חלק ראשון

בשנה אחת ויחידה נטש אותנו אבי פעמיים. בפעם הראשונה כדי לשים קץ לנישואיו, ובפעם השנייה כששלח יד בנפשו. בשנה ההיא, 1989, טסה אימי להונג קונג וטמנה את אבי בבית עלמין סמוך לגבול הסיני. לאחר מכן, לא שקטה, מיהרה לשוב הביתה לוונקובר ששם נשארתי לבדי. הייתי אז בת עשר.

יש לאבי פנים יפות, לא מזדקנות, והוא איש טוב לב אבל מלנכולי. הוא מרכיב משקפיים ללא מסגרת, והעדשות כאילו מרחפות לפניו, מסַכים שאין דקים מהם. עיניו, חומות כהות, זהירות ומהוססות; הוא רק בן שלושים ותשע. שם אבי ג'יאנג קאי, והוא נולד בכפר קטן ליד צ'אנג־שה. אחר כך, כשנודע לי שאבי היה פסנתרן ידוע בסין, חשבתי על אצבעותיו כשהן מתופפות על שולחן המטבח, כשהן נוקשות על לוחות דלפקים ולאורך זרועותיה הרכות של אימי ועד קצות אצבעותיה, משגעות אותה ובי מעוררות התקפי צהלה. הוא נתן לי את שמי הסיני, ג'יאנג לי־לינג, ואת שמי האנגלי, מארי ג'יאנג. כשהוא מת עדיין הייתי ילדה קטנה, והזיכרונות המעטים שהיו לי, אמנם זעומים, אמנם לא מדויקים, היו כל מה שהיה לי ממנו. אף פעם לא ויתרתי עליהם.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בשנות העשרים לחיי, בשנים הקשות שלאחר שנפטרו הוריי, הקדשתי בלב שלם את חיי לחקר מספרים, השערות, לוגיקה והוכחה, הכלים שאנו המתמטיקאים לא זו בלבד שעלינו לפרשם, אלא פשוט לתאר בהם את העולם. בעשר השנים האחרונות אני פרופסורית באוניברסיטת סיימון פרייז'ר בקנדה. המספרים אפשרו לי לנוע בין הגדול שאין לשערו ובין הזעיר להפליא; לחיות מציאות שונה משל הוריי, הרחק מבעיותיהם ומחלומותיהם שלא היה להם גמול, ומאלה, כך חשבתי, שלי.

לפני כמה שנים, בשנת 2010, כשהלכתי בצ'יינטאון של ונקובר, עברתי ליד חנות של תקליטורי די־וי־די. אני זוכרת שירד אז גשם שוטף והמדרכות היו שוממות. שני רמקולים ענקיים מחוץ לחנות השמיעו מוזיקה קלסית. הכרתי את המוזיקה, הסונטה הרביעית לפסנתר וכינור של באך, ונמשכתי אליה כאילו אחז מישהו בידי ומשך אותי לשם. הקונטרפונקט, המאגד יחד מלחין, נגנים ואפילו דממה, המוזיקה עם גלי התוגה וההתלהבות המסתלסלים שלה, היו כל מה שזכרתי.

מסוחררת נשענתי על החלון.

ופתאום הייתי במכונית עם אבי. שמעתי את הגשם ניתז מעלה מן הצמיגים ואת אבי מפזם. כל כך חי היה, כל כך אהוב, שאי־המובנות של התאבדותו שוב העציבה אותי. אז כבר היה אבי מת עשרים שנה, וזיכרון ברור כל כך שלו עוד לא ידעתי. אני הייתי בת שלושים ואחת.

נכנסתי לחנות. הפסנתרן גלן גולד הופיע על מסך טלוויזיה; הוא ויהודי מנוחין ביצעו את הסונטה של באך שהכרתי. ישב שם גלן גולד רכון על הפסנתר, לבוש חליפה כהה, שומע תבניות שהן הרבה מעבר לטווח שרובנו מסוגלים לתפוס, והוא היה… כל כך מוכר לי, כמו שפה שלמה, עולם, ששכחתי.

בשנת 1989 נעשו החיים מערכת של שגרות נחוצות לאימי ולי: עבודה ובית ספר, טלוויזיה, אוכל, שינה. הסתלקותו הראשונה של אבי אירעה בזמן שהתחוללו בסין מאורעות רבי־חשיבות, מאורעות שאימי צפתה בהם בכפייתיות בסי־אן־אן. שאלתי אותה מי המוחים האלה, והיא אמרה שאלה סטודנטים ופשוטי עם. שאלתי אם אבי היה שם, והיא אמרה: "לא, זאת כיכר טיאנאנמן בבייג'ינג." ההפגנות, שהוציאו לרחובות יותר ממיליון אזרחים סינים, החלו באפריל, כשאבי עדיין חי איתנו, ונמשכו אחרי שנעלם בהונג קונג. אחר כך, ב־4 ביוני ובימים ובשבועות שלאחר הטבח הגדול, אימי בכתה. צפיתי בה לילה־לילה. אבא ערק מסין בשנת 1978, והכניסה אליה נאסרה עליו. אבל אי־ההבנה שלי התייחסה לדברים שראיתי: המראות המפחידים, הכאוטיים, של בני אדם וטנקים, ואימי מול המסך.

בקיץ ההוא, כמו בחלום, המשכתי בשיעורי הכתיבה התמה שלי במרכז התרבות הסמוך, מעתיקה במכחול ודיו שורה אחר שורה של שירה סינית. אבל רק מעטות מן המילים יכולתי לזהות — גדול, קטן, ילדה, ירח, שמיים (大, 小, 女, 月, 天). אבי דיבר מנדרינית ואימי קנטונית, אבל אני דיברתי ברהיטות רק אנגלית. בתחילה נראה לי פענוח הלשון הסינית משחק, הנאה, אבל אי־יכולתי להבין אותה החל לצער אותי. שוב ושוב כתבתי סימנים שלא יכולתי לקוראם, הגדלתי אותם עוד ועוד עד שעודף הדיו הרטיב את הנייר הדק וקרע אותו. לא היה לי אכפת. חדלתי ללכת לשם.

באוקטובר דפקו שני שוטרים על דלתנו. הם הודיעו לאימא שאבא איננו ושמשרד חוקר מקרי המוות של הונג קונג יטפל בתיק. הם אמרו שמותו של אבא היה התאבדות. ואז נעשה השקט (qù) עוד מישהו המתגורר בביתנו. הוא ישן בארון עם החולצות, המכנסיים והנעליים של אבי, הוא שמר על תווי בטהובן, פרוקופייב ושוסטקוביץ' שלו, על כובעיו, כורסתו וספלו המיוחד. השקט (闃) חדר לנשמותינו וסער כמו אוקיינוס בתוך אימי ובתוכי. בחורף ההוא הייתה ונקובר אפורה ורטובה אף יותר מהרגיל, כאילו הגשם הוא אפודה עבה שאיננו יכולים לפושטה. הייתי נרדמת בטוחה שבבוקר אבא יעיר אותי, כמו שנהג לעשות, כשקולו מושך ומוציא אותי מן השינה, עד שדמיוּן שווא זה העצים את האבדה והכאיב יותר ממה שאירע קודם.

השבועות הזדחלו להם, ושנת 1989 נעלמה בתוך שנת 1990. אימא ואני אכלנו את הארוחה כל ערב על הספה מפני שעל שולחן האוכל שלנו לא היה מקום פנוי. המסמכים הרשמיים של אבי — כל מיני תעודות, הצהרות מס — כבר סודרו, אבל נשארו כל מיני שיירים. כשבדקה אימי את הדירה בדיקה יסודית יותר, התגלו עוד ניירות, פרטיטורות, קומץ מכתבים שכתב אבל לא שלח ("דרור, אינני יודע אם המכתב הזה יגיע אליך, אבל…") ועוד ועוד מחברות. כשראיתי את הפריטים האלה הולכים ומתרבים, דימיתי לי שאימא מאמינה שאבא ישוב ויתגלה כפיסת נייר, או שהיא אולי מאמינה, כמו שהאמינו הקדמונים, שמילים הכתובות על נייר הן קמעות שיכולים איכשהו לשמור אותנו מכל רע.

רוב הערבים הייתה אימא יושבת ביניהם, עדיין בבגדי המשרד שלה.

השתדלתי לא להטריד אותה. ישבתי בחדר המגורים הסמוך ושמעתי מדי פעם את הפיכת הדפים, כמעט לא נשמעת.

את ה־qù של נשימתה.

גשם מתנפץ ומחליק על שמשות החלון.

אנחנו ריחפנו בזמן.

שוב ושוב עבר מרעיש האוטובוס החשמלי מספר 29.

ציירתי לי בדמיוני שיחות. ניסיתי לדמות לי את אבא שב ונולד בשאול, קונה לו יומן חדש, משתמש בכסף אחר ומחליק את העודף שקיבל אל כיס מעיל חדש, מעיל קל משקל עשוי נוצות ואולי גלימה של צמר גמלים, מעיל חזק דיו גם לגן עדן וגם לשאול.

