הגבעה הרחוקה היא חירייה
נתחיל מרחוק ונתקרב. הגבעה הרחוקה היא חירייה. שכשהרוח נושבת נכון אפשר להריח. חיים טובים זה לא רק שאנל 5. לפני הגבעה, אפשר לראות אגם. אגם פלאי שנוצר בתחילת החורף. השיא שלו היה בהצפה המטורפת של ינואר ובקרוב יישארו ממנו בעיקר יתושים. יש למה לצפות.
מתקרבים עוד קצת ומגיעים לפסי הרכבת, שנושאים עליהם רכבות הלוך וחזור, חזור והלוך – מתחנת ההגנה לצומת חולון וחוזר חלילה. לפני הפסים איילון דרום, כביש ללא הפסקה, ולפני הכביש קיר. קיר שאמור למנוע רעש, אבל לא שמע טוב את ההוראות ולא ממלא את תפקידו. וזהו, הגענו לשני מטר – רווח שאסור לחצות.
טל כרמון, קרית שלום, תל אביב
צמרמורת
אני מביט מחוץ לחלון בבית בו גדלתי 15 שנה. איני גר בו יותר כבר תקופה ארוכה, אבל הוריי עדיין כן. בקרוב אפרד מהם בגלל ההסגר, ואיני בטוח מתי שוב נתראה פנים מול פנים. הוריי כבר לא צעירים ויש חשש מסוים. מחוץ לחלון סוערים השמיים החיפאיים והים שסער בי שנים רבות בפנים. השקט ברחובות והסערה שבאה מרחוק מעבירים בי צמרמורת. צריך להספיק דברים מסוימים, אך איני יודע היכן בדיוק להתחיל.
דוד טברסקי, שכונת הדר, חיפה
המגדל, הנדבן והרחוב הריק
חלון ויטרינה גדול במרכז הסלון משקיף אל חניית הכורכר. מעבר לה עובר הקצה הצפוני של הרחוב הראשי שחוצה את העיר מדרום לצפון. אחריו, בניין שיכון ישן בן ארבע קומות שערבים ויהודים גרים בו במעורבב. שכונת וולפסון, ע"ש סר אייזק ואידית וולפסון, פילנתרופ יהודי בריטי שהפך את חברת Great Universal Stores לחברת משלוחי הקניות בדואר הגדולה באירופה באמצע המאה הקודמת, הרבה לפני שמישהו חשב על אמזון, איביי או עליבאבא. וולפסון תרם בשנותיה הראשונות של המדינה כמעט לכל מוסד אקדמי או בית חולים, ופרט לשכונה מוזנחת זכה היהודי להקדיש לאשתו אידית פארק בדרום תל אביב ובית חולים בחולון. שמעתי שלפני כמה ימים, אדם שנדבק בקורונה ואושפז בוולפסון, שבר את החלון במהלך ניסיון בריחה נועז וכושל. הוא נעצר מיד על ידי המשטרה.
בפינה הצפון מערבית של השכונה, ניצב מגדל אבנים עתיק הנישא לגובה של 12 מטרים בקירוב. שמו מגדל אלאימם והוא עומד שם כבר 205 שנים. בנה אותו סולימאן פאשה ב-1815, לאחר שב-1799 החריב נפוליאון את אמת המים של אל-ג'זאר במצור הכושל על עכו. המגדל של פאשה שימש סיפון מתוחכם במערכת שהובילה מים ממעיינות כברי לעכו. המים הגיעו בכוח הגרביטציה למרגלות המגדל והלחץ בצנרת הסגורה דחף אותם לבריכה שבראש המגדל. משם הם זרמו שוב בכוח המשיכה לכיוון העיר העתיקה. במשך 133 שנה זרמו המים במגדל עד שבמלחמת השחרור פוצצו לוחמי ההגנה קטע מהאקוודוקט העתיק סמוך למזרע ועצרו את אספקת המים לעיר.
השעה שתיים והלילה מסייע באכיפת הסגר שטרם הוכרז. אני משקיף מהחלון על הרחוב הריק וחושב על יצחק וולפסון שעסקיו היו פורחים בימים טרופים אלה, על החולה שסירב לגזרת המצור בחולון, על תושבי עכו הנצורים ב-1799. חושב על כובשיה ונכבשיה במשך השנים. על אל ג'זאר האכזר שידע להיערך למצור ועל פאשה הרחמן שידע לקומם את העיר אחריו. על המים שמצאו את הכוח לעלות אל המגדל ולספק לעיר חיים ועל תושביה שכמו אז ואז ואז, גם היום, ספונים בבתיהם וממתינים.
