החולה הוא גבר, בן 42, ממרכז הארץ, בא במגע עקיף עם חולה מאומת.

2.3.2022, שעות 13:00-12:00, אזור

אני נקי כבר שלושה ימים, והחלטתי לצאת מהבית. אני מכיר בסיכונים, אבל החלטתי שאני חייב לעשות שלושה דברים לפני שאני חוזר לשנה נוספת בבידוד. אני רוצה לראות את הכותל המערבי, לחזור למקום בו עבדתי רוב שנותיי ולראות את בית הספר היסודי בו התחנכתי. אני יוצא לרחוב. מדהים כמה זו פעולה פשוטה לעשות. אוויר נעים מלטף את פניי. אני מותח את ידיי, ובקצות האצבעות כמעט נוגע בעלי העצים הירוקים שסביבי. אבל נמנע כמובן. אני נעצר, עוצם עיניים ומקשיב לציוץ הציפורים. קרני השמש ניתכות על עפעפיי ואני רואה כתמים צהובים וכתומים עזים. ריחות הפרחים סביבי והמוסיקה של הטבע, הופכים לרגע את השקט העמוק והאינסופי הזה לנסבל.

6.3.2022, שעות 12:00-11:00, הכותל המערבי בירושלים

השארתי את הנייד שלי מאחור, זה מנוגד לצווים, אני יודע, אבל לא נשאר כבר הרבה. כשאחזור, אתחבר אליו שוב. אחרי ימים של הליכה בהם לא פגשתי איש, אני מגיע סוף סוף לעיר העתיקה. אני חרד ממזג האוויר, הקור הירושלמי חודר עצמות, ואין לי במה להתעטף. במהלך הטיפוס על ההר אני מדמיין את אבות אבותינו עולים לירושלים. אני יכול לשמוע את שאון העולים יחד עם הצאן והבקר, לפני אלפי שנים, בדיוק בשבילים האלו. קולותיהם לוחשים לי בדרכי. הכותל המערבי מתייצב מולי בשיא תפארתו וצניעותו. המראה שלו עוצמתי ומעביר בי רעד של התרגשות. זכרתי את הכותל ואת הדרך המתפתלת אליו מהשוק. תמיד הומה אדם, רוכלים ותיירים, חנויות תבלינים, שרשראות, מטפחות, בייגלה ומיצים טבעיים. כל השפות מתערבבות. המאבטחים והתור בכניסה, המתפללים, הוויכוחים על רחבת הכותל. ועכשיו קול דממה. רק הקיר החשוף הזה על שערותיו המדולדלות. רוח חזקה נושבת על פניי, ועוקרת כמה פתקים מצהיבים ממקומם. משאלות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

6.3.2022, שעות 17:00-15:00, שדה התעופה בן גוריון

בדרך חזרה אני מוצא זוג אופניים זרוק על שביל האבנים הלבנות ברובע היהודי. אני יודע שאסור לי, אבל הפיתוי גדול. אני מרים אותן ומבטיח לעצמי להתנקות ברגע שאוכל. רגלי לא יכולות לשאתני יותר. אני רוכב, ידיי אוחזות בכידון הברזל החשוף, ליעד הבא שלי. מקום העבודה שלי עד לפני שנתיים. שדה התעופה.

המטוסים ניצבים כפסלי מלח ענקיים. חלקם מעלים חלודה. רוב הדלתות והחלונות כבר הוסרו מהפתחים. הגלגלים מפורקים. נכנסתי לבואינג 787-9. המטוס החדיש ביותר של אל על, שמעולם לא נעשה בו שימוש. אני רואה שאנשים חיו בו. מכלי סבון ריקים ומשופשפים עד העצם מתגלגלים בין המושבים. עצמות של בעלי חיים בפינה אחת. גחלים שחורות, זכר למדורה קטנה, ליד תא הטייס. אני מתיישב על כיסא הקברניט, ומשפשף את עיני כלא מאמין. מטוס קטן מנמיך גובה ומתכונן לנחיתה על המסלול. נקודה אדומה גדולה על גחונו הלבן מעידה שהוא כנראה מגיע מיפן. משלחת של חמישה אנשים ממוגנים מכף רגל ועד ראש יוצאת מהמטוס ברגליים קלות. בפעולות זריזות ותכליתיות הם מוציאים שני תיקים מכבש המטוס ופותחים מעין מעבדה ניידת קטנה. אני רץ החוצה, צועק ומנופף בידיי. אחד מהם מרים אלי מבט ומאותת לי קלות בראשו. הם בעבודתם המסורה. אני מתחיל לרוץ בגרם המדרגות לירכתי המטוס, לכיוונם, והם בתגובה מתחילים לקפל את המעבדה במהירות. עצרתי. אני מוותר על פגישה איתם. אני חש בסחרחורת, וחוזר להתיישב על יד פתח החירום במטוס. אני חייב לשים רק לרגע את הראש על אחד המושבים. אחר כך אתנקה. מזמן לא היו כאן אנשים. ברגע שאמצא סבון.