בינתיים אימי, כדי להסיח את דעתה, ניסתה למצוא את בני משפחתו של אבי בכל מקום שהם נמצאים שם, כדי להודיע להם שבנם האובד או אחיהם או דודם אינו חי עוד בעולם הזה. היא החלה לחפש את אביו המאמץ של אבא, איש שחי בשעתו בשנגחאי ונודע כ"הפרופסור". הוא היה בן המשפחה היחיד שהזכיר אבא אי־פעם. חיפוש המידע היה איטי ומייגע; לא היו אז דואר אלקטרוני ומרשתת, ולכן היה קל לאימא לשלוח מכתב, אבל קשה לקבל תשובה של ממש. אבי עזב את סין לפני זמן רב, ואם "הפרופסור" עדיין חי, הוא בוודאי זקן מופלג.

בייג'ינג שראינו בטלוויזיה, עם חדרי מתים ומשפחות אבלות, עם טנקים המוצבים בצמתים, מסומרים ברובים, הייתה רחוקה מאוד מבייג'ינג שהכיר אבי. ואף על פי כן, אני חושבת לפעמים, לא שונה כל כך בסופו של דבר.

רק כעבור חודשים אחדים, במארס 1990, הראתה לי אימי את "ספר הרשומות". בערב ההוא ישבה אימא במקומה הרגיל ליד שולחן האוכל וקראה. המחברת שבידה הייתה ארוכה וצרה, בצורת דלת מיניאטורית. העמודים היו מחוברים ברפיפות בחוט כותנה בצבע
אגוז.

זמן רב לאחר שעת השינה שלי השגיחה בי אימא פתאום.

"מה קרה לך?" היא שאלה, ואחר כך, נבוכה בגלל השאלה שלה, "סיימת להכין שיעורים? מה השעה?"

כבר סיימתי לפני המון זמן וצפיתי בסרט אימה בלי קול.

אני עדיין זוכרת: גבר נרצח זה עתה בדוקרן קרח. "כבר חצות," אמרתי, מוטרדת, מפני שהאיש היה רך כמו בצק.

אימי הושיטה את ידה, ואני ניגשתי אליה. הוא כרכה זרוע אחת סביב מותני ולחצה. "את רוצה לראות מה אני קוראת?"

נרכנתי אל המחברת ובהיתי במקבץ המילים. סימנים סיניים ירדו בעמוד כמו עקבות של בעל חיים בשלג.

"זה סיפור," אמרה אימא.

"הוֹ. איזה מין סיפור?"

"נראה לי שזה רומן. יש כאן הרפתקן ששמו דָה־וֵיי המפליג לאמריקה, וגיבורה ששמה ארבעה במאי העוברת ברגל את מדבר גובי…"

נעצתי את עיניי במילים, והן נשארו לא קריאות.

"היו זמנים שבהם העתיקו אנשים ספרים שלמים ביד," אמרה אימא. "הרוסים קראו לזה סָמִיזְדָאט, הסינים קראו לזה… טוב, נראה לי שלנו אין לזה שם. תראי כמה מלוכלכת המחברת הזאת, אפילו חתיכות עשב יש עליה. מי יודע כמה אנשים נשאו אותה ממקום למקום… היא קשישה עשרות שנים יותר ממך, לי־לינג."

חשבתי לי: ומה לא? שאלתי אם אבא העתיק את המחברת הזאת.

אימי השיבה לא בתנועת ראש. היא אמרה שכתב היד יפהפה, מעשה ידיו של כותב כתיבה תמה מעולה, ואילו הכתב של אבי היה ככה־ככה. "המחברת הזאת היא פרק אחד של משהו ארוך יותר. הנה כאן כתוב: מספר 17. לא כתוב מי המחבר, אבל, תראי, הנה כאן הכותרת, 'ספר הרשומות'."

היא הניחה מידה את המחברת. על שולחן האוכל נראו ניירותיו של אבי כמו קצף גלים המתנחשל קדימה, העומד להגיע לשיאו ולהתנפץ אל השטיח. כל הדואר שלנו היה כאן גם הוא. מאז ראש השנה החלה אימא לקבל מכתבים מבייג'ינג, איגרות תנחומים מנגנים בפילהרמונית המרכזית, שרק לאחרונה נודע להם על מותו של אבי. אימי קראה את המכתבים האלה כשמילון לידה, מפני שהמכתבים נכתבו בסינית מפושטת, שהיא לא למדה אותה. אימי, שהתחנכה בהונג קונג, למדה את הכתב הסיני המסורתי. אבל בסין הקומוניסטית, בשנות החמישים למאה העשרים, נחקק חוק על כתב חדש, פשוט יותר. אלפי מילים השתנו; למשל המילה "לכתוב" (xiě) השתנתה מ־׀ ל־写, ו"לדעת" (shí) השתנתה מ־ד ל־识. אפילו המילים "המפלגה הקומוניסטית" (gòng chǎn dǎng) השתנו מ־ֽל產׃ ל־ֽל产党. לפעמים ראתה אימא את צורתה הקודמת של המילה ולפעמים ניחשה את המשמעויות. היא אמרה שזה כמו לקרוא מכתב מן העתיד או לדבר עם מישהו שהפך אליה את גבו. זה נעשה מסובך יותר בגלל העובדה שעכשיו כבר קראה סינית רק לעיתים נדירות וביטאה את רוב מחשבותיה באנגלית. היא לא אהבה את הדיבור שלי בקנטונית מפני ש"המבטא שלך," כך אמרה, "מעוּות לגמרי."

"קר כאן בפנים," לחשתי. "בואי נלבש את הפיג'מות שלנו ונשכב לישון."

אימא נעצה את עיניה במחברת ולא הקשיבה כלל.

"אימא תהיה עייפה בבוקר," התעקשתי. "אימא תפסיק את השעון המעורר עשרים פעם."

היא חייכה אבל עיניה מאחורי משקפיה נדרכו אל משהו. "לכי לישון," היא אמרה. "אל תחכי לאימא."

נשקתי ללחייה הרכה. היא אמרה: "מה אמר מורה הזן לנרשמים החדשים?"

"מה?"

"הכול כלול."

אני צחקתי ונאנחתי ושוב צחקתי, אחר כך נרעדתי, חושבת על הקורבן בטלוויזיה, על עורו הבצקי. והיא, מחייכת, שילחה אותי בדחיפה תקיפה.

שוכבת במיטה הרהרתי בכמה עובדות.

ראשית, שבכיתה ה' שלי הייתי אדם שונה לגמרי. הייתי שם טובת מזג כל כך ומתאימה היטב, מצטיינת כל כך, עד שתהיתי אם המוח והנפש שלי מתפרדים.

שנית, שבארצות עניות יותר אנשים כמו אימא ואני לא היו בודדים כל כך. בטלוויזיה היו הארצות העניות מקומות צפופים כל כך, מעליות דחוסות שמנסות לעלות אל השמיים. אנשים ישנו שישה במיטה אחת, תריסר בחדר. שם יכולת תמיד להביע את מחשבותיך בקול, בטוח בכך שמישהו ישמע אותך גם אם לא ירצה. בעצם, הדרך להעניש מישהו אולי תהיה להרחיק אותו מחוג משפחתו וידידיו, לבודד אותו בארץ קרה ולערער אותו בערירות.

שלישית, וזאת לא הייתה עובדה אלא שאלה: למה היו חיינו כל כך לא חשובים לאבא?

נרדמתי כנראה כי התעוררתי פתאום וראיתי את אימא רכונה מעליי. אצבעותיה ניגבו את פניי. אף פעם לא בכיתי ביום, רק בלילה.

"אל תהיי כזאת, לי־לינג," היא אמרה. היא מלמלה הרבה דברים. היא אמרה: "אם את לכודה בחדר ואף אחד לא בא להציל אותך, מה את יכולה לעשות? את חייבת להלום בקירות ולשבור את החלונות. את חייבת לטפס החוצה ולהציל את עצמך. הרי ברור, לי־לינג, שהבכי לא עוזר לך לחיות."

"קוראים לי מארי," צעקתי. "מארי!"

היא חייכה. "ומי את?"

"אני לי־לינג!"

"את 'ילדתי'." היא נקבה בשם החיבה שלי בפי אבי, מפני שהמילה ׂ³ משמעה גם ילדה וגם בת. הוא נהג להתבדח ולומר שבמקום שהוא בא ממנו לא טרחו העניים לתת שמות לבנותיהם. ואימא הייתה סוטרת לו על כתפו ואומרת, בקנטונית: "אל תמלא לה את הראש כמו פח אשפה."

מוגנת בזרועותיה, התכנסתי שוב לשינה.

אחר כך התעוררתי לקולה של אימא הממלמל רצף של מחשבות, והיא גם צחקה בקול. בוקרי החורף האלה היו חשוכים כל כך, אבל צחוקה הלא צפוי של אימא פילח את החדר כזמזום של התנור החשמלי. לעורה היה ריח של כרים נקיים, של קרם האוסמנתוס המתוק שהיא השתמשה בו.

כשלחשתי את שמה, היא מלמלה: "הֶ," ואחר כך, "הֶ־הֶ."

שאלתי אותה: "את הולכת על יבשה או בים?"

והיא אמרה ברור מאוד: "הוא כאן."

"מי?" ניסיתי לראות בחשכה שבחדר. באמת האמנתי שהוא כאן.

"גבר מאמץ. הזה ההממ. הזה… 'הפרופסור'."

נאחזתי בחוזקה באצבעותיה. מעבר לווילונות הלך והשתנה צבע השמיים. רציתי ללכת אחריה לתוך עבָרו של אבי, ואולם לא בטחתי בו. אנשים עלולים ללכת ולסור אל אשליות, עשויים לראות משהו קוסם כל כך עד שישכחו לפנות לאחור. פחדתי שהיא, כמו אבי, תשכח לשם מה לשוב הביתה.

