לאוריאל ביבי מירושלים יש הרבה סיבות לדאגה במציאות הנוכחית, אבל אתמול (שישי) בצהריים, כשבתו הקטנה יצאה מהגן בריצה עם דף יצירה ביד, הוא תפס אותה בחוזקה, הרים אותה לשמיים והניח אותה על כתפיו בעודה צוחקת וחושפת חיוך רחב. "הילדים לא לחוצים, להיפך – הם לומדים דברים בגן ובבית ספר" הוא אומר בחיוך, אך הטון שלו משתנה בן רגע: "המדינה חייבת להבין שתוך חודש גג אנחנו במשבר הכי חריף בהיסטוריה שלנו". בתו האמצעית, שבדיוק יצאה מבית הספר, מושכת את ידו לכיוון הרכב. "אם לא יימצא פתרון מסודר, אבל מסודר אני אומר לך, לא הודעה מהיום להיום, אז לאורך זמן ההורים יקרסו, וביחד איתם המשק".
יום למחרת ההודעה על השבתת בתי הספר בעקבות התפשטות הקורונה, כשגני הילדים עוד ממשיכים לפעול, הורי הילדים בגן שברחוב גואטמלה בשכונת קרית יובל בירושלים מודאגים מהעתיד לבוא. כבעל עסק עצמאי, ביבי מספר שכל השבוע האחרון שבר את הראש כיצד להישאר עם הראש מעל המים עם ההלוואות והחשבונות. במידה שייסגרו גני הילדים, הוא אינו בטוח כיצד יוכל לצאת לעבוד. "הגדולה בכיתה א' ותישאר בבית", הוא אומר, "להתארח אצל ההורים שלי לא בא בחשבון, הם מבוגרים, חולים ומפחדים לצאת מהבית. אז להביא אליהם ילדים שכל היום מתרוצצים ברחובות? מה נשאר לעשות? אני ואשתי מתכננים לעבוד יום כן יום לא, כדי שמישהו יישאר עם הילדים".
לשיחה מצטרף שלום אווקה, תושב השכונה ואב לילדים. "מי בכלל מחליט שזה גנים, ולא בתי ספר, מעונות לא גנים? איך ילד בכיתה א' יכול לדאוג לעצמו לבד בבית?", הוא אומר. "אני מבין מדוע לסגור את בית הספר מכיתה ד', זה ילדים שיכולים כבר להעסיק את עצמם", מסכים ביבי, "אבל כאן מדובר במיליוני הורים שלא יצאו לעבודה – פשוט מאוד. זה אומר שאין משכורות ואין כסף לקנות מוצרים – זה קריסה מוחלטת של המשק".
למרות הנחיות משרד הבריאות לצמצם את המגע עם קשישים, הנחשבים לאוכלוסיה בסיכון מוגבר לנגיף, אווקה מתכוון להשאיר את הילדים אצל הוריו. "הילדים יהיו רק אצלנו בבית בערב ובמהלך היום אצלם", הוא אומר, "אין ברירה, אחרת איך אצא לעבוד?"
אירנה, שהגיעה לאסוף את שני ילדיה מהגן, מרגישה לחוצה. "שמענו אתמול את החדשות, אמרו שהגנים לא ייסגרו, אבל עכשיו שוב שמעתי חדשות ואמרו שהגנים כן ייסגרו. מה יהיה, לא יודעת", היא אומרת, בדרכה לאסוף את בתה של השכנה שלה מהגן הסמוך, לא לפני שהיא בודקת למה הבן שלה השתעל. "אצל הסבא והסבתא הילדים לא יהיו, לא בא בחשבון", היא אומרת בנחרצות, "מפחדים מהדבקה – אבל בכנות, אין לנו מושג מה נעשה. אני מקווה שבסוף לא יסגרו".
רחל כהן, אם לשלושה ובעצמה מורה במערכת החינוך, תומכת בסגירת הגנים. "לדעתי זו תהיה החלטה נכונה מאוד", היא אומרת אחרי שאספה מהגן את שני בנותיה הקטנות. "הגדולה בכיתה ד' והיא תעשה עליהם בייביסיטר. בכל מקרה, אני לא אצטרך עכשיו לקום כל בוקר לבית הספר", היא צוחקת. "הכעס של הגננות מוצדק. אני אומרת את זה בתור מורה, אבל גם בתור אמא. אני לא מבינה מה ההבדל ביניהן לביני? אפילו להיפך. ילדים קטנים יותר מנוזלים ויותר חולים. היה צריך לשחרר אותם עוד יותר מוקדם מאשר את שאר הילדים".
עדי, גננת באחד הגנים בשכונה, מרגישה שהמדינה מפקירה אותה. "נזכרו בנו מאוחר מדי" היא אומרת, "למה לא ישר להגיד שלא מסכנים את הגננות? אני מבינה את ההורים, אבל סליחה, מי פה רואה אותנו? אנחנו לא אמהות? לנו אין משפחות לשמור על הבריאות שלהן?". עדי מציינת שבשבועיים האחרונים, הגננות לא קיבלו כלים או תדרוך מיוחד להתמודדות עם המצב, מה שהגביר את חוסר הוודאות. "אני לא מבינה איך מקבלים החלטות במדינה, פשוט מצפים מאיתנו שנמשיך להתנהג כאילו הכל אותו דבר, זו הפקרה".
