים, ומי שלא מצליח למצוא עבודה חייב לקחת חלק בשירות קהילתי או הכשרה מקצועית. מי שלא עובד או מתנדב, עתיד לאבד את זכאותו לקבלת סיוע.

הרפורמה ברווחה, כתבה אלנה סמואלס באטלנטיק, הייתה דרך אפקטיבית להוריד את מספר מקבלי הסיוע מהמדינה. אך היו לה גם מחירים אנושיים אמתיים: יש מי שנותרו במאבק הישרדות יומיומי, בעיקר אלו שלא הצליחו למצוא עבודה במדינות שהחליטו לקצץ את הקצבאות.

החוק שינה גם את האופן בו מעבירה הממשלה הפדרלית את תקציבי הרווחה. תחת החוק החדש מועברים תקציבים למדינות אולם יש מעט מאוד הגבלות על האופן בו הן משתמשות בהם. אם המדינות בוחרות להעניק קצבאות רווחה, יש מספר קווים מנחים לכך, אולם יש להן הרשות להוציא את התקציב הפדרלי בדרכים שונות לחלוטין. מישיגן, למשל, משתמשת ברוב התקציב הפדרלי למתן מלגות להשכלה גבוהה; טקסס משקיעה בעיקר במערכת  האמנה, כך על פי ה. לוק שפר, מרצה באוניברסיטת מישיגן ואחד הכותבים של ספר חדש בשם "שני דולרים ליום: לחיות על כמעט כלום באמריקה".

"יש איזו תפיסה, קצת משוגעת, שחיזקנו את היסודות של מערכת הרווחה", אמר שפר למגזין האטלנטיק, "מה שעשינו בפועל זה להפנות אותה לכיוון אנשים עובדים בזמן שהם מועסקים והרחק מאלו הנמצאים ממש בתחתית ממש".

"מערכת הרווחה המקורית עלתה לממשל כ-30 מיליארד דולרים, בערכים של היום" הוסיף, "היום מוציאה הממשלה סכום כפול על תכנית 'מס הכנסה שלילי' שהורחבה בשנות ה-90 כדרך לתמרץ את אנשים לצאת לעבודה".

הרפורמה ברווחה, כתבה אלנה סמואלס באטלנטיק, הייתה דרך אפקטיבית להוריד את מספר מקבלי הסיוע מהמדינה. אנשים בימין ובשמאל מסכימים כי היא שינתה מערכת שהייתה זקוקה לכך. אך היו לה גם מחירים אנושיים אמתיים: יש מי שנותרו במאבק הישרדות יומיומי, בעיקר אלו שלא הצליחו למצוא עבודה במדינות שהחליטו לקצץ את הקצבאות.

מה הלאה?

הרפורמה של מערכת הרווחה נכשלה, כתב כריסטוף, אך הפיתרון הוא לא חזרה למצב הקודם. במקום זאת, הוא מציע לפתח תכניות חדשות שיתמקדו, במיוחד, בילדים על בסיס מסקנות מתכניות מצליחות קיימות.

הצעד הראשון, הוסיף, הוא מתן אמצעי מניעה ארוכי טווח בחינם לנערות וצעירות הרוצות בכך – 70% מההריונות בקרב צעירות אינם מתוכננים. עוד הוא מציע פתיחת מעונות יום לפעוטות, טיפולי גמילה מסמים, הדרכה להורים, הדרכה כלכלית ומתן דגש רב יותר על תכניות תעסוקה שיסייעו לשכבות המוחלשות להיכנס לשוק העבודה ולייצר הכנסה.

הנשיא פרנקלין רוזוולט הסתמך על תכניות תעסוקה ציבוריות נרחבות בשנות השלושים של המאה ה-20, סיכם כריסטוף, בואו נפנה אותן שוב לאלו שלא מצליחים למצוא עבודה במגזר הפרטי.

צעדים אלו לא יפתרו את בעיית העוני של אמריקה, הוסיף, אך הם לפחות יתנו לילדים העניים שלה סיכוי הוגן לצאת ממצבם.