התמודדות החברה הערבית בישראל עם מגפת הקורונה, הפוקדת אותנו בימים אלה, היא תופעה ייחודית ומורכבת.
ראשית, כהרגלה, החברה הערבית מפנימה את מידת הסכנה של המגפה המשתוללת והצורך לנהוג בהתאם להמלצות הגורמים המוסמכים בכל הקשור לכללי ההתנהגות. החברה הערבית הבינה שעליה לנקוט באמצעים קפדניים על מנת למנוע הדבקות והתפשטות המגפה, וכי אין זה 'פייק ניוז' או עוד פרסום יזום ומגמתי .
זאת המציאות בה אנו שרויים.
על אף היותנו חברה מאוד סולידרית, רבים מאתנו הפסיקו את השתתפותם אפילו בתפילות של ימי שישי, שהן תמיד המוניות, ואף הפסיקו את השתתפותם באירועים חברתיים כמו חתונות לוויות; לא עוד החיבוקים הרגשניים בכל מפגש חברתי ולא צ'פחות; כל אלה הופסקו.
הצעירים ביננו, שרבים מהם אנשי צוותים רפואיים – רופאים, אחים ועוד – התריעו כל הזמן על חומרת המצב והצורך לשינוי בכללי ההתנהגות החברתית. גם חלק מהפוליטיקאים אמצו זאת והתחילו לדבר על כך בכל הזדמנות. מצד שני, משרד הבריאות, בשלבים הראשונים, לא טרח לשלב את השפה הערבית בהתראות שלו לאוכלוסייה הערבית.
התפרצות המגפה הייתה, ועודנה, התנסות מיוחדת שלא הייתה עבורנו כמוה, התנסות לכל המדינה על מגוון אזרחיה ומוסדותיה. מגפה זאת מעמידה במבחן את יכולת ההתמודדות האזרחית מול אתגר חסר תקדים בהיקפו והשלכותיו על כל תחומי החיים הכלכליים-חברתיים. המבחן הזה גם חושף את הדמיון בהתנהגותם של האנשים, יהודים כערבים, שצבאו על פתחי המרכולים, העמיסו עגלות ורבו על כל חבילה של נייר טואלט.
אנחנו רגילים למצבי חירום ביטחוניים ופוליטיים, שבדרך כלל מציתים את האיבה שבין יהודים לערבים. זו הפעם הראשונה מזה שנים רבות שהחירום מגיע מגורם שאינו מבחין בינינו, ולכן הופך אותנו לשותפים וקרובים.
נחשפת מציאות חיינו, אזרחים ערבים ויהודים, במיוחד בהגיענו אל בתי החולים. בכל מוסדות הרפואה פוגשים את הצוותים המקצועיים, שחלק לא מבוטל מהם ערבים, וכך נעלמים רגשות האיבה אצל רבים, כשהם נוכחים לדעת, שאכן כולנו באותה סירה. מול מציאות חיינו המשותפים בימים אלה, כשכולנו זוכים לאותו טיפול ויחס, ערבים כיהודים, מידי אותם צוותים רפואיים המורכבים מיהודים וערבים ללא הבדל דת וגזע.
זאת היא מציאות חיינו המורכבת והפשוטה באותה עת.
עלי זחלקה הוא מחנך, מתגורר בכפר קרע
