ניו יורק כבר ראתה הכל, באמת. פלישות של חייזרים, מפלצות מהים, התפרצויות של מגיפות איומות, התמודדות עם עולם שקורס מלחץ איתני הטבע, פרשיות רצח וקונספירציות חובקות עולם. ומה שניו יורק לא חוותה במציאות היא כבר ראתה בסרטי גיבורי-על, בקומדיות מצבים ובאינסוף איזכורים בתרבות הפופולרית. כולם כבר ראו את ניו יורק נהרסת, אישית או קולקטיבית, ואת תושביה חווים שברון לב או השמדה טוטאלית. אפשר היה לחשוב שבשלב הזה התושבים יהיו כבר חסינים לתרחיש כמו נגיף הקורונה, יחסית ל״מכסחי השדים״ למשל, או ״היום שאחרי מחר״. אם נרצה להישאר בעולם התופעות הטבעיות, המצב כרגע לא כל כך נורא. נוסעי הטיטאניק לא הגיעו במפתיע לרציף בצ׳לסי; הספריה המרכזית אמנם סגורה כבר כמה ימים, אבל אף אחד לא שורף שם ספרים כדי לשרוד את הקור; וקינג קונג לא מחזיק בתורן של האמפייר סטייט וחובט במטוסים. איזו עיר אחרת בעולם יכולה להתהדר בכמות כה מרשימה של אסונות?

מצד שני, האימון הזה הרגיל את התושבים למחשבה שאפוקליפסה אכן יכולה להתרחש. ברמה האישית רבים נמצאים במצב שבו עתידם נחרב – בעלי בתי הקפה האהובים, מעצבים ואמניות, כל ״המעמד היצירתי״ שהופך את העיר הזאת לבירת התרבות העולמית. אין מופעי ג'אז ב"בלו נוט", אין אופרות במט אופרה, אין תערוכות בגלריות ובמוזיאונים, וכבר שבוע שאין מופעים בברודוויי, אחד הסמלים המובהקים של העיר.

ניו יורק. (צילום: יהונתן ה משעל)

קשוחים עם לב רחב

ניו יורקרים הם קשוחים. מה שפחות ידוע זה שהם גם בעלי לב רחב, ודואגים כמה שניתן למי שפחות בר מזל – יוזמות שונות נפתחו לתמוך בבעלי עסקים קטנים, כמו הרעיון לקנות כרטיסי מתנה מעסקים אהובים, ולפדות אותם כשהמצב ישתפר, או להתנדב לשרת ב״מטבחים הציבוריים״ שנועדו עבור אלפי אנשים מכל הגילים שאין להם גישה לאוכל. לפני כמה ימים, קרא ראש העיר לכל מי שאין לו כסף לשכר דירה או אוכל, להגיש לעירייה בקשה כדי לקבל מענק חד פעמי.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

חבר שקפץ לבקר ומוכרת בבית הקפה מדברים על כמה זמן הם יחזיקו בעבודות המזדמנות שלהם. במקומות עבודה מסודרים יותר כמו בנקים וחברות הייטק, מעסיקים את העובדים במלאכות שאין אליהן זמן בשגרה, כמו ספירת מלאי, עידכון אתרים ותכנון ארוך טווח. כולם מחכים לחזור לשגרה.

בהתחשב במצבם השביר של עובדים זמניים, צריך לזכור שהם עדיין אלו שמחזיקים את העיר חיה – שירותי משלוחים, אנשי נקיון. ״אל תשכח לתת טיפ נדיב,״ הזכירה לי חברה בטלפון בטון נוזף. אני רגיל לתת טיפ ישראלי של 10%. פה נותנים 20% בזמנים רגילים.

באו"ם לא יכולים להיפגש פנים אל פנים

ניו יורק היא גם בית לכמה מרכזים של ארגונים בינלאומיים, כמו האו״ם – מקום עבודתי בשנה האחרונה. בתחילת האירועים, ואחרי שהוכרז מצב חירום בעיר, מליסה פלמינג, המשנה למזכ״ל האו״ם, כינסה ישיבה והזמינה את כל מי שעובד תחתיה להשתתף. היא פתחה את הישיבה ואמרה: ״את החדשות כבר קראתם, גם אני. מה שחסר לי זה לשמוע מכם. לפני העדכונים, אנא ספרו לי איך אתם מרגישים, עם מה אתם מתמודדים כרגע וממה אתם חוששים.״

אמרתי שאני וכנראה הרבה אחרים רוצים לדעת מה יהיה אחרי שהמצב יגמר. מעבר לצעדי המנע והמלחמה במחלה, מה הצעדים שנעשים עכשיו כדי לוודא שיש פתרונות ריאליים, מעשיים, לאנשים שיתמודדו עם המצב שנוצר. היא ענתה שתעלה את העניין בפני המזכיר הכללי בישיבה הבאה שלהם. אבל זה לא כל כך פשוט – חברי מועצת הביטחון, העצרת הכללית והמסגרות השונות של האו״ם, שמורכב מנציגים ממדינות שונות, פשוט לא יכולים להפגש פנים אל פנים. ישיבות רבות באו״ם מתקיימות מרחוק, וקשה לנחש איזה השלכות יהיו לכך על תהליכי קבלת החלטות. ״העולם נמצא On hold״ נאמר לי, ״כולם מחכים לראות מה יהיה״.

"הייתי צלם בוויאטנם, לא יפחידו אותי עם מחלות"

העולם מחכה, וזאת התחושה גם ברחוב. יצאתי מהבית לראות במו עיני. הרחובות די ריקים, אין כמעט מכוניות, אבל יש עדיין בתי קפה פתוחים, כמו זה שבו אני כותב. משפחה – זוג אמהות ושני ילדיהם האנרגטיים – יושבת לידי. השיחה נסובה על ענייני היום, קניות, סידורים לילדים.

מוקדם יותר, נכנסתי לגלריה ופגשתי את הבעלים. שאלתי אם הוא לא מפחד להסתובב בעיר, רומז לגילו המבוגר. הוא חייך: ״עברתי דברים הרבה יותר קשים חבוב״, הוא אמר. ״הייתי צלם במלחמת ויאטנם. רואה את התמונה הזאת? צילמתי אותה בזמן שמסביב נפלו פגזים. כולם התחבאו מאחורי וחשבו שאני מטורף. הבחור שמחייך פה נהרג זמן קצר אחרי, זאת התמונה האחרונה שלו. הייתי כאן אחרי נפילת התאומים, הייתי כאן כשהעיר היתה מוצפת אחרי סופה ולא היו רכבות. אני אמור להתרגש בגיל 79 ממחלה שאולי תהרוג אותי? הם חושבים שיפחידו אותי עם מחלות? לא נראה לי. נולדתי בברונקס.

___________________________________________________________

יהונתן ה. משעל הוא כתב אמנות, מדריך סיורים וחוקר אורבני. מתגורר בניו יורק שלוש שנים