הטיפול באוכלוסיית הקשישים בישראל, בימי המגפה, אינו תואם את הגדרתם כקבוצה הסיכון העיקרית להיפגע ממנה. "יש פער נורא גדול בין האמירות שהקשישים הם האוכלוסייה הכי רגישה ובין חוסר המענים", אומרת ענת סרגוסטי, יו"ר עמותת "כן לזקן".

דוגמה לאחד מהכשלים היא נותנת מנסיונה האישי בימים האחרונים: "אמא שלי, בת 87, ביקשה שאזמין לה תרופות מהסופר פארם. נכנסתי לאתר, אבל כדי לקבל תרופות מרשם צריך קוד מהקופה. בכללית אפשר לקבל קוד רק כשהולכים לסניף. לא אשלח את אמא שלי לסניף. אבא שלי כמעט בן 91 והם בבית לפי ההנחיות. זה חסם את האפשרות להזמין תרופות. אני גרה בתל אביב וההורים בירושלים. בעצם נתקענו. למזלי אחותי גרה לידה. אבל זה לא פותר את הסוגייה לעשרות אלפי קשישים שהילדים שלהם לא גרים לידם, או שאין להם ילדים, ועדיין צריכים תרופות. זאת סוגיה כבדה שלא נפתרה עדיין. נכון, יש המון יוזמות של התנדבות – אוכל, תרופות – וזה נהדר, אבל היה מועיל אם היה גוף מתכלל של כל הסוגיות".

ענת סרגוסטי. "ביקשנו הקמת חדר מצב שיתכלל את כל הגופים שזקנים מתנהלים מולם – ולא נענינו" (באדיבות המצולמת)

איזה עוד סוגיות?
"יש את עניין קצבאות הזקנה שנכנסות בדרך כלל בראשון לחודש. הייתה הודעה שאולי יוציאו את זה בכרטיסי דביט. לא לכל הקשישים יש אוריינות דיגיטלית כדי להפעיל את כל האפליקציות. צריך לתת על זה את הדעת. אני זוכרת את תקופת מלחמת לבנון השנייה, כל הרשויות קרסו, ומי שהציל את האוכלוסייה היו הארגונים החברתיים ופילנטרופיה. מי שהביא אוכל לא היו המדינה ורשויות הרווחה. ואני רואה את זה גם כיום, הרשויות לא מצליחות לעמוד בהיקף. אני מקווה שיצליחו להגיע לכל אחד ולא ישאירו אנשים רעבים. זה קורע לחשוב שיש זקן שאין לו מה לאכול ואין לו תרופות. זה לא יעלה על הדעת."

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מה ניתן וצריך לעשות?
"ביקשנו בשבוע שעבר הקמת חדר מצב, שיתכלל את כל הגופים שזקנים מתנהלים מולם. יש כ-6-7 גופים כאלה – חברות סיעוד, קופת חולים, ביטוח לאומי, שירותי הרווחה ברשות, חברות ביטוח – שאפשר יהיה לפנות, לקצר את הבירוקרטיות, ולא נענינו. הוצאנו מכתב למנכ"לי הקופות, הוצאנו מכתב ליו"ר ועדת הרווחה בכנסת, עאידה תומא סאלימן".

המספרים: יותר ממיליון בני 65+

בישראל חיים יותר ממיליון בני 65 פלוס; כרבע מהם קשישים בני 80 פלוס. למעלה מרבע מהזקנים (28.3%) רשומים במחלקות לשירותים חברתיים; ויותר מ-10% זכאים לגמלת סיעוד מהביטוח הלאומי (על פי "שנתון הזקנה" של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, לשנת 2017).

בכ-400 בתי אבות בישראל מתגוררים כ-40 אלף איש (כ-18 אלף בדיור מוגן; כ-7,000 בבתי אבות לתשושים וכ-22 אלף במוסדות סיעודיים). בנוסף, בסוף 2019 היו בישראל כ-60 אלף מטפלות ומטפלים זרים סיעודיים, מתוכם כ-12,145 לא חוקיים (על פי נתוני רשות האוכלוסין).