6.3.2022, שעות 21:00-20:00, בת ים

אחרי מנוחה קלה אני מחליט לא לוותר על התחנה השלישית והאחרונה במסע שלי. הנסיעה על האופניים נמשכת כמה שעות. אין למצוא סבון, אוכל או מי שתייה זמינים בשום מקום. מידי פעם אני עוצר ליד בניינים, צועק, שורק באצבעותיי, שר. מסביב דממה. התריסים מוגפים, עולם נעול ומוגף עלי בריח. עיתונים ישנים עפים לעברי ברוח. אחת מהכותרות מבשרת שהממשלה מתקרבת להשגת ערכות בדיקה נוספות. מטריד אותי בעיקר לראות שאין בכלל זבל ברחובות, אינני יודע מדוע אין. אני מגיע לבית הספר היסודי בו למדתי. עברו שלושים שנה מאז ביקרתי שם בפעם האחרונה. המקום נראה לי הרבה יותר קטן משזכרתי. הבניין בסך הכול בן שתי קומות נמוכות. לידו חצר קטנה המשמשת כמגרש משחקים והתכנסויות. במרכזה תורן לבן קטן. לא ייאמן איך כילד ראיתי במרחב הזה גן עצום ורחב ידיים. אני נזכר שהלכתי עם הילד שלי לסופר כשהכול התחיל והשומר הסתכל עלינו במבט מעט עקום. ״את הילד אולי להשאיר בחוץ״ הוא הציע. ילדי הסתכל עלי, ושנינו צחקנו. כעבור חודשים הבן שלי הזכיר לי את הסיטואציה הזו. ואני ליטפתי את ראשו המתוק. בני ראה שאני מודאג, חיקה את המבטא שהיה לשומר, ושנינו שוב צחקנו. אני חוזר עכשיו על המסלול שעברתי כילד כל צהריים מבית הספר בחזרה הביתה. ופתאום אני לא מרגיש כלל אפיסת כוחות. ההליכה ״הארוכה״ מבית הספר הביתה נמשכת כעת 5 דקות. הכול קטן משזכרתי. אני מרגיש שהעולם מתכווץ. סוגר עלינו. אני מתחיל לרוץ. הדמעות זולגות מעיני. אני צועק בקול גדול. אף אחד לא שומע. עד היום לא נשברתי. עבור ילדיי, בת הזוג שלי, הוריי, הייתי משענת מבטון מזוין. הם לא הבינו איך אני כל כך אופטימי. החזרה לילדות שוברת אותי.

6-7.3.2022, שעות 01:00-22:00, תל אביב יפו

אני מוצא חבית גדולה מעץ ישן ומרקיב, ומכה באמצעותה בתריסים של חנות קטנה על יד הים. מדהים שעוד נשאר מקום סגור אחד. בפנים אני מוצא בעיקר קופסאות חמוצים, מים ומשקאות מוגזים. אני מבין שזה היה כנראה דוכן פלאפל אולי סביח, משהו בסגנון הזה. אני שותה קולה בשביל לקבל קצת סוכר. חובט קופסת שימורים בפינת השיש השבורה ששימשה כנראה כדלפק במקום הדחוק הזה. המתכת הזהובה נקרעת ואני בולע את החמוצים במהירות. מלוא חופן כף היד לתוך הפה. לא ידעתי כמה אני רעב. העיניים נעצמות.

7.3.2022, שעה 01:46 תל אביב יפו

אני שומע קול בכי מרחוק, ומתעורר. אני מבחין באלומת אור דקה שניתזת מחרך קטן בקיר שניצב מולי. אני נשען על הקיר בשתי ידיי, מנסה להשקיף החוצה דרך החור הזעיר. יש שם איזו חצר פנימית, מכוסה בגגון כמו עם ברזנט מקופל מעליו. החצר מתחברת לאיזה חדר קטן וחשוך. אני בקושי מצליח להבין מה אני רואה. נדמה לי שיש שם ילדים. אולי בני שלוש או ארבע. אני אומר לעצמי ״ששש״, ״ששש״ בקול רם. אני שומע קול של אדם מבוגר, בטוח ומלטף. אולי זו אישה. תחושה של רוגע עוטפת אותי.

ודווקא ברגע הזה אני משתעל. שיעול יבש. הילדים כנראה שמעו אותי והם ממהרים להיכנס לחדר הצדדי. הוא הגיע אלי. אני חושב על כידון האופניים, על מושב המטוס הכחול במחלקה העסקית, על חבית העץ שניצבה על החוף לרעש גלי הים. כמה החדר הזה ודאי נראה גדול לילדים הללו, אני חושב. אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי.