הבוקר שלי נפתח עם הכותרת 'מרד הגננות' בראש כתבה המתארת את דרישת הגננות לסגור את גני הילדים מחשש להידבקות בקורונה. כגננת בחינוך המיוחד, רק הכותרת הזו השאירה אותי בלי אוויר (כי בואו, אנשי תקשורת יקרים, למה ללבות ולעורר כעס כבר מהכותרת?). אבל מה שקומם אותי יותר היו התגובות של האנשים: כינויי גנאי לגננות, שפה לא מכבדת, ובעיקר – המון זלזול במקצוע שכל כך חשוב לקיום החברה שלנו.
בחרתי שלא לצרף את הדברים שנכתבו על ידי אנשים בתגובות לכתבה, כי אני לא חושבת שמגיעה להם עוד במה, אבל זו התמצית: הגננות הן חצופות, מנסות לתפוס טרמפ, רק רוצות חופש, סתם עושות סיבוב על ההורים, רוצות לבלות בקניונים, לא מפחדות בכלל להידבק אלא סתם רוצות שקט מהילדים, שהן לא שונות מהרופאים והאחיות וכמו שהם מגיעים לעבודה גם הן צריכות להגיע, שהן לא ערכיות ולכן לא יכולות לחנך ילדים, שלהיות בגן עם 30 ילדים לא שונה מלהיות בעבודה עם 30 אנשים, ושמי שלא טוב לה יכולה לעזוב את העבודה.
והנה, בקצרה, התשובה שלי.
לקרוא לגננות 'חצופות' זה לזלזל. לזלזל במי שכל בוקר מקבל את הילדים שלכם בחיוך וחיבוק, מי שנמצא שם תמיד בשביל הילדים ובשבילכם, מי שרואה את ילדי הגן כילדיה הפרטיים, שדואגת, אוהבת, ומנסה תמיד לעזור.
להגיד שמי שלא טוב לה תעזוב את המקצוע, זו אמירה נוראית. מי שבחרה לעבוד בגן עובדת מתוך הלב כי זה בוער בה. אי אפשר להחזיק בעבודה כזו אם זה לא מגיע מבפנים. אני לא מכירה הרבה אנשים שיכולים לעשות את העבודה הזו. ואמירה כזו פשוט מרחיקה אנשים טובים, כי למה שיישארו אם לא מכבדים אותם? אף אחד מאיתנו לא רוצה שהגננת של הילד שלו תהיה שם רק כי אין לה ברירה, וזו העבודה היחידה שהיא מצאה.
גננות חוששות להידבק, בין היתר כי יש להן ילדים קטנים בבית או הורים מבוגרים לטפל בהם, וכמו כל האוכלוסיה, גם הן לא עמידות למחלה ויכולות להפיץ אותה. זה לא שונה מכל אדם אחר באוכלוסיה שמפחד להידבק, אבל לא כל האנשים עובדים במדגרת חיידקים.
גננות הן לא רופאים או אחיות אשר עושים עבודת קודש ומטפלים בחולי הקורונה. אף אחד לא יחלה או ימות מזה שהן לא יהיו בעבודה. אז אין צורך לעשות את ההשוואה.
לעבוד עם 30 אנשים במשרד, זה לא כמו להיות בגן עם 30 ילדים. ילדים – זוכרים מה זה? ילדים שצריך לקנח להם את האף, להזכיר לשטוף ידיים כשיוצאים מהשירותים ולפני הארוחה, שבוכים וצריכים חיבוק ונשיקה, שלא יודעים מה זה לא לגעת אחד בשני כי הרי ככה משחקים, שמכניסים דברים לפה, ושאלכוג'ל זו לא אופציה עבורם כי הם נוגעים בהכל, כל הזמן, וזה גם רעיל. ובעיקר, כי אי אפשר לשמור על מרחק של מטר אחר מהשני. כמובן שבחינוך המיוחד הדברים אפילו יותר מאתגרים. ההשוואה בין ילד למבוגר היא ממש לא במקום. ואני, בתור גננת, לא מצליחה לדמיין יום אחד בעבודה בלי לגעת בילדים, לחבק אותם ולעזור להם.
המשבר הזה ייגמר מתישהו, אבל המילים הקשות שהוטחו בגננות לא ייעלמו, והתחושות הקשות ימשיכו להדהד. כולנו צריכים לנשום נשימה עמוקה, ולחשוב גם על היום שאחרי.
*
ענת זוהר קוגן היא גננת בחינוך המיוחד בצפון הארץ