החיים שבחוץ — ראשית שנת לימודים חדשה, סדירותם של המבחנים, ההנאות של מחנה המתמטיקה — נמשכו כאילו לא יחדלו לעולם, מונעים הלאה בכוח עולם העונות המעגלי. מעילי הקיץ והחורף של אבי עוד חיכו ליד הדלת, תחת כובעיו ומעל לנעליו.

בראשית דצמבר הגיעה משנגחאי מעטפה עבה, ואימא ישבה שוב עם המילון שלה. המילון קטן בתבניתו, עבה מאין כמוהו וכריכתו הקשה ירוקה ולבנה. הדפים, כשאני הופכת אותם, שקופים, וכאילו חסרי משקל. פה ושם אני מוצאת כתמון של שמן או מעגל של קפה, מספלה של אימי ואולי שלי. כל מילה ערוכה תחת שורשה. למשל 門 פירושה שער, אבל היא גם שורש, כלומר אבן בניין למילים ולמושגים אחרים. אם אור או השמש 日 מאיר דרך השער, אנחנו מקבלים חלל 間. אם יש סוס 馬 בתוך השער זה מארב 闖, ואם יש פֶּה 口 בתוך השער, לפנינו שאלה 問. אם יש עין 目 וכלב 犬 בפְנים, יש לנו שקט 闃.

המכתב משנגחאי אורכו היה שלושים דפים וכתוב היה בכתב עכבישי; כעבור דקות אחדות נמאס לי לצפות באימי המתאמצת לקרוא אותו. ניגשתי אל החדר החזיתי וצפיתי בשכנים. מעבר לחצר ראיתי עץ חג מולד עלוב. הוא נראה כאילו ניסה מישהו לחנוק אותו בקישוטים.

גשם ירד והרוח שרקה. הבאתי לאימי כוס של חלמונה.

"זה מכתב טוב?"

אימא הניחה את הדפים. עפעפיה נראו נפוחים. "זה לא מה שציפיתי לו."

העברתי את אצבעי על המעטפה והתחלתי לפענח את השם שבמען השולח. הופתעתי. "אישה?" שאלתי, נפחדת פתאום.

אימי הנהנה.

"יש לה בקשה," אמרה אימא, לוקחת ממני את המעטפה ותוחבת אותה תחת כמה גיליונות נייר. התקרבתי אליה כאילו היא אגרטל העומד ליפול מהשולחן, אבל עיניה התפוחות של אימא הביעו איזה רגש לא צפוי. נינוחות? ואולי, למרבה תימהוני, שמחה. אימא המשיכה: "היא מבקשת איזו טובה."

"תרצי לקרוא לי את המכתב?"

אימא צבטה לה את גשר אפה. "את כולו זה באמת ארוך. היא אומרת שלא ראתה את אביך שנים רבות. אבל פעם הם היו כמו בני משפחה." את המילה "משפחה" אמרה בהיסוס. "היא אומרת שבעלה היה המורה להלחנה של אביך בקונסרבטוריון של שנגחאי. אבל הם איבדו את הקשר ביניהם, במשך השנים הקשות."

"אילו שנים קשות?" התחלתי לחשוד שהטובה הזאת תהיה קשורה לדולרים אמריקניים או למקרר חדש, וחששתי שהיא תנצל את אימא.

"לפני שאת נולדת. שנות השישים למאה. אז, כשאביך היה תלמיד למוזיקה." אימא השפילה את עיניה בהבעה לא מובנת. "היא אומרת שאביך יצר קשר איתם בשנה שעברה. אבא כתב לה מהונג קונג ימים אחדים לפני שמת."

רצף של שאלות התעורר בי. ידעתי שאסור לי להציק לה, אבל לבסוף, רק מפני שרציתי להבין, אמרתי: "מי היא? מה שמה?"

"שם משפחתה דֵנג."

"אבל השם שקראו לה."

אימא פתחה את פיה אבל שום מילה לא יצאה ממנו. לבסוף הביטה לי היישר בעיניי ואמרה: "השם שנתנו לה הוא לי־לינג."

שמה היה כשמי שלי, אלא שהוא נכתב בסינית מפושטת. הושטתי יד לקחת את המכתב. אימא הניחה יד תקיפה על ידי, וכדי למנוע מראש את שאלתי הבאה, אצה להמשיך. "שלושים הדפים האלה הם על ההווה ולא על העבר. בתה של דנג לי־לינג הגיעה לטורונטו, אבל בדרכון שלה אי אפשר להשתמש. בתה אין לה לאן לפנות, היא זקוקה לעזרתנו. בתה…" בזריזות תחבה אימא את המכתב למעטפה שלו. "בתה תבוא ותגור איתנו זמן־מה. את מבינה? המכתב הזה הוא על ההווה."

התבלבלתי. למה צריך אדם זר לגור איתנו?

"בתה שמה אַיי־מינג," אמרה אימא, מנסה להשיב אותי לנושא. "עכשיו אני הולכת לטלפן ולסדר שתבוא."

"אנחנו בנות אותו הגיל?"

אימא נראתה נבוכה. "לא, היא צריכה להיות לפחות בת תשע עשרה, היא סטודנטית. דנג לי־לינג כותבת שבתה… היא כותבת שאיי־מינג הסתבכה בבייג'ינג בזמן ההפגנות בטיאנאנמן. היא ברחה."

"איזה מין צרות?"

"די," אמרה אימא. "זה כל מה שאת צריכה לדעת."

"לא! אני צריכה לדעת עוד."

אימא, כועסת, סגרה את המילון בחבטה. "מי גידל אותך? את צעירה מכדי להיות חטטנית כזאת!"

"אבל —"

"די."

אימא חיכתה עד שאשכב לישון ורק אז טלפנה. היא דיברה בשפת האם שלה, בקנטונית, עם מילות קריאה קצרות במנדרינית, ואני שמעתי, אפילו מבעד לדלת הסגורה, איך היא מהססת בגוני הצליל שאף פעם לא היו טבעיים לה.

"האם קר מאוד במקום שאת נמצאת בו?" שמעתי את אימא אומרת.

ואחר כך: "כרטיס הגרייהאונד יחכה לך ב…"

הסרתי את משקפיי והבטתי דרך החלון המעורפל. הגשם נראה כמו שלג. קולה של אימא נשמע לי זר.

לאחר פרק זמן ארוך של שקט שוב הרכבתי את משקפיי על אוזניי, ירדתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. לאימא היה עט בידה וערמה של חשבונות לפניה, כמחכה להכתבה. היא ראתה אותי ואמרה: "איפה נעלי הבית שלך?"

אמרתי שאינני יודעת.

אימא התכעסה. "לכי לישון, ילדה! למה את לא מבינה? אני רק רוצה קצת שקט! את אף פעם לא מניחה לי, את משגיחה עליי כאילו את חושבת שאני…" היא הטיחה את העט בשולחן. חלק ממנו ניתק והתגלגל על הרצפה. "את חושבת שאני עומדת להסתלק? את חושבת שאני אנוכית כמוהו? שאני אי־פעם אנטוש אותך ואפגע בך כמוהו?" הייתה התפרצות ארוכה ועזה בקנטונית, ואחר כך: "רק תלכי לישון."

היא נראתה כל כך קשישה ושברירית כשישבה שם והמילון שלה הישן והכבד בידה.

ברחתי לחדר האמבטיה, טרקתי את הדלת, פתחתי אותה, טרקתי אותה טריקה חזקה יותר ופרצתי בבכי. מילאתי את האמבט במים, מבינה שמה שאני רוצה באמת היה בעצם לשכב לישון. היפחות שלי נהפכו לשיהוקים, וכשהשיהוקים חדלו לבסוף, לא שמעתי אלא את המים הזורמים. יושבת על שפת האמבט, הסתכלתי בכפות רגליי שצורתן מתעוותת בתוך המים. רגליי החיוורות התקפלו להן כאשר צללתי.

אבא, בזיכרוני, שב אליי. הוא תקע את הקלטת לרשמקול, אמר לי לסגור את החלונות ואנחנו הפלגנו במיין סטריט ולאורך גרייט נורת'רן וֵיי, צווחים את הקונצ'רטו "הקיסר" של בטהובן המנוגן בידי גלן גולד כשלאופולד סטוקובסקי הוא המנצח. צלילים ניגרו מטה ומעלה־מעלה, ואבי ניצח בידו הימנית ובידו השמאלית כיוון את המכונית. שמעתי אותו מהמהם, במלודיות ובקצב, דָה! דָה־דֶה־דֶה־דֶה־דָה!

דָה, דָה, דָה! בעת מסע הניצחון שלנו ברחובות ונקובר הייתה לי הרגשה שאת הפרק הראשון יצר לא בטהובן, אלא אבי. ידו נעה במקצב של ארבעה רבעים, הטריל התלוי על בלימה בין הפעמה הרביעית לראשונה ואני תהיתי מה פשר הדבר שאיש שהיה לפנים מפורסם, שניגן בבייג'ינג לפני מָאוֹ דְזֶה־דוּנְג עצמו, אפילו אין לו פסנתר בביתו? שהוא מתפרנס מעבודה בבית מלאכה? וגם כשהתחננתי לקבל שיעורי נגינה בכינור, אמר אבי תמיד: לא. והנה אנחנו עוברים בעיר אפופים במוזיקת הניצחון הזאת, כך שהעבר, של בטהובן ושל אבי, לא ימות אף פעם אלא ישוב ויחיה תחת החלון הקדמי של המכונית ואחר כך יעלה ויכסה אותנו כמו השמש.

