כמו מאות אלפי עובדים במשק הישראלי, גם טובי גול טפר הוצאה בשבוע שעבר לחופשה ללא תשלום ממקום עבודתה עקב מצב החירום במשק. אחרי שעבדה ב-15 השנים האחרונות כמדריכת כושר ופילאטיס במספר מקומות בחולון, עיר מגוריה, היא החלה למלא את הטפסים לקבלת דמי אבטלה. בעודה עוסקת בבירוקרטיה, אחד המעסיקים שלה הפנה את תשומת לבה לכך שהיא אינה זכאית לדמי אבטלה. הסיבה: היא בת 68, אחרי גיל העבודה. מבחינת המדינה, היא צריכה להתקיים מקצבת הזקנה שלה, ומפנסיה זעומה.

"כשגיליתי שאני לא יכולה לקבל דמי אבטלה רתחתי, כעסתי, נבהלתי" אומרת גול טפר. "אני מקבלת את המקסימום מביטוח לאומי – 2,700 שקלים בחודש. מרגע שהפסקתי לעבוד, מקור ההכנסה העיקרי שלי לא קיים. זה נראה למישהו הגיוני?".

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2018 היו בישראל 225,700 עובדים מעל גיל 65. רבים מהם ממשיכים לעבוד גם לאחר גיל הפרישה (62 לנשים ו-67 לגברים) מכיוון שאין להם פנסיה מלאה או חסכונות, וקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי אינה מאפשרת להם קיום בכבוד. קצבת הזקנה הבסיסית היא 1,558 שקלים ליחיד ו-2,342 שקלים לזוג. על אף שחלק מהאזרחים הוותיקים זכאים לתוספות והשלמות, הסכומים רחוקים מאוד משכר המינימום במשק, שעומד על 5,900 שקלים לחודש.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בעתות שגרה, ההכנסה מעבודה אפשרה למבוגרים שעבדו להחזיק את הראש מעל המים. למרות שרבים מהם שילמו כל חייהם את דמי הביטוח הלאומי, הם לא יכולים ליהנות מההגנה שמספקים דמי האבטלה לעובדים שפוטרו. על פי החוק, הזכאות לדמי אבטלה מסתיימת בגיל 67. כעת, לא ברור להם כיצד יוכלו להתקיים.

גול טפר עבדה כל חייה. בשנות השמונים היא עזבה את הארץ וחיה בארצות הברית במשך 15 שנה, ולכן לא צברה פנסיה מלאה. המעסיקים שלה המליצו לה לפדות את ימי החופשה הצבורים שלה, אך היא אינה מעוניינת בכך. "אני זקוקה לימים האלה כדי לנסוע לבקר את הילדים שלי, שחיים בחו"ל", היא אומרת, "הביטוח הלאומי לא נותן לי מתנה, זה הכסף שלי."

כעת היא יושבת מתוסכלת בביתה. "אני רגילה לקום כל בוקר ולצאת ב-7:00 לעבודה. עכשיו אני מרגישה כמו בבית סוהר. מה אני יכולה לעשות? יש לי פטנט? רק לשבת ולאכול את עצמי עכשיו. אם כבר חסכתי משהו לזקנה ואוציא אותו עכשיו, מי יתמוך בי בהמשך? לאנשים בגילי אין אמא ואבא. אנחנו האמא והאבא שלנו, אין לנו תמיכה. במקום שאני אהיה אזרח מספר אחד במדינה, אני מרגישה אזרח סוג ב'".

"הייתי רוצה לבקש מהמדינה פיצוי על הימים שאני לא עובד"

גם יעקב בלדר, בן 70 מחיפה, מצא את עצמו בשבוע שעבר ללא עבודה וללא פיצוי נראה באופק. "לפני ארבעה חודשים התחלתי לעבוד בטכנאות שיניים, ובשבוע שעבר הופסקה העבודה עם ההנחיות להישאר בבית בשל הקורונה", הוא מספר, "המעסיק הוציא אותי לחופשה ללא תשלום לפחות עד אחרי פסח, ואין לדעת מתי נחזור". כמו יתר העובדים אחרי גיל הפרישה, הוא לא יהיה זכאי לדמי אבטלה.

בלדר עלה מברית המועצות לשעבר לישראל בשנת 1996, למד באולפן, ולאחר שלא מצא עבודה שתתאים להשכלתו כבעל תואר שני בפיסיקה החל לעבוד במפעל במגדל העמק. במפעל הוא עבד עד שהגיע לגיל הפרישה ונאלץ לצאת לפנסיה. כמו רוב העולים מברית המועצות, ההפרשה של בלדר לפנסיה החלה רק בגיל מאוחר, ויציאתו לפנסיה לא סימנה את המנוחה שאדם עובד מייחל לה, אלא את הצורך למצוא עבודה חדשה כדי להצליח להתקיים בכבוד. "זה לא טוב, אבל הרבה אנשים בגיל שלי במצב הזה", הוא אומר, "הייתי רוצה לבקש מהמדינה פיצוי על הימים שאני לא עובד".

"לא נראה לי הגיוני שיתעלמו מאיתנו, אנחנו גם עובדים"

ר', שמעוניינת להישאר אנונימית. בת 69, עובדת כסייעת בגן ילדים בהוד השרון. עד לפני כשבוע, היא היתה מודאגת מכך שהגנים פועלים כרגיל, בעוד היא בקבוצת הסיכון לנגיף הקורונה. כשהודיעו על סגירת הגנים היא נשמה לרווחה, עד שגילתה שאינה זכאית לדמי אבטלה. "לרגע לא חשבתי שאם יפסיקו את העבודה אני לא אקבל פיצוי", היא אומרת. "הגננת הוציאה את כל העובדות לחל"ת, ואני המבוגרת ביותר. כל שאר העובדות יקבלו פיצוי מהמדינה ואני אשאר בלי כלום".

ר' עדיין לא מאמינה שלא תקבל שום פיצוי, ומנסה לשמור על אופטימיות. "לא נראה לי הגיוני שיתעלמו מאיתנו, אנחנו גם עובדים. אם היה באמת מספיק כסף לחיות מקצבת זקנה, הייתי עושה זאת בשמחה, אבל זה לא המצב".