"מי יחליף אותנו אם יהיה משבר במוסד?"

התפרצות הנגיף בבתי האבות "נופים" בירושלים ו"משען" בבאר שבע (שארבעה מדייריהם נפטרו וחלק מדייריהם ועובדיהם נדבקו), וההודעה של בית האבות "עד 120" בראשון לציון שדיירת ועובדת במקום נדבקו בנגיף, הופכות את בתי האבות לאחד ממוקדי הבעיה החמורים, שאינם זוכים עד כה למענה ראוי.

"חסרות לנו מסכות לפנים, כפפות, חלוקים, חומרי חיטוי. פנינו לספקים, הם אמרו שלא נשאר. רוב הסחורה נרכשה על ידי משרד הבריאות, שמספק לבתי החולים"

"אנחנו מתחננים שיבדקו דיירים חשודים, שלא מרגישים טוב", אומר רוני עזורי, יו"ר א.ב.א (ארגון הגג של בתי האבות), "אבל אין עם מי לדבר. אם יש לי דייר שיש לו דלקת ריאות, אני לא רוצה לשלוח אותו לבית חולים, אני רוצה שיבואו לבדוק".

רוני עוזרי. "אנחנו מתחננים שיבדקו דיירים חשודים, שלא מרגישים טוב" (צילום: עופר עמרם)

מעבר לכך, הבעיה המרכזית היא, לדבריו, המחסור בציוד: "חסרות לנו מסכות לפנים, כפפות, חלוקים, חומרי חיטוי. פנינו לספקים, הם אמרו שלא נשאר. רוב הסחורה נרכשה על ידי משרד הבריאות, שמספק לבתי החולים. לעומת זאת, אצלנו, מעל 40 אלף איש, משאירים אותנו זרוקים לכלבים. מזניחים אותנו מבחינת המוגנות. בעיקר במחלקה סיעודית צריך מיגון מיוחד, ואת זה אין לנו."

"לא רואים שום סיוע"

"תמיד חסר תקציב", מתאר את הקושי שמעון אלנברג, מנהל בית אבות "בית הנשיא" בחדרה. "וכשכבר הגיע המצב לידי משבר כמו קורונה, אנחנו נדרשים לחפש באופן עצמאי כדי למגן את העובדים ולהבטיח את החיטוי בצורה אופטימלית. השוק לא עושה חסד עם אף אחד, מאמיר את המחירים עד כדי כך שידינו אינה משגת. אתמול רכשתי 1,500 מסכות ב-5,500 שקלים. אם לא נקרוס מהקורונה, נקרוס בגלל משבר כלכלי. מי שצריך לתת את הפתרונות זה הרגולטורים, ולא רואים שום סיוע. למדינה יש אחריות על האנשים פה, אנשים שאין להם יכולת להישאר בקהילה עם מטפל, המדינה מפנה אותם באמצעות קוד, והמדינה צריכה לדאוג להם. יש אפליה בין קשיש לקשיש. זאת אוכלוסייה בסיכון ברמה מאוד גבוהה, ואין רושם שהמדינה עושה מהלך למנוע מהם לחלות".

שמעון אלנברג. "אם חלילה אחד העובדים חולה ומדביק את כולם, איך אני נותן מענה לכל המטופלים?" (צילום: עופר עמרם)

"ואני עוד לא מדבר על המצב שלנו כמנהלים. אם חלילה אחד העובדים שלי חולה ומדביק את כולם, איך אני נותן מענה לכל המטופלים, מי יטפל בהם? אני לא שומע על זה שיש תכנית, אני רק שומע כמה גודלת החשיפה והחולים. אצלנו, העובדים לא ינטשו את המטופלים כמו שראינו במקומות אחרים בעולם, אבל מי יחליף אותנו אם יש משבר במוסד? נהייה כמו ספרד, שהעובדים נוטשים את המטופלים? צריך תכנית, אם חלילה יקרה משהו. אנחנו רק בתחילת הדרך, אנחנו הולכים למשבר גדול מאוד".