מכונית הביואיק כבר איננה. אימא מכרה אותה. היא הייתה תמיד הקשוחה שבשניהם, כמו הקקטוס שבחדר המגורים, הצמח הביתי היחיד שנשאר חי לאחר שאבי עזב אותנו. כדי לחיות, היה לאבי נחוץ יותר מזה. מי האמבט שכשכו מעליי. הבזבוז הביך אותי, ואני סגרתי בחוזקה את הברז. אבי אמר פעם שהמוזיקה מלאה דממות. הוא לא השאיר לי כלום, לא מכתב, לא מסר. אף לא מילה אחת.

אימא דפקה על הדלת.

"מארי," היא אמרה. היא סובבה את הידית, אבל הדלת הייתה נעולה. "לי־לינג, את בסדר?"

רגע ארוך עבר.

האמת היא שאת אבי אהבתי יותר. הבנתי זאת בשנייה שידעתי, בוודאות, שאבי ידע מן הסתם כאבים קשים ושאימי אף פעם, לעולם, לא תנטוש אותי. גם היא אהבה אותו. בוכה, הנחתי את ידיי על פני המים. "פשוט הייתי זקוקה לאמבטיה."

"הו," אמרה היא. קולה כמו הדהד בתוך האמבט עצמו. "אל תתקררי שם."

שוב ניסתה לפתוח את הדלת, אבל היא עדיין הייתה נעולה.

"אנחנו נהיה בסדר," היא אמרה לבסוף.

אני רציתי, יותר מכל דבר אחר, להעיר את שתינו מהחלום הזה. ובמקום זה, מתוך חוסר ישע, התזתי מים על דמעותיי והנהנתי. "אני יודעת."

הקשבתי לקול נעלי הבית שלה כשהן הולכות ומתרחקות.

ב־16 בדצמבר 1990 באה אימי הביתה במונית ועימה בת חדשה שלא לבשה מעיל אלא רק צעיף עבה, סוודר של צמר, מכנסי ג'ינס כחולים ונעלי קנווס. עד אז לא הכרתי נערה סינית, זאת אומרת מי, שכמו אבי, באה מסין היבשתית. זוג כפפות אפורות היו תלויות בחוט על צווארה והתנדנדו בקצב עצבני לפני רגליה. קצותיו המעוטרים בגדילים של הצעיף הכחול שלה היו אחד מלפנים ואחד מאחור, כמו אצל אחד המלומדים. הגשם היה גשם שוטף, והיא הלכה בראש כפוף, מחזיקה מזוודה בגודל בינוני שנראתה ריקה. היא הייתה חיוורת, ולשערה היה הברק של הים.

פתחתי את הדלת כבאקראי ופערתי את עיניי כאילו לא ציפיתי לאורחים.

"ילדה," אמרה אימא, "קחי את המזוודה. מהרי."

איי־מינג נכנסה ונעצרה בקצה השטיחון שלפני הדלת. כשהושטתי את ידי לקחת את המזוודה נגעתי שלא במתכוון בידה, אבל היא לא הסיגה אותה אלא שלחה את ידה האחרת וכיסתה בקלילות את ידי. היא הביטה בי ישירות, בפתיחות ובסקרנות כזאת עד שאני, מתוך ביישנות, עצמתי את עיניי.

"איי־מינג," אמרה אימא. "עכשיו אעשה היכרות ביניכן. זאת ה'ילדה' שלי."

התרחקתי קצת ושבתי ופקחתי את עיניי.

בעודה פושטת את מעילה הביטה אימא קודם בי ואחר כך בחדר. הספה החומה עם שלושת הפסים בצבע הגמל ידעה ימים טובים יותר, אבל אני קישטתי אותה בכל מיני כרים פרחוניים ובובות בצורת בעלי חיים ממיטתי וגם הדלקתי את הטלוויזיה כדי לשוות לחדר חיוּת. אימא הנהנה לי בעוז. "ילדה, אמרי שלום לדודתך."

"באמת, את יכולה לקרוא לי איי־מינג. בבקשה. אני באמת, מממ, מעדיפה את זה."

כדי לרַצות את שתיהן, אמרתי: "שלום."

המזוודה, ממש כמו ששיערתי, הייתה קלה מאוד. את ידי הפנויה הושטתי לקחת את מעילה של איי־מינג, נזכרת מאוחר מדי שאין לה מעיל. ידי נעה באוויר כמין סימן שאלה, והיא הושיטה יד, אחזה בידי ולחצה אותה בחוזקה.

בעיניה הייתה שאלה. שערה היה מחובר בסיכה בצד אחד ומשתלשל בצד האחר, כך שנראתה כל הזמן מצוּדדת, כעומדת לפנות אליי. בלי להרפות מידי הצליחה לחלוץ בשקט את נעליה, קודם אחת ואחר כך את האחרת. טיפות גשם זעירות התנוצצו על צעיפה. חיינו נעשו מצומצמים כל כך עד שלא יכולתי להיזכר מתי נכנס אדם זר לביתנו; נוכחותה של איי־מינג עשתה הכול לא מוכר, כאילו התקרבו הקירות כמה סנטימטרים כדי לראות אותה. בלילה הקודם סידרנו, סוף־סוף, את ניירותיו של אבא ואת מחברותיו, שמנו אותם בקופסאות וערמנו את הקופסאות תחת שולחן המטבח. לוח השולחן החשוף נראה עכשיו מעורר חשד. חילצתי את ידי ואמרתי שאלך לשים את מזוודתה בחדר השינה שלה.

אימא הראתה לה את הדירה. אני התיישבתי על הספה ועשיתי את עצמי צופה בערוץ מזג האוויר, שנחזה בו גשם עד סוף השבוע, עד סוף 1990, עד סוף המאה ואפילו עד סוף כל הימים. קולותיהן זרמו זה אחר זה כמו קרונות כבלים, מופסקים מדי פעם בשתיקה. העוצמה שבדירה חדרה לתוכי, והייתה לי תחושה שהרצפה עשויה נייר, שמילים שאינני יכולה לקרוא כתובות בכל מקום, ושמחווה אחת שנעשתה בהיסח הדעת עלולה למוטט את כל המקום הזה.

אכלנו יחד, יושבות סביב שולחן האוכל. אימא הסירה חלק מהשולחן והפכה אותו מארוך וסגלגל לעגול. היא הפסיקה ללהג כדי לתת בי מבט שאמר: "הפסיקי לנעוץ עיניים."

מדי פעם בעטה רגלי באקראי באחת הקופסאות שתחת השולחן, דבר שהרתיע את איי־מינג.

"הקור מפריע לך, איי־מינג?" אמרה אימא בעליצות, מתעלמת ממני. "אני עצמי לא ידעתי מה זה חורף עד שבאתי לקנדה."

"יש בבייג'ינג חורף, אבל לי הוא לא הפריע. בעצם, גדלתי רחוק משם, בדרום, ששם הביל וחם, וכך כשעברנו לבייג'ינג, הקור היה לי דבר חדש."

"אני אף פעם לא הייתי בעיר הבירה, אבל שמעתי שהאבק בא לשם מהמדבריות המערביים."

"זה נכון," הנהנה איי־מינג, מחייכת. "האבק היה חודר לבגדים ולשיער שלנו, ואפילו לתוך האוכל."

אני, שישבתי מולה, ראיתי שהיא באמת בת תשע עשרה. עיניה נראו תפוחות ועייפות, והזכירו לי, להפתעתי, את פניה האבלות של אימא. לפעמים, אני חושבת, אפשר להביט במישהו ולדעת שהוא מלא מילים. המילים אולי עצורות בגלל כאב או הרצון לפרטיות, ואולי בגלל תחבולה. אולי יש מילים חדות כתער שערוכות להקיז דם. חשתי גם כילדה וגם כבוגרת. רציתי שאימא ואני נישאר לבדנו, אבל, מסיבות שלא יכולתי להסבירן, רציתי להיות לידה.

"מה זה ה'מינג' שבאיי־מינג?" שאלתי באנגלית, בועטת באחת הקופסאות לשם הדגשה. "האם זה ה'מינג' שפירושו להבין, או ה'מינג' שפירושו גורל?"

שתיהן הביטו בי.

"תאכלי את העוף שלך," אמרה אימא.

הבת בחנה אותי, הבעה מרוצה על פניה. היא ציירה איזו צורה באוויר שבינינו, 明, הירח והשמש שלובים, שפירושה הבנה או בהירות. זאת מילה יום־יומית.

"הוריי רצו את הרעיון שבאיי־מינג," היא אמרה. "'להוקיר את החוכמה', אבל את צודקת, יש בזה איזה פקפוק. רעיון שהוא… מממ, לא מוקיר את הגורל, לא לגמרי, אבל מקבל אותו." שוב לקחה את הקערית שלה ונעצה את קצה מקלון האכילה שלה ברכות האורז.

אימא שאלה אותה אם היא זקוקה למשהו או שיש משהו שהייתה רוצה לעשות.

איי־מינג הניחה את הקערית שלה. "אם לדבר בכנות, אומר שכבר עבר זמן מאז שישנתי טוב לילה שלם. בטורונטו לא יכולתי לנוח. כל כמה שבועות הייתי צריכה לעבור למקום אחר."

"לעבור דירה?" אמרה אימא.

