מדינת ישראל פעלה באופן מידי בשני מישורים, הסותרים אחד את השני מהותית, כאשר פרצה מגפת הקורונה. מצד אחד – הפעלת תכנית בידוד חמורה ועוצמתית אשר השביתה במהירות חלקים גדולים מהמשק, ומהצד השני – התערבות נמוכה במשק עצמו כדי למזער את הפגיעה באזרחים אשר נפגעו מהשבתת המשק.

בעוד את המהלך הראשון ניתן להבין כביטוי לאחריות המדינה לבריאות אזרחיה וכלכלתה, את השני ניתן לפענח רק במסגרת ההנחה הניאו-ליברלית לפיה – השוק יסדר את הכל. התנהלות משרד האוצר בשבועיים מאז ההחלטה לסגור את בתי הספר והגנים, מבטאת את הבהילות של מאמיני דת "הכל סחיר", לגרום לכל אזרחי ישראל להצטרף לכנסייה האדוקה שלהם, בה כל ערך עומד כקורבן למולך, הוא השוק.

מנכ"ל משרד האוצר באב"ד ומזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד (צילום: פלאש 90)

אם להסתכל על זה דרך עיניו של מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, השבתת מערכת החינוך האחראית על מעל מ-2 מליון ילדים ובני נוער בישראל, מהיום למחר, ועוד בלבו של משבר בסדר גודל לאומי ועולמי – היא פעולה הגיונית ואף רצויה. שכן, המורים יושבים בבית, התלמידים גם הם – אז זו בוודאי חופשה. רק כך אפשר להסביר את ההתייחסות הראשונה של המנכ"ל לעניין המשך העסקתם של מורי ישראל, הדרישה לוותר על ימי חופשה בזמן הקיץ. זה קורה בעודם ממלאים את הוראות משרד החינוך ומלמדים את התלמידים, באופן שרובם לא התנסו בו עד אז, במסירות והשקעה רבה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אזרחי ישראל אינם בחופשה, כפי שמטיב לחזור על כך מספר פעמים ביום מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב. ההורים ממשיכים לצאת לעבודה חיונית, אחרים עובדים מהבית והשאר מנסים להבין כיצד לבנות חייהם הכלכליים מחדש, בעוד ילדיהם יושבים בבית עם שגרת לימודים שנקטעה באמצע, ואיסור לצאת החוצה. בנקודה זאת מורות ומוריי ישראל הפכו לעובדי החזית החברתית של ישראל, דבר שהבינו ההורים שהמשיכו ללחוץ על המדינה שתחזיר הלמידה המקוונת; התלמידים שהשתתפו באחוזים גבוהים מאוד בלמידה מרחוק; וגם המורים עצמם, שלמרות היחס המזלזל של המדינה כלפיהם – הצהירו שיהיו מוכנים ללמד ולשמור על קשר עם תלמידיהם ללא תגמול.

התעקשות ארגוני המורים שלא תהיה בישראל עבודה ללא תגמול, היא הצלחה פוליטית ותודעתית, ולא רק למורים. המאבק שהוביל האוצר נגד המורים נסוב סביב שאלה ביורוקרטית, האם ניתן לפקח על למידה שאינה בבתי ספר? המענה לכך ייתר בעיניי המשרד את תפקידם ונחיצותם של המורים, והפך את הזירה החינוכית למופקרת. אזרחי ישראל השיבו לאוצר באופן ברור, חינוך הוא אינו עוד סחורה במרכזים המסחריים שנסגרים, אלא פעולה נחוצה והכרחית עליה אחראית המדינה. החזרתו של 'החינוך' לסל השירותים שהמדינה מחויבת להם, במיוחד בשעת חירום, היא חיזוק לכל אותם מאבקים על שירותים וזכויות שהמדינה פגעה בהם מאז שהמשבר התחיל​.