רשתות השיווק עמוסות בקונים שמעמיסים עגלות ובהזמנות משלוחים בכמויות חסרות תקדים. אבל ביצים, למשל, לא צומחות במקרר ליד מדף החלב. מישהו צריך לעבוד כדי שהן יגיעו לשם. אז החקלאים ממשיכים לגדל, המשווקים ממשיכים לנהוג משאיות והקופאיות צריכות לחייך ולהרגיע קונים לחוצים. זה הסיפור של האנשים שלא יצאו לחל"ת:

הלולן: "אולי מהמשבר הזה נצמח ונבין את החשיבות של החקלאים המקומיים"

שמעון ביטון (57), חקלאי למעלה מ-30 שנים ומגדל תרנגולות ממושב אביבים שעל גבול הלבנון, לא מפחד מהקורונה ולא מודאג ממחסור בביצים. "הענף מתוכנן ויציב, עברנו הרבה אירועים ואין שום מחסור", אומר ביטון שמסתמן כמרגיע הלאומי. "אנחנו מספקים לרשתות השיווק שש וחצי מיליון ביצים בכל יום, המחסור היחידי שיש זה בגלל האווירה. אנחנו מנסים ליצור אווירה של שפע ברשתות ואפילו התחלנו לספק ביצים פעמיים ביום, מה שלא היינו עושים לפני. ברגע שנצליח להצמיד את הפער והצרכנים יראו שיש ביצים, זה יירגע. אני מקווה שהרשתות לא יינצלו את המצב הזה להעלות מחירים".

שמעון ביטון (באדיבות המרואיין)

ביטון מטפח משק משפחתי. הוא אוסף את הביצים לבד, רק לפעמים אמו בת ה-74 מסייעת. לדבריו, על הלולנים לא הוטלו הנחיות שונות מאלו שהטיל משרד הבריאות על שאר האזרחים. "אין שום חשש מהידבקות של העופות בקורונה או בהידבקות מהן. העופות מטילות כרגיל, החקלאים אוספים את הביצים והכל עובר בדיקות וטרינריות", הוא מרגיע.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אם מישהו מפקפק ביכולתם של החקלאים לספק את הסחורה, ביטון מרביץ בו תורה. "במלחמת לבנון השנייה המושב שלי, אביבים, המושב הכי קרוב ללבנון, הוכרז כשטח צבאי סגור והיינו צריכים לפנות את כל התושבים, אבל בלולים טיפלנו ואת התוצרת הוצאנו כל יום, גם תחת קטיושות. אפילו הביאו חיילים מפיקוד העורף לעזור לנו לאסוף את הביצים. אנחנו תמיד נעבוד ונוציא סחורה לא משנה מה".

וגם מהסולידריות הוא אינו מודאג. "בעתות מלחמה, ופה בצפון עברנו כמה, החקלאים תמיד נתנו כתף ותמיד נרתמנו ועזרנו במה שצריך. אנחנו מטפלים בלולים, ועוזרים בהכל למי שנמצא בבידוד", הוא אומר בגאווה.

הישראלים, הוא טוען, צורכים בחוסר אחריות, והוא מודאג מכך. "הייתי רוצה לבקש מהצרכנים, קחו רק מה שאתם צריכים, אני מבטיח שלא יחסר. המצב שאוגרים ביצים הוא לא טוב. אורך החיים של ביצים הוא רק שבועיים-שלושה ומיותר לזרוק ביצים מקולקלות או חלילה לאכול אותם. אנחנו בתפוקה מלאה, גם לפסח, לליל הסדר, לא אמור להיות מחסור".

ביטון, חקלאי וותיק, יודע שעתות משבר שכאלה יכולות להביא לשינויים גדולים, והוא מקווה שהפעם השינוי יהיה לטובה. "בשנים האחרונות פגעו בנו קשה והמון חקלאים פרשו בגלל ששמו אותנו בתחרות מול החקלאים התורכים ושאר העולם. שברו אותנו", הוא אומר בכאב, "פשוט שברו אותנו. עכשיו יש אירוע גדול שמוכיח לנו שאסור להסתמך על אף אחד אחר. יש משמעות לחקלאות המקומית. אולי מהמשבר הזה גם נצמח. אני מקווה שנפיק את הלקח שאסור שהביטחון למזון ייצא מהידיים של חקלאי ישראל, ושלא ימדדו אותו על שקל יותר או פחות אלא על הביטחון התזונתי".