איי־מינג רעדה. "חשבתי… פחדתי מהמשטרה. חששתי שישלחו אותי בחזרה. אני לא יודעת אם אימי יכלה לספר לך הכול. אני מקווה שיכלה. בבייג'ינג לא עשיתי שום דבר רע, שום דבר פלילי, אבל אפילו כך… בסין עזרו לי דודתי ודודי לצאת משם ועברתי את הגבול אל קירגיזסטן ואחר כך… את קנית לי את הכרטיס שלי לכאן. למרות הכול, את עזרת לי… אני אסירת תודה, אני חוששת שאף פעם לא אוכל להודות לך כראוי. אני מצטערת על הכול…"

אימא נראתה נבוכה. "די," היא אמרה. "תאכלי קצת."

אבל שינוי התחולל באיי־מינג. ידיה רעדו חזק כל כך עד שלא יכלה להשתמש במקלונים. "כל יום אני חושבת שוב ושוב על הדברים אבל אינני יכולה להבין איך הגעתי לכאן. אני כאילו פליטה. בבית, אימי נאבקת. אני מפחדת להירדם… לפעמים אני חולמת ששום דבר מהדברים האלה לא קרה באמת, אבל אז, היקיצה נהיית סיוט. לו הייתי עם אימי, לו רק אבי היה חי, לו רק הוא לא היה… אבל הדבר הכי חשוב הוא שאעשה מעצמי משהו מפני שעכשיו אין לי כלום. אפילו דרכון אין לי. בזה שהיה לי קודם אני מפחדת להשתמש, הוא לא… חוקי. הוא לא היה שלי, אבל לא הייתה לי ברירה. שמעתי שאם אצליח לעבור את הגבול ולהגיע לארצות הברית, יש שם חנינה לסטודנטים סינים ויכול להיות שאני זכאית לה. גם אם אין לי כלום אני אחר כך אשלם בשביל הכול, אני נשבעת. אני מבטיחה."

"Zhí nǔ," אמרה אימא, נרכנת אליה. המילים התמיהו אותי. משמען היה "בת אחי", אבל לאימא לא היו אחים.

"רציתי לדאוג להם אבל הכול השתנה מהר כל כך. הכול השתבש."

"כאן את לא צריכה להצדיק את עצמך," אמרה אימא. "אנחנו קרובות משפחה, ואלה לא סתם מילים, את מבינה? אלה יותר ממילים."

"וגם," אמרה איי־מינג, מחווירה, "אני באמת מצטערת על האבדה שלכם."

אימי ואיי־מינג הביטו זו בזו. "תודה," אמרה אימא. הדמעות שעלו פתאום בעיניה הדמימו הכול בתוכי. למרות כל מה שעבר עלינו, בכתה אימי רק לעיתים נדירות. "ואני כל כך מצטערת על האבדה שלך. בעלי אהב את אביך מאוד־מאוד."

בשבת הראשונה שאימא לא הייתה צריכה לעבוד בה, היא נסעה לרובע המסחרי והביאה משם גרביים, סוודרים, זוג נעלי חורף ומעיל. בתחילה ישנה איי־מינג הרבה. היא הייתה יוצאת מחדר השינה של אימא בשיער סתור, לבושה טייטס שלי וחולצת טי ישנה של אימא. איי־מינג פחדה לצאת החוצה, וכך עברו שבועות עד שנעלה את הנעליים החדשות. ואולם את המעיל לבשה כל יום. בשעות אחר הצהריים קראה הרבה, יושבת ליד שולחן המטבח ולפניה ערמת ספרים של אבי. היא קראה כשידיה בכיסי מעילה, והניחה על הספר קופיץ כדי שיישאר פתוח. לפעמים החליק שערה קדימה וכיסה את עיניה, ואז הייתה גוללת אותו ותוקעת את הצרור לתוך צווארון הסוודר שלה.

ערב אחד, כשכבר הייתה אצלנו שבוע, ביקשה מאימא שתגזוז לה את שערה. זה היה ממש אחרי חג המולד, אני זוכרת. מאחר שהייתה חופשה מבית הספר, ביליתי את רוב זמני באכילת צבֵּי שוקולד לפני הטלוויזיה. אימא אמרה לי לבוא ולהתיז מים על שערה של איי־מינג מבקבוק פלסטיק, אבל אני סירבתי ואמרתי שאסור לגעת בשער האורחת שלנו.

שתי הנשים צחקו. איי־מינג אמרה שהיא רוצה להיראות מודרנית. הן נכנסו למטבח ופרשו שם עיתונים, ואיי־מינג פשטה את מעילה וטיפסה ועלתה על שרפרף גבוה כדי ששערה הארוך יוכל להשתלשל ישר אל המספריים של אימא. אני צפיתי בפרק של "צוות לעניין"' ובגלל הרחש הקר של המספריים, וגם בגלל הצחקוקים שלהן, לא יכולתי להתרכז. בהפסקת הפרסומות הראשונה נכנסתי למטבח לבדוק איך הן מתקדמות.

איי־מינג, ידיה שלובות כמו מתפללת, גלגלה את עיניה אליי. אימא כבר גזרה כשליש משערה, והקצוות הארוכים והלחים היו מונחים על הרצפה כבעלי חיים ימיים טבוחים. "אוי," אמרתי. "איך יכולתן?"

אימא הרימה את כלי הנשק שלה. "את הבאה בתור, ילדה."

"מה־לי, כבר כמעט ראש השנה. הגיע הזמן להסתפר." קשה היה לאיי־מינג לומר מארי, ולכן בחרה בגרסה הסינית, שלפי המילון פירושה "מחצב מקסים".

ובדיוק אז קצצה אימא עוד קווצה לא קטנה של שיער, והיא רפרפה, כאילו עודנה נושמת, אל הרצפה.

"זה ראש השנה הקנדי. בקנדה האנשים לא מסתפרים בראש השנה. הם שותים שמפניה."

בכל פעם שלחצה אימא על ההדק של בקבוק הפלסטיק, אפף ערפל דק את איי־מינג, והיא עצמה את עיניה בחוזקה בגלל הקור. כשצפיתי בהן ראיתי את איי־מינג משתנה לנגד עיניי. אפילו חיוורון עורה החל להיראות חמור פחות. כשגזרה את השיער עד לגובה הכתפיים, החלה אימא לעצב פוני, והוא נראה ממש אלגנטי על מצחה של איי־מינג. היא הייתה יפה מאוד־מאוד. עיניה היו כהות וצחות, וצורת פיה הייתה, ממש כדברי המשורר, ורד על עורה. היה בלחייה של איי־מינג סומק שלא היה שם לפני שעה, הצבע הלך והתחזק. אימא הסתכלה בה שעה ארוכה, מעריכה את מעשה ידיה. אותי הן שכחו לגמרי.

כשחזרתי לחדר הסמוך, כבר רצו על המרקע שמות המשתתפים ב"צוות לעניין". צנחתי על הספה ואספתי את ברכיי אל חזי. אורות חגיגיים האירו כמעט בכל החלונות חוץ מבחלון שלנו, והייתה לי הרגשה שאת הדירה שלנו בוחנים תושבי איזה עב"ם, לא יכולים להחליט אם לנחות בוונקובר או להמשיך לטוס. הזרים שבספינת החלל שלי שאלו את עצמם: האם יש להם סודה? איזה מין אוכל הם אוכלים? אולי מוטב שנחכה ונשוב באביב? "נחתו," אמרתי להם. "בני אדם לא נועדו לרחף באוויר. אם לא נדע את משקל גופנו, אם לא נרגיש את כוח הכבידה, נשכח מי אנחנו, נאבד את עצמנו אף בלי לשים לב."

איי־מינג קראה את אחד מספרי השירה הדו־לשוניים של אבי. עכשיו לקחתי אותו אני, ספר מוכר לי מפני שהשתמשתי בו בשיעורי הכתיבה התמה שלי. דפדפתי בו עד שהגעתי לשיר שהכרתי, מילים שאבי הדגיש אותן:

רואה איך הלילה הופך פניו לאיטו.

הדים בבית: רוצה לעלות, לא מעז.

אור מאחורי הפרגוד; מבקש לעוברו, לא יכול.

יכאב יותר מדי לראות את הסנונית על מכבנתה.

אכן מבייש אותי לראות את עוף החול בראי שלה.

אל הֶנגטַאנג אני חוזר עם שחר

מתעמעם כמו האור על אוכף עטור יהלומים.

קראתי את השיר פעמיים וסגרתי את הספר. קיוויתי שאבי, בעולם הבא שאליו הלך, חוגג גם הוא את חג המולד ואת ראש השנה, אבל חששתי שהוא לבדו ושגם הוא, שלא כמו איי־מינג, עדיין לא מצא משפחה שתגן עליו. למרות הכעס שכעסתי עליו, למרות הכאב שלא הרפה ממני, לא יכולתי שלא לכמוה לאושרו.

לא היה אפשר כמובן שאיי־מינג לא תגלה את הקופסאות שמתחת לשולחן. בינואר חזרתי הביתה מבית הספר ומצאתי את ניירותיו של אבי חשופים לגמרי — לא מפני שהזיזה אותם, אלא מפני שהזיזה לאחור את שולחן האוכל. אחת התיבות רוקנה כולה. יומניו של אבא המפוזרים על השולחן הזכירו לי את עליבות שוק הפשפשים של ונקובר. וגרוע מזה, איי־מינג יכלה לקרוא כל סימן, ואילו אני, בתו היחידה, יכולתי לקרוא רק שורה אחת ויחידה.