"אם לא נקרוס מהקורונה, נקרוס בגלל משבר כלכלי. מי שצריך לתת את הפתרונות זה הרגולטורים, ולא רואים שום סיוע. למדינה יש אחריות על האנשים פה"

"הדיירים שואלים מתי אני אדבק ואיך אמות?"  

אלנברג מונה כבעיה חמורה גם את הבדידות. "הדיירים בחדר, בסגר, הם מקשיבים לרדיו ולטלוויזיה, והמורא עוד יותר גדול. לא רואים את האור בקצה המנהרה. אין אפילו מחשבה איך לשפר ולו בקצת את מצב הרוח. אנשים מרגישים שחייהם על חוט השערה. בדיור המוגן, האוכלוסייה עדיין פעילה. אני מעביר הדרכה בזום להתעמלות בוקר, זה מה שאני יכול לעשות, אין שום פעילות. יש כל מיני רעיונות, אבל הכל אינדיבידואלי. הדיירים שואלים מתי אני אדבק ואיך אני אמות?

"צעירים, אחרי שהיו בבידוד שבועיים, יוצאים ואומרים 'סוף סוף, נגאלנו'. תארי לך מה זה עבור מבוגרים. זה לא קל. הם לא יכולים להיפגש עם הילדים, עם הנכדים. אנשי הצוות הולכים עם הטלפון הנייד ומחברים אותם דרך הווטסאפ עם המשפחה – לראות את הילדים והנכדים, אבל זה לא מספיק. זה עוזר לשעה-שעתיים, אבל מה אחר כך?

"צריך להבין", הוא מוסיף, "זאת לא רק האוכלוסייה הכי חשופה, הם גם הכי זקוקים לחמלה. עצוב לי מאוד, אני מוטרד. אנשים שתרמו ממיטב שנותיהם בהקמת וביצורה של המדינה, מה הם מקבלים היום? כלום. אני לא מנותק מהמציאות, זאת מגפה שאי אפשר להיערך אליה מראש, אבל עכשיו צריך לתת לזה מחשבה".

"זה יעשה עצירה בתוחלת החיים"

"הבידוד יוצר הדרדרות חברתית-מנטלית", אומר יוסי היימן, מנכ"ל ג'וינט-אשל (שותפות בין ג'וינט ישראל והממשלה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקנים בישראל), "וגם הדרדרות פיזית מהיעדר תנועה. אדם עוד היה מסתובב בבית, עכשיו נראה ירידה אחרי שבר בירך, הדלדלות העצם, היעדר התנועה הוא ממש קטלני".

יוסי היימן. "מה שקורה עכשיו יעשה עצירה בתוחלת החיים" (צלם: קרן בן ציון)

היימן מסתכל בדאגה לעבר היום שאחרי. "זה לא פחות חשוב, וכמעט אף אחד לא מתעסק בזה. ב-200 השנים האחרונות תוחלת החיים עלתה פי 2. עד שנת 1800 חיו פחות או יותר עד גיל 40. זה נבע מתברואה גרועה ותזונה לקויה, מתחלואה. מאז תוחלת החיים הכפילה את עצמה, אנשים חיים עד גילאי 80 בבריאות טובה או סבירה. בארה"ב, תוחלת החיים התחילה לרדת בגלל האופיואטים והסכרת. ומה שקורה עכשיו יעשה עצירה בתוחלת החיים בעוד מדינות, גם בישראל. לא בגלל האלפים שאולי ימותו מהקורונה, אלא יותר בגלל שאנשים לא זזים בבית. זה יהיה קטלני בשנים הקרובות".