כישראלים שחיים בברלין, רובנו עדיין קשורים לתקשורת בארץ, וסופגים את הסגר והפאניקה, לעומת הברלינאים, שעדיין מסתובבים חופשי בעיר, רובם ללא כפפות או מסכה, ומפגינים שאננות מסויימת.
גם כאן היתה נהירה המונית אל חבילות נייר טואלט. מזה כמה ימים שבסופר השכונתי מחביאים את הגלילים בחדר נפרד, ורק על פי בקשת הלקוח אפשר לקבל חבילה. אם להכליל, נראה שאנשים שומרים מרחק ולא מתחבקים, אבל זה לא שונה מהיומיום הרגיל בגרמניה.
אתרי התיירות ריקים לגמרי, שוממים.
בקומת הרכבות באלכסנדר פלאץ, שביום רגיל מוצפת אנשים והמולת רכבות, ארבע הפלטפורמות כמעט ריקות, אולי ארבעים איש.
אבל בשכונות המגורים החיים שוקקים, בתי הקפה מלאים.
ובפארקים המוני משפחות עם ילדים וגם מבוגרים.
בתקופה כזו לא קל להיות זרה. ראשית כל, קשים המרחק מהמשפחה בארץ והדאגה לה; מעבר לזה, לפעמים, בגלל השפה, יש קושי להבין את העדכונים המקומיים – החוקים וההגבלות שקשורים בתפרצות הקורונה, ומעבר לזה, בתקופות כאלה שנאת הזרים תמיד עולה.
מצד שני, מערכת הבריאות בגרמניה טובה והכלכלה חזקה, כך שיש רשת ביטחון מסויימת, וכבר מציעים לעצמאים ולשכירים עזרה כלכלית מטעם המדינה.
ברלין היא, כידוע, מרכז תרבויות מגוון מאוד ביחס לערים אחרות באירופה, ואפשר לשמוע ברחוב שפות שונות ועדכונים ממה שקורה במדינות שבהן המצב הדרדר במהירות. כך למשל חבר מספרד, שכבר יודע איך נראית התפרצות ווירוס שיוצאת משליטה, נדהם מהשאננות הכללית ברחוב הגרמני.
בעיקרון, הגרמנים נוטים לציית לבקשות לצמצום פעילות ולשמירת מרחק שמגיעות מהקנצלרית מרקל, ובכל יום גוברות השמועות על סגר קרב ובא.
אז ייתכן שמי שנתפסים כשאננים, הם בסך הכל אנשים שמנצלים את ימי השמש הראשונים כדי לצאת מהבית, לפני שיצטרכו להיסגר בו.
**
מרב מרודי היא צלמת. חיה בברלין תשע שנים