עמר כהן, עכו
החצר תהיה מרחב נעים
בקומת הקרקע של בניין מגורים ישן אין נוף מי יודע מה. ביום בהיר רואים את הבניין ממול, ואם מקשיבים היטב, אפשר לשמוע את השכן מלמעלה משתעל ויורק. אל חשש, כך היה גם לפני הקורונה. נאחל לו בריאות ואריכות ימים. ומה בכל זאת רואים? "חצר". רצועה צרה ומוזנחת שאספה אליה אט אט גרוטאות, זבל, ענפים, עלים ואבנים שנשרו מחומת אבני חברון, שמפרידה בין הרחוב לבין המפלס שמעליו. פעם נהגתי להסתכל על החצר הזאת ולהגיד ניחא, ממילא זאת דירה שכורה. ועכשיו, בעודי מתבונן בה עולה הרעיון להשמיש את המוזנחת לשהייה מותרת באוויר הפתוח. אני חושב, מסתכל, חתול מקרי פוסע בזחיחות חתולית, מסתכל אליי כמו אומר "אין לך אומץ", וממשיך לענייניו. גמלה בי החלטה: סוף השבוע יוקדש להפיכת החצר למרחב נעים לשהות לכל דיירי הבניין. כן, גם ההוא שיורק מלמעלה.
יאיר ויטמן, שכונת הדר, חיפה
חתולים של אחרים
אני דווקא אוהב את הבניינים הנמוכים של פתח תקווה עם החלונות הגדולים שנותנים לך הצצה לחיים של אחרים. לבניין ממול יש גינה יפה ודגלי ישראל ממורטים. בימים טובים יותר אפשר לשמוע מסיבת רעים באחת הדירות העליונות, דירה של צעירים. בקומה התחתונה גרה אישה מבוגרת, כנראה עולה מברית המועצות. החתולה שלה דומה שתי טיפות מים לחתולה שלנו. שחורה עם כתמים כתומים, או אולי כתומה עם כתמים שחורים. החתולה של השכנה ממול מסתובבת ברחוב, מטפסת על הגדרות ועולה מהחלון אל המזגן. ואילו החתולה שלנו, כמונו בימים אלה, נשארת תמיד בבית.
ניצן צבי כהן, פתח תקווה
סוכות, פורים, תל חי
בקרוב נצטרך לעזוב את הדירה שלנו בקומה השלישית ברחוב תל חי, אלא אם הקורונה תטרוף את כל הקלפים. סיכוי גבוה שנעבור לבניין ממול, לקומה התחתונה. אני מסתכל עליה עכשיו ובעצם מסתכל על עצמי מהעתיד מסתכל עלי עכשיו, וחושב מה רואים האחרים בחלונות ובמרפסות שלנו.
הצד הדרומי: האם המשפחה החרדית בבניין הסמוך רואה יותר את דגל הגאווה הגדול או יותר את דגלי ישראל? האם השכן עם הראסטות, שגר מעליהם, רואה יותר את השותפה שבבידוד ואת האופן המוזר שבו אנחנו מביאים לה אוכל (למרפסת הגדולה יש שתי כניסות, אחת מהסלון ואחת מהחדר שלה, אז אנחנו שמים לה את האוכל על השולחן הקטן במרפסת, סוגרים את הדלת מהסלון, היא פותחת את הדלת שלה, לוקחת, סוגרת את הדלת שלה, ואז אנחנו יוצאים למרפסת ויושבים לאכול איתה, כי בדלת שלה יש חלק עליון מזכוכית) או את בובת הנמר קטועת הראש שתקענו בה עציץ שהחל לפרוח? העציצים משתקמים מקור ורוחות החורף, אבל מי שעובר למטה יתקשה לראות את הניצנים.
הצד הצפוני: בעץ הברוש העצום שהצמרת שלו עוברת את הבניין שלנו (שלוש קומות) יש לא מעט יונים, עורבני חמוד וכמה ירגזים. בבוקר היונים עומדות על הגג של השכנים הנוצרים וקוראות, מתעופפות לאדן החלון בחדרי, ומשם מקפצות לגגון הפח של השכנים מלמטה, משפחתו של רב השכונה. בסוכות הם מורידים את הגגון ומכסים את המרפסת בסכך. מהכיוון הזה, על גג הבניין הכי קרוב אלינו אפשר לראות שאריות של סוכה.