המשווק: "על סחורה שסיפקנו במרץ לא משלמים"

עלאא גראב (37) מיפו הקים ב-2005 את "שיווק הביצה". עד לאחרונה היו לו שלוש משאיות ועכשיו הוא מתפעל את העסק עם משאית אחת. "אני עובד עם כפפות ומסכות, מקפידים גם במגע עם הכסף, כל הזמן עם ג'ל. לא צריך לזלזל", אומר גראב, "למרות שעד כמה שאני יודע, זה לא עובד דרך התרנגולות. יש סלמונלה, אבל לא שמענו על קורונה שעוברת דרך הביצים".

עלא גראב (מימין) עם אחיו (באדיבות המרואיין)

בין לקוחותיו של גראב יש בתי קפה, מסעדות, בתי אבות, וגם חנות ברחוב יפת ביפו שמוכרת ליחידים. עד לא מזמן היתה החנות בשדרות ירושלים, אבל עבודות הרכבת הקלה פגעו באופן קיצוני בהכנסות. "ירדנו בנובמבר למשאית אחת, היתה לנו ממש סחרחורת, ואז בא לנו הטורנדו הזה של הקורונה. ביטולים של צ'קים. יש מי שלוקח טרמפ על המצב, על סחורה שסיפקנו במרץ לא משלמים, בתי מלון מבטלים העברות בנקאיות".

גראב ואחיו משווקים בזמנים נורמליים כמיליון וחצי ביצים בחודש, ופורקים ב-90 נקודות ביום את הביצים שמגיעות משלוש חברות – 'ביצי לסר', 'רשת שי' ו'אביבים'. "אי אפשר להשתולל ברווחים כי זה בפיקוח", מודה גראב. הפגיעה בהכנסה נוכח סגירת המסעדות ובתי הקפה היא גדולה, אבל גראב, שלא כמו חצי אחוז מכמות הביצים שהוא מספק בחודש, לא נשבר. "נהיה חזקים. זה גל עולמי, אין מה לעשות, זה ענן ויעבור".

הקופאית: "אני טוניסאית, תמיד צריך הרבה ביצים"

"קונים בעיקר נייר טואלט, אין לי מושג למה, אצלי משתמשים במגבונים", מספרת נינט גיר (29), בחיוך שמסתתר מאחורי מסיכה, על הבהלה בסופרמרקט. גיר, קופאית כבר שלוש שנים בסניף ראשון לציון של רשת 'ויקטורי' לא מתרגשת מהמצב. "אני לא בחרדה בכלל, לא דואגת ולא מפחדת. החיים שעברתי ועוברת חיסנו אותי לכל תרחיש. מה שצריך לקרות קורה".

נינט גיר (צילום: יהל פרג')

"מה שהשתנה" היא מספרת, "זה הלחץ של האנשים, אז באים יותר, וגם הילדים בבית, אז ההוצאות גדלות. אני שומעת הרבה לחץ, 'איך מסתדרים, מה קורה? יהיה לכם נייר? יהיו שימורים? איך נמשיך?'"

הלקוחה שהיא משרתת מספרת שהיא דואגת שלא יהיה מספיק אוכל לתינוקות, לכן לקחה כמות גדולה יותר של קופסאות. אבל גיר לא מתרגשת. "הקופאיות בשבילכם, צריך לקחת את זה באיזי, אהבת חינם והרבה רוגע".

הרוגע שהיא משרה באווירת הכאוס והמרדף אחרי מוצרים, עוזר לאנשים לעבור את התור בשלום. "צריך לתת את השירות הכי טוב – חיוך, סבלנות והבנה. ולקוות שיהיה טוב", היא אומרת ומתקתקת מהזיכרון את הקודים של העגבניות, הקישואים והבצל. "עם הכפפות, זה קשה, לא הכי נוח", היא אומרת, ומעבירה עוד כרטיס לביטול מוצר שעבר את תקרת הסכום. "אבל אני מקפידה. עם המסיכה קצת קשה לי לנשום".

והביצים? גיר, גרושה פלוס ארבעה, מעידה על עצמה שהיא טוניסאית קלאסית. "אני מבשלת כל יום לילדים, ככה זה אצלנו. ותמיד צריך הרבה ביצים, חביתות, שקשוקות, אם היה אפשר הייתי לוקחת את התרנגולת אלי הביתה".