היא הכינה סלט כרוב וגירדה כל כך הרבה חזרת עד ששאלתי את עצמי אם יש די כרוב לזה.

אמרתי שאינני יודעת אם הקיבה שלי תוכל לעכל כל כך הרבה חזרת.

היא הנהנה בהיסח הדעת והטילה פנימה את הכרוב, משליכה אותו בפראות. הכול התעופף באוויר ונטף אל תוך הסיר. איי־מינג לבשה את הסינר "קנדה: העולם הסמוך" של אימא ומעיל החורף שלה מתחתיו.

היא ניגשה אל השולחן. "פעם, כשהייתי קטנה מאוד, נפגשתי עם אביך."

נשארתי במקומי. איי־מינג ואני עוד לא דיברנו אף פעם על אבא. זה שהיא הכירה אותו, ושעד כה לא עלה על דעתה אף פעם לומר לי את זה, אכזב אותי כל כך עד שהתקשיתי לנשום.

"היום אחר הצהריים," היא אמרה, "התחלתי להסתכל לתוך הקופסאות האלה. אלה החפצים של אביך, לא? ידעתי, כמובן, שהייתי צריכה לבקש ממך רשות, אבל היו כל כך הרבה מחברות."

בלי להביט בה עניתי: "אבי עבר לקנדה בשנת 1979. אלה ניירות של שתים עשרה שנים. חיים שלמים. הוא כמעט לא השאיר לנו כלום."

"אני קוראת לזה החדר של zá jì," היא אמרה. "החפצים שלא מתאימים. כל מיני…"

בתוך ראשי, כדי להרגיע את הרעד שהחל בחזי וכבר הקרין אל ידיי ורגליי, חזרתי שוב ושוב על המילים שהשתמשה בהן איי־מינג אבל מעולם לא שמעתי אותן: zá jì.

"את מבינה, לא?" היא אמרה. "הדברים שאנחנו אף פעם לא אומרים בקול ולכן הם נגמרים כאן, ביומנים ובמחברות, במקומות חבויים. וכשאנחנו מגלים אותם כבר מאוחר מדי." איי־מינג החזיקה בחוזקה איזו מחברת. הכרתי אותה מיד: היא הייתה ארוכה אבל דקה, בצורת דלת מיניאטורית, בכריכה רפויה של חוט כותנה. "ספר הרשומות".

"אז את כבר ראית את זה קודם?" וכשלא עניתי, חייכה אליי בעצב. "זה כתב היד של אבי. את רואה? בכתיבה שלו אין שום מאמץ, היא כל כך מיומנת. תמיד כתב בקפידה, אפילו כשהאות הייתה אות קלה. תשומת הלב הייתה טבעית לו."

היא פתחה את המחברת. המילים כמו עלו וצפו על פני השטח ונעו כמו מאליהן. נסוגתי לאחור. היא לא הייתה צריכה להראות לי, ידעתי איך זה נראה.

"אני יש לי zá jì משלי," היא המשיכה. "אבל הוא עכשיו בכל מקום ואינני יודעת איך להכיל אותו. את יודעת למה אני לא מנהלת רשומות, מה־לי? צריכה להיות לזה סיבה, אבל איזו תועלת יש בשמירת דברים כל כך לא חשובים? אבי היה מלחין גדול, מוזיקאי גדול, אבל הוא ויתר על כישרונו כדי שיוכל להגן עליי. הוא היה אדם ישר וכן, ואפילו אביך רצה לשמור חלק ממנו. אפילו אביך אהב אותו. אבל נתְנו לו למות. הרגו אותו כאילו הוא חיה. איך יוכל מישהו להסביר לי את זה? אילו היה אבי חי, אני לא הייתי כאן. אני לא הייתי לבדי. ואביך, לא היה… הו, מה־לי. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת."

איי־מינג עשתה משהו שלא ראיתי אותה עושה מאז באה הנה לפני יותר מחודש. לא זו בלבד שבכתה, אלא הייתה נרגשת מכדי להסב את פניה או לכסותן. הקול הִקשה עליי מאוד, קינה שקטה שפירקה הכול. חשבתי שהיא אומרת: "עזרי לי, עזרי לי." פחדתי שאם אגע בה, יתפח כאבה בתוך גופי וייעשה שלי לעד. לא יכולתי לשאת זאת. התרחקתי ממנה. נכנסתי לחדר השינה שלי וסגרתי את הדלת.

החדר נדמה קטן מאוד. "המשפחה," לחשתי לעצמי, הייתה קופסה יקרה שאינה נפתחת ונסגרת לפי הרצון רק מפני שאימא אמרה כך. תמונתו של אבא על השידה שלי הכאיבה לי כל כך. לא, לא תמונתו אלא ההרגשה שהיא עוררה, הרגש המרגיז הזה ששינה הכול, אפילו את אהבתי לאימא ולאיי־מינג. רציתי להשליך את התמונה ארצה, אבל פחדתי שהיא אמיתית, שהיא מכילה את אבי עצמו ושאם אשחית אותה, הוא לעולם לא יוכל לבוא הביתה. הגשם שבחוץ הכה כנגד מחשבותיי. במורד השמשה הוא השתנה והחליק, וכל פלגי המים, גדֵלים וקטֵנים, מתחברים ורועדים, החלו לבלבל ולהפנט אותי. האם חסרת חשיבות אני עד כדי כך? האם אף פעם לא אשנה שום דבר? פתאום נזכרתי בריחו של אבי, מתיקות כמו של עלים חדשים או דשא שאך זה כוסח, ריח הסבון שלו, קולו עם התחביר הרשמי המוזר שלו, "מה הבת רוצה לומר לאביה? למה הבת בוכה?" קולו כמו שלא חי שום קול מעולם.

זכרתי, למרות רצוני, איך שמעתי את אימי אומרת שכאשר מצאו את אבא, כמעט לא היו לו שום חפצים אישיים. היא דיברה בטלפון, שיחת חוץ, עם ידיד בהונג קונג. היא אמרה שהמזוודה, שהייתה מלאה כשנסע, הייתה ריקה. הוא נפטר מהכול, לרבות טבעת הנישואים שלו, נגן התקליטורים הנייד שלו תוצרת סוני והתווים שלו. אפילו תצלום שלנו לא נשא איתו. הפתק היחיד שהשאיר לא היה מכתב פרדה. לא נאמר בו אלא שיש חובות שהוא לא היה יכול לפרוע, כישלונות שהוא לא היה יכול לחיות איתם, ושהוא היה רוצה להיקבר בהונג קונג, ליד הגבול הסיני. הוא כתב שהוא אוהב אותנו.

פעם בשנה היה אבי לוקח אותנו לקונצרט של התזמורת הסימפונית. אף פעם לא היו לנו מקומות טובים, אבל אבא אמר שזה לא חשוב, העיקר להיות שם, להיות במקום כשהמוזיקה, ותהיה עתיקה ככל שתהיה, מחודשת. החיים מלאים מכשולים, היה אבי אומר לי, ואף אחד לא יכול להיות בטוח שמחר או בשנה הבאה יישאר משהו כמו שהוא. הוא סיפר לי שכשהיה נער צעיר, הלך איתו אביו המאמץ, "הפרופסור", לקונצרט של התזמורת הסימפונית בשנגחאי ושהחוויה הזאת שינתה אותו לתמיד. קירות שמעולם לא הבחין שהם קיימים בתוכו, פתאום התגלו. "ידעתי שנועד לי סוג חיים אחד," הוא אמר. ומאז נעשו מודעים לו הקירות האלה, לא יכול לחשוב עוד אלא רק כיצד להרוס אותם.

"אילו קירות?" שאלתי.

"מינג," הוא אמר. "גורל." רק כעבור זמן, כשמצאתי את המילה הזאת במילון, ראיתי שמינג 命 משמעה גורל אבל גם חיים.

הדפיקה על הדלת החזירה אותי אל הגשם, אל החדר ואל עצמי.

"מה־לי," פתחה איי־מינג, יושבת על מרגלות מיטתי. היא הדליקה את מנורת השולחן ונראתה כמו צל חיוור שהטלתי אני. "לא הייתי צריכה לקרוא את היומנים של אביך. זה מה שרציתי להגיד לך. אני באמת מצטערת, מה־לי. תסלחי לי, בבקשה."

הדממה החריפה. ישבתי על הכרים שלי, רחוק ממנה ככל שיכולתי.

איי־מינג לחשה: "אני באמת בן אדם מפוחד מאוד."

"ממה את מפחדת?"

"שאימך תבקש ממני להסתלק מכאן. אני לא יכולה שוב לשרוד לבדי. אני יודעת שאני לא יכולה."

התמלאתי בושה. המילים שלה הזכירו לי איכשהו את אבא. "את בת משפחה, אימא אמרה."

"זה רק, מה־לי, שהחיים שלנו מסובכים. ויש גם… העניין המביך הזה בין המשפחה שלך והמשפחה שלי."

הנהנתי כאילו אני מבינה.

איי־מינג המשיכה. "אבי אהב מוזיקה, כמו אביך. הוא היה מורה בקונסרבטוריון של שנגחאי, אבל זה היה לפני שנולדתי."

"ומה הוא עשה אחר כך?"

"עשרים שנה עבד בבתי חרושת. בהתחלה ייצר ארגזי עץ ואחר כך מקלטי רדיו."

