טל מוסקונה | בת 35 | חיפה | מנהלת הוסטל טשרניחובסקי, אקים חיפה.
הדיירים: אני בהוסטל שנה, הגעתי כי עבדתי שנים עם ילדים עם צרכים מיוחדים. עכשיו אני עובדת עם אוכלוסיה מזדקנת. ההזדקנות של אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית מואצת מבחינה פיזית. רוב האנשים בהוסטל הם מגיל 50 ומעלה, אנשים עם תסמונת דאון הם כבר "קשישים" בני 45. סך הכל יש לנו 26 דיירים.
מגע: אנחנו מסבירים להם שיש מגפה מדבקת, שיש אמצעים שנוקטים לשמור על הבריאות שלהם ושל כל המדינה והעולם. הם צריכים לשטוף ידיים, לא להתקהל, להמעיט להתחבק. הם רגילים לעשות ארוחות שישי ביחד אבל עכשיו מפצלים אותה, וכל דירה עושה ארוחה של 8-6 דיירים. קשה לשמור על עניין המגע. הם מצליחים אבל זה קשה להם, בעיקר איתנו. הם רגילים איתנו להרבה מגע וחיבוק, ואנחנו משתדלים להמעיט אבל עדיין יש מגע, למשל עם דיירות סיעודיות שצריך להאכיל או לקלח. אני מפחדת עבורם כי הם קבוצת סיכון גם בגיל וגם במחלות הרקע. בעיקר אני דואגת שיהיה להם את מה שהם צריכים.
מרגישה קצת כמו סוהרת: הדבר היחיד שמעיק ומציק זה לא להוציא אותם החוצה. אני מרגישה סוהרת קצת כי, אסור לצאת החוצה. בנוסף לתקנות של כולם יש תקנות מחמירות יותר של משרד הרווחה, שלא מאפשרות יציאות בכלל, גם אם זה יציאות עם עוד מישהו לסיבוב קצר. אסור גם לצאת לביקורים בבית, כי אז צריך להיכנס לבידוד של שבועיים לא בהוסטל. הם שואלים כל הזמן "למה אי אפשר לצאת?". האנשים הדימנטים לא יודעים מתי הם בחוץ או בפנים, אבל השאר יודעים כבר להגיד שיש וירוס קורונה וצריכים להיזהר כי זה מדבק. יש לי דיירת שמאוד אוהבת לצאת, ובגלל שהיא מנסה לברוח אנחנו נועלים את השער.
מוצאים פתרונות: לאחת הדיירות התקלקל הטלפון, ואי-אפשר לתקן עכשיו כי הכל סגור,האז היא משתמשת בוואטסאפ שלי לשיחה עם המשפחה. אנחנו מוצאים פתרונות איך לצאת מסיר הלחץ, כמו להסתובב בחוץ עם מדריכה לטיול קצר, או הרבה פעילויות פנאי בתוך ההוסטל. היום, למשל, יש מדריך שמעביר להם שיעור אמנות, והוא מספר להם על הציירים הגדולים ועל סגנונות יצירה שיש, ואחר כך הם יתנסו בציור. אני צריכה ללכת למשתלה לקנות פרחי תבלין ואז נעשה יום של שתילה. אנחנו עושים גם דברים שיש לנו פה כמו פסיפסים, יצירה, מחשבים.
רוצים שייגמר: הם כל הזמן אומרים "שתמות הקורונה, מה קורונה?", אולי הם יעשו הפגנה נגד הקורונה. הם מוחים באמת, רוקעים ברגליים וכועסים עליה. "מתי היא נגמרת? שתלך כבר". יש דיירת שכל בוקר אומרת: "אני שמעתי שהקורונה נגמרת בשבוע הבא", האמת שהיא נורא רוצה כבר להסתפר, אז לחוץ לה.
מלחמה על החיים: אנחנו כל הזמן במעין מלחמה על החיים של הדיירים. גם בשגרה אנחנו בערנות על הבריאות שלהם, בודקים אותם קבוע, וכל דייר חדש צריך להביא אישור שאין לו מחלות מדבקות. עכשיו אנחנו בעצם ממשיכים את מה שאנחנו עושים כל הזמן – עושים הכל בשביל לשמור על בריאותם וחייהם של הדיירים. מה שאני חווה מהצוות זה החשש לדיירים. שהם לא יבואו במגע עם חולים, כי הם קבוצת סיכון. כרגע יש לי 11 אנשי צוות, יש גם אחות, פיזיותרפיסט וטבח, ושתי פנסיונריות שבעצמן הן בסיכון, אז אם יש דייר שצריך ללוות לקופת חולים הן מעדיפות שמישהו אחר יילך.
לימון ולימונדה: פתאום הם פה כל הזמן, ובתוך הניסיון לתת להם פנאי והעשרה, אז יש לי דיירת עיוורת שהתחילה לרקום, היא עוד מעט בת 60. היא אמרה לי השבוע ש"במקום אחר שאני נמצאת בו לא מצפים ממני ללמוד משהו חדש, ופתאום אני מבינה שיש לי יכולות". זה היה מרגש לשמוע. ספציפית זה הוסטל למזדקנים אז אנחנו מדברים בדרך כלל על שימור, אבל דווקא בתקופה הזאת הייתה התפתחות וזה מרגש.
מודים על השגרה: כל הצוות מתגייס ורוצה לעזור במה שרק שאפשר. ובכלל באקים חיפה יש התגייסות כוללת של כולם: בדירות, במטה, בבית ספר, במקום לצאת לחל"ת הם מתגברים את מערך הדיור ואז אפשר לאוורר קצת את הצוות. מתוך זה יש שותפות גורל, ורצון לעזור וחיוניות באמת. עם כל מה שקורה במשק, הם מודים על כך שיש להם שגרה וסיבה לקום בבוקר. זאת גם פרנסה, אבל הם באים כי הדיירים חשובים להם והם רוצים בטובתם, אז יש מהכל.
אני עובדת חיונית. אני מגדלת כלבה עם זוג חברות, אז אני כן מבלה איתן. כשאני חוזרת הביתה אני הולכת אליהן עם הכלבה, אנחנו אוכלות ארוחת ערב, ואז היא חוזרת אליי ובבוקר אני מורידה אותה למטה.
אפשר להיות חלשים: אני מרגישה שיש לי את כל הכלים לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. פיקוד העורף התקשרו להגיד לי מה אני צריכה, אני עטופה, אני בסדר, ושופרסל עושים לנו משלוחים ומקדמים את ההזמנה, במקום לעוד שבועיים אז למחר. באמת אפשר להיות חלשים פה, יש מעטפת טובה ומאפשרת וזה כן מעודד ומשמח ואנחנו מרגישים בידיים טובות.
למרות הכל: האמת היא שהאווירה טובה, האביב הגיע, הדיירים פה ואנחנו מוצאים להם פעילויות מגוונות עם סדר יום, ויש טבח שמגיע ומשקיע בארוחות אז מרגיש חגיגי. האווירה חיובית ואנחנו מרגישים שמחים. יש פה דירה אחת של דיירים צעירים יותר, שרגילים ללכת למשחקי כדורגל וכדורסל ועכשיו הם לא יכולים וזה קשה להם אבל תמיד קשה להם ועכשיו זה מתבטא בזה.
