ד"ר איתי בר שי | בן 47 | וטרינר, אבא לנעמי, בת 8.5, ונגה, בת 7 | מתגורר בחיפה
העבודה: אני עובד עכשיו בשלושה מישורים בתפקידי כווטרינר. אחד מהם היא בתאגיד הפיקוח הווטרינרי שהממשלה הקימה לאחרונה, שבין היתר אחראי על הפיקוח על מזון מן החי. כשהקימו את התאגיד עשו ראיונות עבודה לכל הווטרינרים בארץ, והודיעו לי שנקלטתי. בתחילת מרץ התחלנו לעבוד, בלי שיש לנו עדיין הסכמי שכר. בגלל הקורונה, וגם בגלל שאין ממשלה, לא הייתה לנו ברירה, ובעצם כמה מאות וטרינרים עובדים כרגע בלי שהתנאים ברורים להם. במסגרת הזו אני מפקח מטעם משרד הבריאות על המרכז הלוגיסטי של תנובה שיושב בחוצות המפרץ בקריות, ואחראי על כל הפצת המזון לאזור חיפה הצפון, ועל עוד יחידה של בתי קירור באזור חיפה. אני בודק שעובדים לפי התקנות, שהאחסון תקין, שהמזון תקין ואין בעיות ומחלות. אני עובד גם כווטרינר של גן החיות בחיפה, ומחזיק שתי מרפאות פרטיות – אחת בביתי שבחיפה ואחת בתל אביב.
ההתחלה: אבא שלי גם וטרינר. הוא מהדור הוותיק של הווטרינרים בארץ. התחלתי ללמוד ווטרינריה בתחילת שנות ה-90, כשכולם הלכו לעבוד בתחום המחשבים. כל החברים הווטרינרים של אבא שלי אמרו "מה אתה שולח את הבן שלך להיות וטרינר? זה מקצוע קשה. שלח אותו למחשבים". מבחינה כלכלית יש לא מעט וטרינרים שלא המשיכו במקצוע אחרי הלימודים, ועברו להייטק או למקצועות מכניסים אחרים.
בעלי חיים ואושר: גדלתי, מן הסתם כבן של וטרינר, עם בעלי חיים, וגם היום הבית שלי זה בעצם גן חיות קטן. יש כלבה וחתולים, יש צ'ינצ'ילות ושרקנים, והבנות שלי גדלות עם כולם מגיל אפס. בעלי חיים נותנים לנו כל כך הרבה, במיוחד בתקופה הזו. התקשורת איתן היא לא מילולית, אבל היא מאוד חזקה ומאוד מאוד אנרגטית. אנשים עם בעלי חיים, לדעתי, מאושרים יותר ובודדים פחות.
כולם נשארים בבית: בגלל שאני עובד גם דרך משרד הבריאות ובגן החיות, ובהנחה שאני ארוויח משהו בעבודה בתאגיד, הירידה בהכנסה מהמרפאות הפרטיות פחות מדאיגה אותי. בפרקטיקה מרגישים את הפגיעה. מי שלא ממש חייב, לא מגיע לטיפולים. בעקבות התקנות החדשות בטח יגיעו עוד פחות. אני בטוח שהחברים שלי במרפאות הפרטיות הגדולות ירגישו את זה הרבה יותר בכיס. זו תקופה קשה. בדרך כלל, באביב יש יותר פניות לווטרינרים, גם בגלל טפילים שמגיעים יותר בעונה הזו וגם בגלל שיוצאים יותר החוצה עם בעלי החיים. וטרינרים מוגדרים כעובדים חיוניים, אז המרפאות עובדות, אבל המטופלים ובעליהם לא באים, ככה שהעבודה חיונית אבל השכר לא מובטח.
אבא חיוני: אני מתחיל את הבוקר בפיקוח דרך התאגיד, ואז חוזר לקבל לקוחות במרפאה, או בגן החיות, תלוי ביום ובצורך. בגלל שאני גרוש, בחלק מהימים הבנות שלי איתי. אני מנסה להביא בייביסיטר בבקרים, כדי שאוכל לצאת לפיקוח, אבל בצהריים אני מנסה להיות איתן כמה שאפשר ולא לקבל מטופלים. בבקרים צריך גם לדאוג שהן משתתפות בלמידה מרחוק של בית הספר וגם לשבת איתן ללמוד. זה כבר לא פשוט בכלל, ואנחנו רק שבוע וחצי בזה. המזל שלי עד עכשיו היה שגרושתי גרה יחסית קרוב, ככה שהחלוקה הייתה אפשרית וגם ראיתי אותן בימים שהן לא היו אצלי. הצלחתי "לג'גל" גם את העבודה וגם את הזמן עם הבנות וההוּרוּת, עכשיו כשיש סגר בבתים אין לי מושג איך זה יעבוד. מפחיד אותי שלא אוכל לראות אותן כל התקופה הזו, גם בגלל הסגר וגם בגלל שאני עובד ונפגש עם אנשים ביומיום ולא רוצה לסכן אף אחד, בטח לא אותן. העברתי את אחד החתולים שלי לגור אצל גרושתי, כדי שלבנות תהיה יותר הרגשה של בית ושגרה.
דריכוּת: יש כוננות מסוימת להגיע לעזור אם תהיה קריסה של מערכת הבריאות. אני לא חושב שיגייסו אותנו לטפל בבני אדם, אלא אם יהיה מצב באמת מאוד קיצוני, אבל בהחלט יכול להיות מצב שבו רותמים את הציוד במרפאות, למשל את מכונות ההנשמה, שיכולות לעבור התאמה לטיפול בבני אדם. יש כמה מאות מרפאות בארץ שיש להן מכשיר הרדמה והנשמה, ויכול להיות תרחיש בו יגייסו את המכשירים או אולי אפילו את הווטרינרים לסיוע רפואי מסוים.
הפחד הגדול: הקורונה הולכת להישאר איתנו לתקופה ארוכה, כנראה, ויש לי חשש מאוד גדול שהמשבר הכלכלי ישפיע עלינו הרבה יותר, ואולי אפילו יפגע בהרבה יותר אנשים מהנגיף עצמו. בתוך זה, מדאיג אותי מאוד אישית הנושא של נטישת בעלי החיים. בעמותות כבר רואים עלייה מאוד גדולה במקרי נטישה, רוב האנשים יזרקו את בעלי החיים שלהם אם לא יהיה להם מה לאכול. במצב הכלכלי הקיצוני הזה, הפחד הגדול שלי הוא שבעוד כמה חודשים, העבודה העיקרית שלנו לא תהיה טיפול בבעלי החיים אלא הרדמה של אלו שננטשו. כנראה שיהיה פה צורך בהמתות חסד המוניות של כלבים וחתולים, וזה שובר לי את הלב.
הנחמה היא האהבה: בימים האלה מה שנותן לי נחמה אלה הבנות שלי, שאני מאוד אוהב אותן, וגם האהבה למקצוע ולבעלי החיים. אני יודע שזה נותן לי עוד משהו, ויש לי מזל גדול שאני עדיין יכול לעסוק במה שאני אוהב, שזה דבר נדיר עכשיו, אני נאחז בזה עוד קצת. אני יודע שהכל יכול להשתנות בשנייה, אם מישהו שבאתי איתו במגע במרפאה או בגן החיות נדבק בקורונה הכל נגמר, אני אכנס לבידוד – וגם זה לא יהיה.
