אחרי מספר שנים כעובדת סוציאלית, אם יש משהו שאני יודעת להגיד כיום בוודאות על המקצוע, זה שעבודה סוציאלית זה מקצוע רווי תסכול. המשמעות של להיות עובדת סוציאלית היא שבכל יום שאני הולכת לעבודה, אראה אנשים בנקודה בחייהם שהם צריכים עזרה, סיוע, יד מושטת.

בימים אלו, בהם כולנו נדרשים לא לצאת מבין כותלי הבית, ישנם אנשים, נשים וילדים סביבנו שהבית אינו מקום בטוח עבורם"

העזרה יכולה להיות בצורת טיפול בצרכים קונקרטיים כמו מזון או מיצוי זכויות, או בצורת סיוע רגשי או כתף תומכת. אין זכות גדולה יותר מלהתייצב לצד אדם שבחר בך לעמוד לצידו ברגעי המשבר שלו. "כולנו זקוקים לחסד", אומר השיר, ואני זכיתי להיות חלק ממערך שלם שלעיתים מצליח, בצניעות רבה, לאפשר את החסד הזה.

התסכול קיים. תמיד. לא תמיד יש לי את הכלים והמשאבים לסייע והמערכת אינה חפה מטעויות. לפעמים הייתי רוצה שהמציאות תראה אחרת, אבל אף פעם לא חשבתי על לעשות הסבה מקצועית או לעבור לתחום אחר.

התסכול גדול מאי פעם

לצד זאת, התסכול של השבועות האחרונים מקבל צורה שונה לגמרי. פעם ראשונה שאני נתקלת בתסכול שמורכב כולו מחוסר אונים – התחום שבו התמקצעתי, שהוא הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, שכל ליבי מושקע בו, הוא תחום שאני לא יכולה לעסוק בו ברגעי משבר כל כך גדולים.

אני מנהלת תוכנית לנערות וצעירות בסיכון גבוה, תוכנית שעם תחילת המשבר נסגרה לחלוטין. לא עברה התאמות ושינויים, לא שינתה את אופן הפעולה, לא עברה לאמצעים מקוונים, נסגרה לגמרי. התוכנית שלי מסייעת לכ-50 נערות וצעירות ונותנת מענה חמישה ימים בשבוע, במשך עשר שעות כל יום, ומענה של לינה במקרי חירום.

כל הצוות שלי ואני, שמונה נשות צוות, הוצאנו לחל"ת. מסביבי אני שומעת על שירותים נוספים שנסגרים ומצטמצמים, והתסכול, אותו תסכול שמלווה אותי פעמים רבות בעבודה, גדול מאי פעם. אין תסכול גדול יותר מלקבל טלפון מצעירה שמבקשת עזרה במוצרי מזון, כי היא רעבה, ולא להיות יכולה לעזור לה. אין כאב גדול מלשמוע על צעירה שחוותה אלימות קשה בביתה, ולא להיות יכולה לתת לה מענה.

מי שהיה בעוני יהיה בעוני גדול יותר

לפני מספר ימים פורסמו הנתונים הנוגעים לעליה חדה של פניות למוקד 118- מוקד המידע והסיוע של משרד הרווחה – עליה של 760% (!!!) בפניות הנוגעות לאלימות ועבירות מין כלפי ילדים. הנתון מזעזע, אך אינו מפתיע אותי כלל. בימים אלו, בהם כולנו נדרשים לא לצאת מבין כותלי הבית, ישנם אנשים, נשים וילדים סביבנו שהבית אינו מקום בטוח עבורם. נוסיף לכך את העובדה כי בתי הספר סגורים, ונקבל מספר פניות בלתי נתפס.

במצבי משבר, ניתן לראות פעמים רבות עליה והחרפה במצבי סיכון באוכלוסייה. מי שהיה בעוני בעבר, יהיה כיום בעוני גדול יותר; מי שנפגע בביתו, יהיה חשוף לאלימות רבה יותר; מי שהיתה חשופה לניצול, תהיה פגיעה לניצול יותר מבעבר.

תנו לעבוד

כולנו רוצים לשרוד את המשבר שעובר עלינו. חלקנו נתקשה יותר לשרוד אותו. אני חוששת מאוד מהדרך בה הצעירות שאני עובדת עמן יאלצו לשרוד. ממה שהן יאלצו לעשות כדי למצוא מקום לגור בו, כדי לא לרעוב. יש לנו כחברה את המנגנונים להתמודד עם מצבים כאלו. אנחנו רק מבקשות- בימים קשים אלו, תנו לנו להפעיל אותם.

בימים אלו, אנחנו רוצות לצאת לעבוד. כמובן שאנחנו דואגות לבריאותנו כמו גם למשכורת שלנו ולעתידנו הכלכלי, אך לצד דאגות אלו, הדאגה הגדולה שמלווה אותי בימים אלו, היא הדאגה לנערות ולצעירות שאני מלווה. הוכשרתי כדי לדאוג להן, למדתי, התפתחתי והתמקצעתי כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, ודווקא עכשיו, בזמני משבר, כשהן זקוקות לי יותר מאי פעם, אני לא יכולה להיות שם עבורן.

 —

עו"ס מור נהרי מנהלת את תכנית "הלב" לנערות וצעירות בקצה רצף הסיכון, באר שבע