מגיפת הקורונה תיעלם מתישהו. אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש ואולי בעוד חצי שנה. נקווה שתסתיים בלי להשאיר אחריה קורבנות רבים, אבל החיים, בכל מקרה, יחזרו למסלולם, והמציאות הנוכחית של בידודים, הגבלות וחששות תישאר זיכרון קולקטיבי הולך ומתרחק. אבל משהו ממנה ישאר פה. ממש כמו שהיום אנחנו זוכרים את מלחמת המפרץ. את אותה מציאות הזויה ששררה פה בין ה-15 בינואר ל-28 בפברואר 1991, כשאזרחי ישראל התמגנו מפני סקאדים עם מסקינטייפ וניילון ומסיכות אב"כ שחולקו לכל אזרח. גם אז חזרנו לשגרה, מהר מאוד.

אבל מלחמת המפרץ שינתה משהו. הייתה זו הפעם הראשונה שישראל הותקפה ולא הגיבה. הניסיון הזה, שעבד לא רע בפברואר 1991, הפך לאסטרטגיה הביטחונית המובילה בשלושים השנים הבאות. בכל דירה נבנה ממ"ד, התעשייה הצבאית פיתחה את החץ ואת כיפת ברזל. כושר הספיגה של העורף הפך לחלופה אסטרטגית מועדפת על פני תקיפה צבאית. מה שקרה ב-1991 ומאז, עלול לקרות במערכה מול הקורונה.

השגרה מופרעת על ידי משבר. העולם שלנו מתערער, והחברה חשופה לחדירת פרקטיקות חדשות שלא היו מקובלות קודם לכן. כעת החדר האטום הוחלף בעדכוני החקירות האפידמיולוגיות, שישראלים רבים עוקבים אחריהם בשקיקה. כיצד מבוצעת החקירה הזו? באמצעות תשאול, אבל לא רק. כפי שמעידה ד"ר עפרה חבקין, הרופאה המחוזית של מחוז מרכז, בחקירה נעזרים גם במכשירי המעקב שמתעדים אותנו כל הזמן בלי שנשים לב. הטלפון הנייד זוכר איפה היינו, כרטיס הרב קו לאן נסענו, כרטיס האשראי איפה אכלנו ומה קנינו, ואינספור המצלמות הפזורות במרחב הציבורי יודעות מה עשינו.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

תוצאות החקירה מעובדות במהירות ומפורסמות לאמצעי התקשורת. המעקב שבדיעבד, ואיתו החדירה לשגרת יומם ולפרטיותם של החולים, שאינם חשודים בשום פשע, הפכה לפרקטיקה מרכזית בה נוקט משרד הבריאות במלחמה במגיפה. זה ככל הנראה צעד אפקטיבי ומוצדק, המגביל את התפשטות המחלה ומציל חיים. ובכל זאת, חשוב שנכיר במה שקורה פה: בחסות המגיפה, הכאוס שהיא מביאה איתה ונכונות הציבור להסכים למה שבימי שגרה לא היה עובר, נאסף מידע פרטי על אזרחים. החשש הוא שהפעולה הזו, שעד היום הייתה שמורה למנגנוני הביטחון ולמלחמה בפשע, עוברת אזרוח. ברגע שהשיטות והכלים האלה הופכים מתיאורטיים לממשיים, נוצרות אפשרויות חדשות. מה שבעבר נשמע בלתי מתקבל על הדעת הופך לאפשרי. הניסיון נצבר.

השאלה המרכזית היא אם האפשרות הזו של המדינה לעקוב אחרינו, ואחר כך גם לפרסם ברבים איפה ומתי היינו, תשרוד את הנגיף? בפעם הבאה הצידוק יהיה המלחמה בהעלמות מס או מניעת ונדליזם, שמירה על טוהר המידות, או מאמץ למחזור פסולת. הכלים המשמשים היום את האחיות האפידמיולוגיות המסורות, יוכלו לשמש מחר את רבני המועצה הדתית או את פקחי המשרד להגנת הסביבה.

הקורונה היא המגיפה הראשונה בעידן הדיגיטלי. ייתכן והחקירה האפידמיולוגית היא רק השלב הראשון בשיטות שונות ומשונות שיעלו כשיהיו פה אלפי חולים. פתאום, כל מיני רעיונות דיסטופיים, שעד היום הופיעו רק בסרטים הוליוודיים, יכולים להפוך לאפשרות ממשית. חיילים בחליפות מיגון שאוכפים סגר ברחובות הערים, זיהוי חשודים בנשיאת הנגיף באמצעות מצלמות טרמיות. הטכנולוגיות קיימות, הצידוק הערכי יימצא. כשמנגנוני ההגנה החברתיים מקופלים, זה הזמן לנסות את כל מה שבימים רגילים לא יעלה על הדעת.