ביקשו ממני כמה מלים על איך נראים החיים בלי כדורגל וכדורסל. אז אחרון – ראשון, וראשון – אחרון. מבחינת כדורסל, המשבר רשאי להימשך לעד. ספורט, אומר חברי ד' (הוא לא יסלח לי, ה"חירותניק", על כך שהזכרתי אותו כאן), הוא משהו שמשוחק על דשא. ואני אוסיף – ספורט הוא משהו שעשוי להסתיים בתיקו ושבו הטוב לא תמיד מנצח. אם הטוב תמיד מנצח, זה לא ספורט. זה פיהוק.

אז הסרנו מעל הפרק את השעשועון המכונה כדורסל, והתפנינו לדבר הרציני. איך נראים החיים ללא כדורגל? הם לא. כלומר, הם נראים, אבל הם לא חיים. שלום, קוראים לי ארז טיקולסקר, ואני נקי כבר שבוע.

איך זה היה לפני כן? כל יום ששי משחק בליגה א'. בית"ר (מותר "בית"ר" ב"דבר"? התרככתם) נורדיה ירושלים. זו האהבה שלי. לא אהדה, כפי שאומר חברי המכביסט ח'. אהבה. היא גרמה לי להתוודע למקומות שלא ידעתי שקיימים, ולמעשה עד היום אינני בטוח שהם קיימים, משטחים שפרות מעדיפות להיות המבורגר מאשר לעלות עליהם, ואיכות משחק שהבמה שניתנה לי כאן מכובדת מכדי להתעכב עליה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

וכשזה נגמר? או אז מגיעים שני משחקים בטלוויזיה כל שישי בערב, שלושה בכל שבת, וכמה שמשדרים, או כמה ש"נותנים" כמאמר סבתי המנוחה (והמפא"יניקית!), בכל יום אחר. יוצא בערך עשרה משחקים בשבוע חלש. עבודה? בין לבין. כי כדורגל זה מקצוע, והעבודה? היא תחביב.

תקראו לזה התמכרות. אני אקרא לזה חיים. לא יודע איך הם נראים אחרת. להרואין יש תחליף, אבל אנחנו, אותנו המדע הותיר יתומים. מה שכן, יש זמן לשוחח עם בת הזוג, ומה אומר לכם? אישה מאוד נחמדה, מתברר.

**

ארז טיקולסקר הוא עורך-דין מ- 1993 וחולה כדורגל מ-1972