בפורים (זה לא היה מזמן) תלינו שרשרת מהמרפסת שלנו לדירה של השכן – בן 23 שמעשן. החתול השחור שלו רוב הזמן על אדן החלון. על השרשרת כתבנו 'על הבילוי אין מוותרים', רפרנס לאחת הסיסמאות מימי החלוצים בתל חי, 'על הבנוי אין מוותרים', סמל לכוח העמידה שלהם, שאנחנו מקווים שידבק קצת גם בנו. מה אומרים חלוצי תל חי כשהם מסתכלים עלינו? "יופטפויומט! לנו היו קדחת ומלריה ובריטים וצרפתים ואין מדינה ואין קיבוץ גלויות, שום זום ושום וולט. קצת קורונה, תתמודדו".
יהל פרג', שכונת הדר, חיפה
למות, ולא מקורונה
בבניין שלי מת שכן. הוא גר עם אשתו בדירה מולי. אותו אף פעם לא ראיתי. כשהגיע האמבולנס, חשבנו שהם נדבקו בקורונה. מיד סגרנו את הדלת. ברחנו. אשתו מאוד נחמדה. אותה כן ראיתי. וכששאלתי אותה במעלית, יום אחרי, למה מד"א היו אצלם, היא אמרה: "בעלי נפטר". השתתפתי בצערה. הוא לא מת מקורונה. פתאום נראה מוזר שמישהו מת מסיבה אחרת. השליח שנכנס למעלית היה עם כפפות ומסכה. הוא שאל אם אני מפחדת ממנו. שאלתי אם יש לי סיבה. הוא אמר שלא, שפשוט נראיתי מבוהלת. מרוב מתח שנינו התחלנו לצחוק. כשהגענו ללובי הוא אמר שהצחוק הזה הוא הדבר הכי נחמד שקרה לו השבוע.
יעל אלנתן, הוד השרון
לו הייתי פיתה בתנור לוהט
יכולתי לספר על הים שנשקף מהחלון ובכל שעה משנה את צבעו וצורתו. הים בשלו. אולי על היונים שמלכלכות את המרפסת בנוצות ובלשלשת. אנחנו מנקות, והן מחרבנות. יכולתי לספר איך פתאום מגג הבניין שממול עפה יונה צחורה ו… ישר על הסוקלנטים שלי. סאלאם, עלינו ועל כל העולם. אבל בבהייה הממושכת במה שקורה מחוץ לחלון, הבחנתי שחרף הסגר, מאפיית הפיתות למטה, בפינת הרחוב, עובדת בלי הפסקה. בחוץ רוחות חזקות, הדקלים לאורך הרחוב נראים כאילו בכל רגע שורשיהם יעקרו. הכרמל איננו ירוק ואיננו בכלל. רק פס עכור וצהבהב ממלא את השמיים. הרחובות מסביב שקטים. השכן בבניין ממול מהלך במרפסת, בחלוק לבן לגופו מזיז עציץ מפה לשם. הטיילת ריקה, אין צפצופי מכוניות, ולמטה, קונים פיתות. הנה, אישה יוצאת, הילוכה מהיר, פניה אל הרכב החונה על המדרכה, ובידיה שתי שקיות, בכל אחת מהן 20 פיתות, כך אני מנחשת. הנה משאית עוצרת ומתוכה יוצא פועל, חוצה את הכביש מהר. ברור לאן פניו מועדות. והנה הוא יוצא עם שתי שקיות, בכל אחת 20 פיתות, אני משערת. ושני ילדים על אופניים מדוושים במרץ, שקית על כל צד של הכידון. אני מדמיינת את התנור שבמאפייה, פועל מבוקר עד ליל, חם, בלי הפסקה. אני עוצמת עיניים, מדמיינת את ההליכה מהרכבת למשרד ביום שרבי. חם. אומרים שכשיתחיל להיות פה חם תחוסל הקורונה. כמה נעים ובטוח להיות פיתה לבנבנה ותפוחה בתוך תנור לוהט.
רז רותם, עכו
איני בדד
הים אל חלוני קורץ לי בגליו
קצפו עליו כשובל שמלתו
עקבותיו שוחקים על החול
מלטפים את הסלעים
בהישקט המולת הכביש והרכבת
בסגר בדידותי, בשפל,
מלמולם הרך של הגלים גובר
פיתוי נשלח על פני הרוח
נזר של מלח וחול ישלחני
מתקו המלוח יטהרני
כנף וילון ארגמן נרעדה
ואדע
איני בדד, הנה הים שלי
**
מור הופרט, קיבוץ החותרים
