'אוכלוסיית סיכון', צמד מילים מכובסות השגור בפי רבים בימים אלו, וכאילו בא לומר, "אני בסדר. אני לא בסיכון". מילים שבאות להרגיע ולהשקיט את הנפש, כאילו באות לומר שהסיכון הוא אצל אחרים, ש'הם' יהיו חולים, 'הם' יהיו חולים קשים, 'הם' יזדקקו לטיפול נמרץ ומכונות הנשמה. לא אני. אצלי, אני אסבול משפעת קלה וזה יעבור. זהו אותו קו נפשי של היחס לסטטיסטיקת תאונות הדרכים. רוב מי שעולים על הכביש יחזרו הביתה בשלום, אבל למשפחה שנהרסה, הסטטיסטיקה כבר לא משנה.
בהינתן קריסת מערכת הבריאות הציבורית בישראל, אין שום משמעות למונח "קבוצת סיכון". כל פציעה או מחלה קלות יוכלו להתפתח להסתבכות חריפה
'אוכלוסיית סיכון' היא הגדרה רפואית שבאה מתוך ראיית עולם שיש מערכת בריאות והיא מתפקדת. מערכת בריאות שבכוחה לתת מענה לכל אלה שסובלים מסיבוכים. מכאן זה עניין של מזל, מההיא שהטיפול נמרץ האריך לה את משך החיים עד להבראה מלאה ועד ההוא שמצבו הסתבך עוד ובסוף נפטר.

כבר שנים שישראל מודדת עצמה ביחס למדינות ה-OECD ובמשך שנים ארוכות, בכל מה שקשור למערכת הבריאות, הנתונים מראים כי ישנה מדיניות הרעבה של המערכת: אין מספיק מיטות, אין מספיק מחלקות, אין מספיק רופאים, אין מספיק אחיות ואין מספיק בתי חולים.
כיוון שמערכת הבריאות בישראל נמתחת עד לקצה בימי שגרה, קשה לראות ולהאמין שהיא באמת ערוכה ותהיה מסוגלת לשאת את מימדי המגיפה שצפויים לפקוד אותנו בטווח זמן של שבועות בודדים, אם לא ימים.
בהינתן קריסת מערכת הבריאות הציבורית בישראל, אין שום משמעות למונח "קבוצת סיכון". כל פציעה קטנה או מחלה קלה יוכלו להתפתח להסתבכות חריפה, כי יהיה תור ארוך ולא יהיה את איש הצוות הרפואי שייתן את המענה הנדרש ובזמן.
זה אמבולנס שלא יגיע בזמן סביר, זה פקק תנועה בדרך ובכניסה לבית חולים, זה המיון העמוס והמחלקות המפוצצות מלהכיל. הוסיפו לתרחיש הבלהות הזה את רמות התסכול שיהיו למשפחות החולים ולחולים עצמם, ועלולות להביא להתפרצויות אלימות שכבר נראו במחוזותינו על עניינים פעוטים מאלה.
נדרש מאיתנו, מכולנו, לראות עצמנו כקבוצת סיכון. נדרש מכולנו המאמץ לשמור על היגיינה אישית ולהימנע ממפגשים לא נחוצים שבניגוד לנהלי משרד הבריאות. נדרש מאמץ שלא להיות אלה המפיצים את המחלה. כל חולה נוסף, כמוהו כאבן משקולת שעשויה להכריע את מערכת הבריאות.
