הטלפון צלצל לפני ימים אחדים. חברתי בת שבע, יהודייה ילידת ניו ג'רזי, הזכירה לי שבדיוק לפני ארבעה שבועות הלכנו לראות את "האונייה האחרונה", מחזמר פרי עטו של סטינג ובכיכובו, שהגיע לסן פרנסיסקו. רק חודש? אח, איך העולם השתנה בזמן כל כך קצר.

לבוש במחלצות. רק חודש עבר ואיך העולם השתנה (צילום: דוני ענבר)

אני נזכר. כבר אז היינו מודעים למגפה (וגם להתעלמות הילדותית והנפשעת של נשיאנו, דונלד טראמפ, מהסכנות), אבל היא לא נראתה מוחשית או קרובה או מסוכנת. כלומר, אני זוכר שפגשתי בפואייה כמה חברים ומכרים ונמנענו מלחיצות ידיים, אבל מי חשב על תפיסת מרחק של 2 מטר (שש רגליים באמריקאית) זה מזה? להיפך, התיאטרון ביקש להתמלא עד כמה שאפשר בערב הבכורה לעיתונות. מן הסתם זאת היתה הפעם האחרונה שהתלבשתי במחלצות, והשד יודע מתי תהיה הפעם הבאה.

היינו מודעים לכך שזה מתקרב ושצריך להיזהר. מי חשב על עוצר? אבל כמו הנגיסה והנסיגה בדמוקרטיה הישראלית בימים אלה, גם מוראת הקורונה והסנקציות הנלוות באו בשיטת הסלמי, בגלים קטנים.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בהתחלה נמנענו מלהתקרב יתר על המידה לזרים. וזהו. ההרגל החשוב ביותר בסדר היום שלי ושל רבים מחבריי – ההליכה הפולחנית (או האובססיבית) לחדר הכושר – לא נפגע (כך שהדרך הטובה ביותר לשחזר את התהדקות הטבעת תהיה לפי הקורות אותנו שם).

כבר לא יהיה ליל סדר עם אבא

בהתחלה, כאמור, הכל היה כרגיל. ואז, לפני שבועיים בערך, התחילו לחלחל חששות. אולי זה היה כשהתחילו להתרבות החולים במדינת וושינגטון שמצפון לקליפורניה, וגם קצת במדינת ניו יורק. בינתיים ישראל נכנסה למשטר חירום והטיסות בוטלו. כך נאלצתי לבלות כשעה וחצי בהמתנה לנציגה מקסימה של אל-על, על מנת לבטל את טיסתי לארץ בסוף מרץ, שבה הייתי אמור לחגוג עם אבא שלי את יום הולדתו ה-97, ואחר כך לעשות אתו את ליל הסדר.

בתמימותי, הזמנתי 11 חברים לליל סדר צנוע אצלי בבית. כבן לניצול שואה יש אצלי תמיד מחסנים. אני לא מדבר על נייר טואלט, אלא על כל סוגי הבשר, הדגים ופירות הים, במקפיא הגדול שבגראז'

אז ביטלתי, והסברתי בטלפון היומי לאבא את המצב. לרגל הנסיבות הוא מקפיד לשמור על צלילות יוצאת דופן, ולא נותן לדמנציה שלו לבלבל אותו. עד יעבור זעם, אמרתי לו, והוא הסכים, שיחסית לשואה שהוא עבר, סיפור הקורונה הוא לא יותר מאי נוחות מתמשכת.

במקביל, בתמימותי, הזמנתי 11 חברים לליל סדר צנוע אצלי בבית. כבן לניצול שואה יש אצלי תמיד מחסנים. אני לא מדבר על נייר טואלט, אלא על כל סוגי הבשר, הדגים ופירות הים, במקפיא הגדול שבגראז', ועוד מצרכים יבשים ומשומרים בארון. אז אין בעיה לשלוף ליל סדר גם אם נהיה במצור. וזה עדיין נראה תיאורטי, כמעט דמיוני. ובכל זאת, בוקר אחד נכנסתי למכונית, נסעתי לקנות מזרן יוגה, שיהיה, למקרה שחדר הכושר ייסגר, ואצטרך לעשות מתיחות גב ותרגילי בטן בבית.

חדר הכושר הולך ומתרוקן

אבל חדר הכושר היה עדיין פתוח והמשכנו לפקוד אותו באדיקות. אני שייך לקבוצה של משוגעים לדבר, שמגיעים השכם בבוקר, לפני שהמקום נפתח, עומדים בקור ומפטפטים. אחת מחברות הקבוצה, סיליה, יהודייה ממוצא רוסי, בת 85, המשיכה להגיע בכל בוקר, וכמוה גם חוזה, רקדן ממוצא מקסיקני, גם הוא בשנות השמונים לחייו. בדחילו ורחימו הצענו להם אולי להישאר בבית, כי הם בקבוצת גיל בסיכון. ומתישהו הם אכן פרשו.

מיום ליום הקהל הלך והתמעט, מה שהפך את חדר הכושר למקום בטוח הרבה יותר. עם קומץ אנשים, מוקדם בבוקר, כשהמכון מצוחצח למשעי (מי ידע אז שהווירוס יכול לחיות על משטחים כאלה ואחרים כך וכך שעות), שמירת מרחק בטוח לא הוותה בעיה. אבל בהדרגה שמתי לב שאנשים מקפידים לא לעלות על הליכונים או אופניים צמודים זה לזה. ואז הוסיפו עוד ועוד מכלים לריסוס חומרי חיטוי ומגבונים לחים, וחלק משמעותי יותר ויותר מהאימון הוקדש לניקוי וחיטוי המכשירים, לפני ואחרי השימוש בהם. ועדיין המשכתי לבוא.

הרחובות ריקים מאדם (צילום: דוני ענבר)

מבחינתי, מדד הבטיחות היה נוכחותם של רופאים בין המתאמנים. הם יודעים, הם זהירים. ביום שני, 16 במרץ, מניתי רק שניים מתוך חמשת הרופאים הקבועים. האם זה סימן? בדרך החוצה, כשנפרדתי משון, פקיד הקבלה, הוא אמר שבאל.איי הוחלט לסגור את חדרי הכושר, אז כדאי שאבדוק לפני שאני מגיע מחר. למחרת, מיותר לציין, נפרס מזרן היוגה, והסלון הפך לחדר הכושר שלי.

בינתיים אפילו טראמפ הליצן הפסיק להתבדח. בן לילה הוא הפך את עורו – לא רק שהחל לנאום נאומים רציניים עד מפחידים, אלא גם לטעון, בלי הנד עפעף, שהוא הראשון בעולם שהכיר בחומרת המצב, ושלפיכך ארה"ב היא הערוכה במדינות תבל למצב החירום. מכיוון שהוא ילד אמיתי, האף שלו לא צמח אף טיפה.

שמועות במוסך, תור במרכול

היה ברור שהעוצר מתקרב. אנשים החלו לאגור ולשמור מרחק. אחרי שלקחתי את האוטו למוסך (השכל הישר אמר שמוטב להיות עם רכב תקין לכש…), צעדתי ברגל אל הירקן שברובע "מישן", השכונה של ההיספנים, לרכוש ירקות לשבוע הקרוב, ועוד קצת. שיהיה. משם לקחתי אוטובוס הביתה. מודה שזאת היתה טעות קשה. האוטובוס היה עמוס בבריות נושמות, ועד כמה שהנמכתי את מבטי וניסיתי לנשום מהרצפה, הנסיעה שארכה פחות מרבע שעה דמתה לנצח גיהינומי.

כשחזרתי למוסך, בסוף היום, לאסוף את המכונית, סיפר לי המוסכניק שהוא שמע שהולכים לסגור את כל החנויות. צחקתי בביטול, וניסיתי למצוא מקבילה אנגלית ל"רב סרן שמועתי".

מגרש החניה היה מפוצץ, ובחוץ השתרך תור כמעט אינסופי של לקוחות עם עגלות, במרחק אלה מאלה, כשאשת הביטחון של החנות מכניסה בכל פעם רק עשרה קונים (או עשר עגלות)

למחרת, שבת, נסעתי כהרגלי למרכול. הוא היה סגור ואנשים התגודדו בחוץ. הסתבר שהחלו לקצץ בשעות הפתיחה. כעבור שעה ומשהו חזרתי. מגרש החניה היה מפוצץ, ובחוץ השתרך תור כמעט אינסופי של לקוחות עם עגלות, במרחק אלה מאלה, כשאשת הביטחון של החנות מכניסה בכל פעם רק עשרה קונים (או עשר עגלות). כשהגיע תורי להיכנס שמתי לב שהמדפים מתרוקנים. למזלי, כדור שני, אני יכול לשרוד שבועות ארוכים. כל שנצרכתי לו היו ירקות טריים לגיוון סלט הבוקר, בצלים שיתבלו מה שלא אבשל, ומיני מתיקה דלי פחמימות.

סדר יום חדש

חלפו עוד יומיים והוכרז העוצר. נכנסנו לעידן חדש. החברים הפכו לווירטואליים. ליל הסדר יהיה ככל הנראה בסולו, או לכל היותר עם זוג חברים, אבל בשר ושימורי טונה ועגבניות ונייר טואלט יש בשפע, ואפילו נוזל כביסה וסבון נוזלי. על אלכוג'ל ויתרתי. ממילא אמרו בטלוויזיה שרחיצת ידיים בסבון במשך 20 שניות (לשיר את Happy birthday to you פעמיים, או לומר את ברכת המזון בעברית ובאנגלית, כפי שהציעו חברים) יעילה ובטוחה יותר.

משטר החירום אומר שאנחנו אחראים גם לבריאותנו הנפשית. אז בניתי לי סדר יום כמעט ממושטר. זה מתחיל בהתעמלות יומית (חברים הציעו עוד כמה תרגילים שאפשר לעשות בבית), ונמשך בצעידה יומית נמרצת של 5 עד 8 ק"מ בגבעות ובפארקים הסמוכים. בשעות הבוקר המוקדמות בקושי נתקלים באיש וכלבו, לפעמים עוברת ג'וגרית, או שני רוכבי אופניים, כולם שומרי מרחק.

הגבעות. בשעות הבוקר המוקדמות בקושי נתקלים באיש וכלבו. שומרים מרחק (צילום: דוני ענבר)

שאר הבוקר מתחלק בין צפייה בסי-אן-אן ובחדשות 12 מישראל (ישראל לוקחת, ובגדול). המשך היום מוקדש לבישול תרפויטי ויצירתי, אכילה רבה, קריאה (כרגע אני בעיצומו של "נער האופניים" המעולה של אלי עמיר), צפייה בסרטים וסדרות, טבילה בג'קוזי הצנוע שבחצר, והחלפת חידודי קורונה עם חברים בכל העולם.

דוגמה לבישול תרפויטי (צילום: דוני ענבר)

החצר. לא בתמונה: הג'קוזי (צילום: דוני ענבר)

לצערנו, בימים האחרונים התחלנו גם למנות את החולים מבין המקורבים – אחיו וגיסתו של סיימון באנגלייה, הוריו של רועי בתל אביב. אבל עד כה השפיות נשמרת (וטפו טפו, גם חוש הריח). מחסני החירום שלי (אמרתי דור שני) יכלכלו עוד זמן רב אותי ואת חבריי, לכיורשו לשוב ולהתקרב. החשש היחיד הוא שמא ייגמרו דלי הפחמימות – שמן הקוקוס, קמח הסויה והשקדים, הסטיוויה והסוכרלוז. אז לא יהיה מנוס ממעבר לסוכר ולקמח חיטה. ומשם, הדרך לאבדון קצרה.

**

ד"ר דוני ענבר מתגורר בסן פרנסיסקו ב-22 השנים האחרונות. הוא היה נספח התרבות בקונסוליה הישראלית ומנהל התרבות בפדרציה היהודית.