כשמדברים על הניו דיל, התכנית הכלכלית שחילצה את ארצות הברית מהשפל הגדול, מדברים על שורה של צעדים מהפכניים שהיא כללה. הדבר המרכזי שהיה בה הוא חסות מוחלטת של הממשלה על הכלכלה, הכנסה עמוקה של היד הפדרלית לכיס הפדראלי ומסר פסיכולוגי ברור לכל השחקנים – אנחנו (הממשלה) נעשה הכל כדי לצאת מהמשבר.
היום כולם יודעים שכלכלה היא 50% פסיכולוגיה. גם באוצר יודעים את זה. לאורך השנים משרד האוצר הוציא תחת ידו כל מיני תוכניות שנועדו להשפיע על התנהגות המשקיעים, רוכשי הדירות, משלמי המיסים, מקבלי הקצבאות והעובדים. הדבר נכון במיוחד כשמדובר במשרד האוצר של שני העשורים האחרונים, זה שהעדיף כל רפורמה אפשרית כדי להשפיע על המשק על פני הוצאה ציבורית. כשמנתחים את פעולות הממשלה ביחס למשבר הכלכלי הנגזר ממשבר הקורונה, מבינים שזו בדיוק נקודת הכשל הכי גדולה. זו גם הנקודה שבה נכשלה התוכנית הגדולה בסך 80 מיליארד שקלים (האומנם?) שהוצגה אמש.
מה צריכה כל תוכנית כלכלית שמוצגת בימים אלה להשיג? שבו בבית, אל תצאו, נדאג לכם. נדאג לכם עכשיו לצרכים שלכם, נדאג לכם לדאגות של המחר על החיובים שעוד יגיעו, נדאג לכם שיהיה לכם מקום עבודה לחזור אליו כשהכל ייגמר. יש לכם עסק? הוא לא יקרוס, לא בגלל הקורונה. שבו בבית ותנו לנו לטפל במגפה. זה בדיוק המסר שלא עבר בשלושת השבועות האחרונים. בלי קשר לגודל התוכנית (שיכולה להיות גדולה הרבה יותר), זה גם המסר שלא עבר אתמול.
1. טיימינג גרוע
הבעיה הראשונה היא התזמון. את התוכנית הזו היו צריכים להציג לפני שבועיים. לא צריך את כל הפרטים ביום הראשון. מספיקה ההבטחה שמגובה בתקציב. בינתיים רף החרדה טיפס ובציבור לא נוצרה התחושה שעובדים על התוכנית הטובה ביותר ופותרים בעיות, אלא שמכופפים ידיים. פקידי האוצר רוצים דבר אחד, ראש הממשלה רוצה משהו אחר, הארגונים העסקיים לוחצים ובצדק, אל תדאגו לא יהיה מחסור, אבל בינתיים יש מחסור. מבטיחים לעצמאים שיקבלו מענק, בינתיים עוברים הימים, ההוצאות לא פוסקות, ואת מענקי הקיום, אלו שאמורים רק להחזיק אותך מעל למים, רואים רק בחדשות.
2. זיגזג
הבעיה השנייה היא שכולנו רואים שאין יד יציבה על ההגה. האמירות מזגזגות ולא ברורות כשמצד אחד אומרים תוכנית נדיבה ומהצד השני, יהיו עסקים שיקרסו, המדינה לא תוכל להציל את כולם. איזה מין מסר זה? גם אתמול המסרים הכפולים חזרו. אומרים מספר אחד וכותבים מספר אחר. הכתבים החרוצים מזהים את החורים מיד ושואלים את השאלות הנכונות. 80 מיליארד מתגלים מהר מאוד כ-40 מיליארד. הגדיל ועשה שר האוצר שניצל את הבמה והכריז על פרישתו מהחיים הפוליטיים. זה היה ברור וידוע שכחלון מחכה למחליף כבר זמן רב. גם המו"מ להרכבת הקואליציה לא השאיר לו הרבה מרחב תמרון בעניין. בכל זאת, קשה לייצר הבטחה אמינה שיהיה בסדר בזמן שאתה מודיע על פרישה.
3. השפה האוצרית
הבעיה השלישית היא שמדברים אל הציבור באוצרית. את האדם הפשוט לא מעניין כמה התוכנית גדולה. 100 מליון שקל ושמונים מיליארד הם היינו הך מבחינתו. צעדי הסיוע מוגדרים בצורה מסורבלת, מלבד המענק לעצמאים שמוגדר בצורה ברורה, שאר חלקי התוכנית תלויים בהרבה מדי משתנים. בעל עסק לא יכול להבין מה היקף הסיוע שיקבל ובאיזה תנאים. באותה נשימה מדברים על תקציב למערכת הבריאות, מענקי הישרדות ומחוללי צמיחה. זו קקופוניה כלכלית שכל תכליתה לנפח את המספרים.
4. איומים מרומזים
הבעיה הרביעית היא באיומים המרומזים. השמועות כבר רצות על הקיצוץ שיידרש, על "התייעלות" וקיצוצי שכר במגזר הציבורי. נניח בצד לרגע את האיוולת שבהשוואה והצורך לפגוע גם במי שלא נפגע, נניח בצד גם את העובדה שמדובר בצעד מטופש כשרוצים לחולל צמיחה, המסר הוא שלמרות שאתם, האזרחים ובעלי העסקים סופגים הפסדים ונכנסים לחובות, המדינה מגינה על קופתה. הכסף לא יגיע מהגדלת החוב הממשלתי אלא מהשירותים החיוניים שמסופקים לכם. אם אנחנו כבר במשבר, ננצל אותו כדי לעשות את הרפורמות שבשגרה הציבור לא היה מוכן לקבל. הלקח על ייבוש מערכת הבריאות לא נלמד. מעבר להכל, יש פה מסר שלא נותן אמון בהתאוששות של המשק. תשאלו את עובדי אל על שרואים איך החברה שלהם קורסת ובאוצר מתנים את הסיוע בתהליכי התייעלות.
5. שתיקת הציבור
הבעיה החמישית היא בנו, הישראלים. אנחנו שלמדנו להתגייס בשעת צרה. שלמדנו שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אנחנו שהיינו מוכנים לקבל את הרעבת מערכת הבריאות ולא יצאנו לרחוב. אנחנו שהיינו מוכנים לקבל מציאות של ירי יומיומי על אזרחים בדרום. אנחנו לימדנו אותם שבישראל ממשלה לא נופלת בגלל טיפול לקוי, בגלל מדיניות הרסנית, בגלל שאיבדה את אמון הציבור. אנחנו שמוכנים לקבל מצב של חוסר אמון מול כל מערכות השלטון כברירת מחדל.
+ מי רוצה ציבור חרד?
הבעיה האחרונה ואולי החמורה מכל היא שהאנשים שעיצבו את התוכנית הזו, אלו שמנווטים את המדיניות מבינים את כל זה. הם יודעים מה המשמעות של סנטימנטים פסיכולוגיים על השוק, הם יודעים מה החשיבות של אמון הציבור בממשלה ובכך שהעתיד יהיה טוב. הם יודעים כיצד משפיעה החרדה על הפעילות הכלכלית. הם גם יודעים שיש פתרונות. יכול להיות שיש מי שחושב שציבור מפוחד וחרד הוא לא בהכרח דבר רע.