"אני לא מבינה. למה הוא עשה את זה אם הוא אהב מוזיקה?" הגשם הניתך היה חזק כל כך עד שדפק על החלונות כמו גרגירי כסף. פתאום, בלי כל אזהרה, דמיינתי לי את אימא מחכה בתחנת האוטובוס, מעילה דבק לגופה, הרוח והרטיבות מעבירים קור בעצמותיה.

"הכרתי את אביך," אמרה איי־מינג, מתחמקת מלהשיב על שאלתי. "כשהייתי ילדה קטנה בא ג'יאנג קאי לכפר שלי. אבי שמח מאוד לראות אותו לאחר שנים רבות כל כך. זה היה בשנת 1977, והיושב ראש מאו כבר מת והחלה תקופה חדשה. דברים רבים השתנו, אבל אבי בכל זאת נזהר שלא להראות את רגשותיו. אבל אני ראיתי כמה ביקורו של ג'יאנג קאי חשוב לו, ולכן לא שכחתי אותו. ואחר כך, אחרי שאבי מת, ג'יאנג קאי התקשר אלינו. אבא שלך היה בהונג קונג. דיברתי איתו בטלפון."

"איי־מינג, אני לא רוצה שתדברי על אבא. אני לא רוצה אף פעם, אף פעם, לשמוע את שמו."

"ממממ," היא אמרה. היא תחבה את ידיה בכיסי מעילה ומיד שבה והוציאה אותן.

"למה כל כך קר לך תמיד?" שאלתי, נבוכה.

היא ספקה את כפיה כדי לחממן. "יצאתי מבייג'ינג בחורף ואני חושבת שהקור נדבק לי לעצמות מפני שאני כבר לא יכולה להתחמם. אימי וסבתי עזרו לי לצאת מסין. הן פחדו מפני ש… אני לא יכולתי להעמיד פנים. לא יכולתי להמשיך כאילו כלום לא השתנה." איי־מינג התכנסה עוד קצת בתוך מעילה. היא נראתה צעירה ובודדה מאוד.

"את מתגעגעת מאוד לאימך, לא?"

איי־מינג הנהנה.

משהו נצנץ במוחי. ירדתי מהמיטה ויצאתי. את המחברת ובה כתב היד של אביה, "ספר הרשומות"' היה קל למצוא. לקחתי אותה כי ידעתי שזה ישמח אותה. אבל כשהושטתי לאיי־מינג את המחברת היא התעלמה ממני.

ניסיתי שוב. "אימא אמרה לי שזאת הרפתקה גדולה. שמישהו נוסע לאמריקה ומישהו אחר נוסע אל המדבר. היא אמרה שהאיש שעשה את העותק הזה הוא אמן הכתיבה התמה."

איי־מינג צצה מתוך המעיל. "זה נכון שלאבי היה כתב יד מצוין, אבל הוא לא היה אמן הכתיבה התמה. ובכל אופן, לא חשוב כמה יפה 'ספר הרשומות', זה רק ספר. זאת לא האמת."

"זה בסדר. אם תקראי לי אותו, אני אוכל לשפר את הסינית שלי. זאת אמת."

היא חייכה. כעבור כמה רגעים של דפדוף, החזירה את המחברת אל כיסוי המיטה, שנעשה כמין אזור ניטרלי בינינו. "זה לא רעיון טוב," היא אמרה. "זה פרק 17. אין טעם להתחיל בחצי הספר, ובייחוד שזה הפרק היחיד שיש לך."

"את יכולה לסכם לי בקיצור את שישה עשר הפרקים הראשונים. אני בטוחה שאת יודעת אותם."

"אי אפשר!" אבל היא צחקה. "כך הייתי אני מציקה לסבתי כדי שתעשה דברים שלא התכוונה לעשות אותם."

"וסבתא שלך נכנעה?"

"לפעמים."

כרכתי עליי את השמיכה כאילו העניין כבר מסודר.

"לפני שאת מתרווחת לך יותר מדי," אמרה איי־מינג, "אני צריכה להגיד לך שכולם קראו לסבתי 'אימא סכין גדולה'."

"זה לא שם אמיתי!"

"בסיפור הזה כל שם הוא אמיתי." היא הטתה את ראשה בשובבות. "או שהייתי צריכה להגיד 'ילדה'? או מה־לי? או לי־לינג? איזה מהם הוא שמך האמיתי?"

"הם כולם אמיתיים." אבל אפילו כשאמרתי את המילים, לא הייתי בטוחה ותהיתי, וחששתי שכל אחד מהשמות תופס מקום גדול כל כך, ואפילו יכול להיות אדם לעצמו, עד שאני עצמי איעלם לבסוף.

מבולבלת התכנסתי בשטח הפנוי שבינינו. איי־מינג הוסיפה לדפדף במחברת. שאלתי איך נראתה אימא סכין גדולה. איי־מינג ליטפה את שערי והרהרה רגע. היא אמרה שהכול אצל אימא גדולה היה גם גדול וגם קטן: גבות ארוכות מעל לעיניים צרות, אף קטן ולחיים גדולות, כתפיים כמו ראשי גבעות. מילדותה סלסלה אימא סכין גדולה את שערה, ובזקנתה היו התלתלים דקים ודלילים כל כך שנראו כעשויים מאוויר. היה לאימא גדולה צחוק של קאק, מזג נורא וקול צעקני, ואפילו כשעוד הייתה ילדה קטנה לא העז אף אחד להתייחס אליה בזלזול.

עצמתי את עיניי, ואיי־מינג הניחה מידה את המחברת.

בבתי תה ובמסעדות יכלו אימא סכין גדולה ואחותה הצעירה ממנה, מערבולת, לשיר הרמוניות מכשפות כל כך עד שכל מיני בעיות גדולות וקטנות נעלמו בקסמי קולותיהן. הן נסעו לעיירות ולכפרים, אמרה איי־מינג, הופיעו על במות ארעיות, ושערן הכהה מעוטר בפרחים או בשרשרות מטבעות. מחזורי סיפורים, כמו "שפת המים" או "ווּ סונג נלחם בנמר" יכלו להימשך עשרות פרקים, ומספרי הסיפורים הקדמונים יכלו לספרם חודשים, ואפילו שנים. המאזינים לא יכלו לעמוד בפניהם, כמו שעון הם הופיעו, להוטים לשמוע את הפרק הבא. הימים היו אז ימים של אנדרלמוסיה, של פצצות ושיטפונות, כששירי אהבה זרמו ממקלטי הרדיו ובכו ברחובות. המוזיקה הייתה בת לוויה קבועה בחתונות, בלידות, בטקסים, בעבודה, במצעדים, בשיעמום, בעימותים ובמוות; המוזיקה והסיפורים, אפילו בזמנים כאלה, היו מפלט, דרכון, בכל מקום.

בימים ההם עשוי היה הכפר שלך לעבור מיד ליד כל כמה שבועות, יום אחד לידי הקומוניסטים, למחרת לידי הלאומנים, ואחריו לידי היפנים. כמה קל היה אז לטעות ולחשוב את אחיך לבוגד או את אהובך לאויב, לחשוש שאתה עצמך נולדת ברגע היסטורי רע. אבל בבתי התה היה יכול כל אחד להשתתף בכמה שירים, כל אחד היה יכול להרים כוס ולברך על תוקפה של האהבה ועל המשכיותה. "האנשים ידעו שהמשפחה וקרבת הדם אמיתיות," אמרה אימא גדולה. "הם ידעו שהיו פעם חיים רגילים. אבל איש לא היה יכול לומר להם למה, פשוט ככה, בלי שום סיבה, נשחק כל מה שהיה חשוב להם לאבק."

היא הייתה בת שמונה עשרה כשקראה לתינוקה שאך נולד דרור, שם צנוע שניתן רק לעיתים נדירות לבנים. הדרור הקטן היה ציפור כה פשוטה עד שאלים ובני אדם, אידיאליסטים וגנבים, קומוניסטים ולאומנים, היו בזים לה כשעברו על פניה. הדרור השלֵו לא היה לו משקל מפני שלא היה לו מטען לשאתו ולא מסרים להעבירם.

כל שנות ילדותו היה דרור מתעורר נחרד בעיירות קטנות. יושבי בתי תה צעקו שיכורים ליד אימו ודודתו, הגברים היו מרעימים כמו טרומבונים והנשים מסלסלות כמו חלילים. כשהיה בן חמש כבר הרוויח את לחמו בביצוע "שיר הגשם הקר" או "במקום הנידח ההוא", בלדות מרגשות כל כך עד שאפילו אלה שרק אבק יש להם בכיסיהם ניסו לכבדו באיזה דבר אוכל, נגיסה של לפת או קרום של לחם, או אפילו שאיפה ממקטרות הטבק הארוכות שלהם. "הנה דרור החול (או זהוב הכנף, או הדרור האדום, או דרור האבן) הקטן," היו הסבות אומרות, "בא שוב לנקר לנו בלב."

פעם אחת, בימי התוהו ובוהו, הם עברו על פני להקה של נגנים עיוורים באיזה כפר נטוש. הנגנים הלכו צמודים זה לזה, מובלים בידי ילדה רואה שהייתה רק בת שמונה או תשע. דרור שאל את אימו איך הנגנים העיוורים, מתפתלים לדרכם כמו חבל בחול, יוכלו להסתתר כשיבואו מטוסי הקרב ויפציצו בתים ופליטים, עצים ונהרות. אימא גדולה ענתה באכזריות: "ימיהם ספורים. היכולה יד אחת לכסות את השמיים?" כך היה באמת. שנה אחר שנה נפערו בכבישים מכתשים והם התערערו, ערים שלמות נעלמו, התמוטטו לתוך הבוץ והותירו רק אשפה, כלבים ואת הריח המתקתק הרע והמבחיל של גופות למאות, לאלפים ואחר כך למיליונים. ואף על פי כן גודש המילים של ריבוא שירים ("יחצוץ לעולם ביני ובינך נהר / חיי ומחשבותיי נעים בשני כיוונים…") מחה הכול מזיכרונו של דרור, וכך בבגרותו נשארו לו רק מעט מאוד זיכרונות מהמלחמה. רק הלהקה הזאת של הנגנים העיוורים לא יכלה להימחות. פעם אחת בתחילת המלחמה, ואחר כך, למרבה הפליאה, בסופה, הם שבו והופיעו עם הנערה הרואה, עכשיו כבר בשנות העשרה לחייה, באים משום מקום, נעלמים לשום מקום, סרט המתפתל בלי סוף בין הבניינים, וכלי הנגינה שלהם מזמזמים בעוברם. האם היו אמיתיים? האם בלי דעת נעשו הוא, אימא גדולה ומערבולת לא נראים, כמו הנגנים, וכך נשארו בחיים?

השנה הייתה 1949 ומלחמת האזרחים פילסה לה דרך אל סיומה. הם היו אז בעיר שליד נהר גדול, ובחוץ השלג המפשיר השמיע קול כאילו כל העצמות שבסין נסדקות. בשלב מסוים, בין השירים, הופיעו פניה של אימא גדולה, הפוכות, רחבות ורכות, מציצות מתחת לשולחן.

היא נתנה לו סוכריית מיץ אגסים אחת. "כך יישאר הקול שלך מתוק," לחשה. "זכור מה שאני אומרת: המוזיקה היא האהבה הגדולה של העם. כשאנחנו שרים שיר יפה, כשאנחנו זוכרים היטב את כל המילים, העם לעולם לא ינטוש אותנו. בלי המוזיקאי כל החיים הם בדידות."

דרור ידע בדידות מהי. היא הייתה גופתו הקטנה של בן דודו עטופה בסדין לבן. היא הייתה האיש על המדרכה שהיה זקן כל כך עד שלא היה יכול לברוח כשבאו האדומים. היא הייתה החייל הנער שראשו הכרות הונח על שערי העיר, וצורתו התעוותה והתרככה בשמש.

בעודו מחכה, שִכלל דרור את שלל שיריו, מזמר לעצמו: "נעוריי רחקו כציפור מפליגה לדרכה…"

כעבור חודשים, כשעמד היושב ראש מאו על שער כיכר טיאנאנמן פרצו קריאות שמחה בשידורי הרדיו. הרדיו נשא את קולו המתנגן של היושב ראש אל הרחובות והבתים, אפילו אל מתחת לשולחנות, שם חש דרור שחיכה נצח, והכריז על התחלה חדשה, על חברה קומוניסטית, ועל הולדתה של "הרפובליקה העממית של סין". המילים נכרכו כמו חוט על כל כיסא, על כל פרק כף יד וצלחת, על כל קרון ואדם, ומשכו את כל חייהם אל תוך סדר חדש. המלחמה הסתיימה. אימו גררה אותו החוצה, חיבקה אותו חיבוק חזק כל כך עד שלא היה יכול לנשום, בכתה ונתנה לו סוכריות רבות כל כך עד שראשו הסתחרר. ממש למחרת בבוקר הם שוב יצאו לדרך, הביתה לשנגחאי.

אחרי שנעלם אביו של דרור למשך שנים, הוא שב כמהפכן גיבור. אבא לָאוּטָה היה איש בעל גוף, עגול וגבוה כמגדל, כפות ידיו רחבות, כפות רגליו עבות וגבותיו מפחידות בצורת משולש. סיגריית פְלָיִינְג הוֹרְס הייתה אחוזה תמיד בין שפתיו הבשרניות. אבל גלי השיער הרך השחור כפחם שתיארה בשעתה אימא גדולה לדרור נעלמו; ראשו הענקי הקירח של אביו קרן כמו הירח.

בפגישתם הראשונה עקר האב את דרור מהרצפה והטיס אותו מעל לראשו. "הייתי אפס אפסים כשהצטרפתי למפלגה!" צעק אבא לאוטה. דרור השתדל שלא להקיא. תמיד היה נער רזה, ורזונו הוא ששכנע עכשיו את אביו שהוא עדיין ילד קטן. "אני הייתי אוזן של חזיר!" צעק אביו בחגיגיות מוזרה. "אבל מפלגתנו הנעלה כתשה אותי ושבה ועשתה אותי חדש. נולדתי מחדש בדמם של אחיי בצבא השחרור של העם! תחי המפלגה הקומוניסטית! יחי היושב ראש מאו דזה־דונג, השמש האדומה, הכוכב המציל הגדול!"

דרור המונף באוויר הביט באביו במסירות מסחררת, מכאיבה.

המפלגה גמלה להם, לפי המסורת, בבית בעיר, לא רחוק מהקונסרבטוריון למוזיקה של שנגחאי. בית קומתיים עם חצר פנימית ושני אגפים רחבי ידיים, שהיה בו די מקום לחמש משפחות, אבל למרות מצוקת הדיור הקשה, היו רק עוד שני בני אדם שותפים להם בחצר: בעל ואישה ששם משפחתם מה, שאיבדו את שלושת בניהם במאבק. הם, עם אבא, ציירו את המילים "בטחו במפלגה בכול" על קיר הלבנים המשותף שלהם, כשרגליהם מקישות כל הזמן מקצב מסובך.

אימא גדולה הייתה היחידה שליבה לא היה נתון למוזיקה. כאן, בעיר ילדותה, מצאה את עצמה חולמת על הוריה המתים ואחיה הנעדרים, על בעלה של מערבולת שאבד, מדמיינת לה שהם, כמו אבא לאוטה, עוד יופיעו באורח פלא. היא הלכה והתעוורה באחת מעיניה ("מלהביט בך," אמרה לבעלה), וראתה שעלומיה, ואיתם שנים של אסון ומנוסה וריצה על סף תהום, הסתיימו. תמו היגונות והאימים ותמה גם העצמאות שלה. היא חששה שאינה יודעת כלל איך לחיות בימות שלום.

וגרוע מזה, בסופו של דבר נמצאה נשואה למלך הסיסמאות. הכול לאיש הזה היה אידאולוגי. אבא לאוטה דרש נעליים העשויות מקש פשוט ולא מבד רגיל, ובנוסף לשינון החדשות האחרונות, קרא באדיקות את יומון ג'ייפנג וידיו פרושות כמו לחבק את מילותיו של היושב ראש מאו. הנווט הגדול,[1] כך הודיע לה בעלה בוקר אחד, אמר שהאהבה היא לא תירוץ למניעת ביקורת.

"מתי בכלל ירקתי לך את המילה אהבה?" היא אמרה. "אתם הקומוניסטים כולכם חיים באשליות."

ובעלה, מתפלץ, כיוון אליה את הסיגריה שלו. "אילו ראית אותי במפקדה, היית יודעת כמה החברים שלי כיבדו אותי!"

"תסלח לי… אני גררתי אז את בנך על גבי. הלכתי חמשת אלפים לי בתקווה להיתקל שוב בפרצופך הגדול! ובינתיים איפה היית אתה? שם ב'מפקדה' מנגן בפסנתר ורוקד פולקות. מֵלון שכמוך! מיהי גיבורת המהפכה האמיתית?"

הוא פטר אותה. לא הייתה לכך חשיבות. אהבתם הלא תואמת עוררה בה הרגשת ריקות, כאילו התברר שהעולם בכל זאת שטוח. מתוך כבוד למעמד הגיבור של בעלה ניתנה לאימא סכין גדולה משרה מנהלית מצוינת בחברת חוטי החשמל מספר 2 של שנגחאי. הפגישות הפוליטיות הדו־יומיות היו אין־סופיות ומענות כל כך עד שרצתה לנעוץ את אצבעותיה בשקעי החשמל.

עכשיו כבר היה דרור בן אחת עשרה, והוויכוחים של הוריו חלפו על פניו קלילים כשריקת הרוח. לבד מעבודתו הרגילה בבית הספר לימד אותו אבא לאוטה את תורת המוזיקה וגְ'יֵן־פּוּ, סימון מוזיקלי במספרים, שורות ונקודות

שנתקל בו דרור לראשונה כשהיה בן שלוש, זמן רב לפני שאיזה כְּתב אחר נקלע לחייו. אביו אמר שכתב התווים ג'יין־פו נגיש לכל אדם, ואפילו בתו הכי עלובה של האיכר הכי עלוב יכולה לקרוא אותו. מספרים יכולים לתאר עולם אחר. וכך, שעה שאביו הזעיף פנים ואימו צעקה, הוא התנדנד ליד המכתבה שלו, שר ושב ושר את המוזיקה המרנינה שלפניו, יצירת המבחן שלו בקונסרבטוריון למוזיקה של שנגחאי. כל שערה שבראשו כאילו רפרפה ככנפיים. התווים שנתן לו אביו ללמדם היו תווי הקונצ'רטו לכינור בלה מינור של באך, בעיבוד לכינור הדו־מיתרי הסיני, האֵר־חוּ.