אני רוצה להתחיל בעובדות. מספר הנדבקים בריכוזים החרדיים גבוה ככל הנראה מאשר בריכוזים לא חרדיים. עובדה נוספת היא כי קבוצות חרדיות מסוימות זלזלו בהנחיות משרד הבריאות. חלקן המזערי ממשיך בעיקשות לא להישמע להן אך רובן המוחלט אימץ את ההנחיות יומיים עד שבוע מרגע שהן יצאו, פערים שנובעים בעיקר מהיעדר חשיפה לתקשורת הכללית ומטעויות קריטיות של מנהיגים מסוימים. רובו הגדול של הציבור החרדי נרתם מהרגע הראשון, בדומה מאוד לשאר האוכלוסייה. הפרות בוטות של ההנחיות נרשמו בכלל המגזרים, אך הניראות החיצונית המאוד ברורה וה"אחרות" הבליטו לרעה את החרדים. קל מאוד לזהות אותם.
אני נזהרת בימים האחרונים משיח מתנצל ומצטדק כלפיי המגזר שלי, בעיקר מתוך אחריות להתנהלות בהמשך. אין ספק שהמגזר החרדי ומנהיגיו נדרשים לחשבון נפש עמוק, והם יעשו אותו. כרגע משתוללת מגפה בריכוזים החרדיים, כל נבדק שלישי מבני ברק מתגלה כחולה בנגיף. קל מאוד לחבר את התמונות מהלוויה ההמונית שהתקיימה בבני ברק רק לפני כשבוע עם נתוני התחלואה, אבל אי אפשר להתעלם מנתוני הפתיחה ומהמאפיינים הייחודיים של המגזר החרדי שהשפיעו הרבה יותר מאותה הלוויה.
הריכוזים החרדיים מאופיינים במגורים צפופים, משפחות מרובות ילדים שגרות בבתים קטנים יחסית. החברה החרדית היא חברה אידיאולוגית שמבכרת חיי עוני וצניעות כדי לממש ערכים רוחניים, לעיתים ברמה ספרטנית ממש. האוכלוסייה החרדית חיה חיים קהילתיים אינטנסיביים מאוד. אלו מאפיינים יהודיים די קדומים. כבר לאחר חורבן בית ראשון תיקנו חכמים שאמירת קדיש יכולה להיאמר רק בחברת עשרה אנשים לפחות. הטעם לכך היה מלחמה בייאוש ובתחושת האובדן שהרגישו היהודים בעקבות האסון.
אנשים עם פרטי לבוש דומים לשלי הפרו הנחיות ופעלו בטיפשות ובחוסר אחריות, אנשים אחרים עם פרטי לבוש דומים לשלי הלשינו למשטרה ודיווחו למי שניתן כדי למגר את התופעות האלו
החיים החרדיים הם קולקטיביים ומאופיינים בסולידריות חברתית גבוהה כלפי חברי הקבוצה. סולידריות אותה מרגישים הישראלים הלא חרדים כשהם פונים לארגוני החסד הרבים המופעלים בהתנדבות מלאה. סולידריות אותה מרגישים מטיילים רבים בבתי חב"ד בכל העולם. גם בשנת 2020 האדם החרדי הוא עדיין חלק מקבוצה ומעטות הפעמים בחייו בהן הוא מרגיש וחושב כאינדיבידואל. החיים שלו הם קבוצתיים, החל מאירועים דתיים כמו 3 תפילות ביום שמתקיימות בבית כנסת, עובר דרך אינטראקציות יומיומיות בסיסיות שנשענות על מפגשים פרונטליים, וכלה באירועים חברתיים רבים שגם הם מאופיינים במפגשים רבים. גם היחס למבוגרים הוא שונה. לאדם מבוגר בחברה החרדית יש תפקיד, הוא לא מתייתר בהגיעו לגיל מסוים. להיפך, המסורת רוחשת כבוד רב מאוד לזקנים.
דמיינו עכשיו משפחה מרובת ילדים בבני ברק. אחד מבני המשפחה נאלץ להיכנס לבידוד, וכמה שיקפידו על ההנחיות עדיין מדובר במשפחה של יותר מעשר נפשות, במקרים רבים עם חדר שירותים יחיד. תוסיפו על כך חוסר במידע מסודר. תוסיפו על כך איום על מוסד הקהילה ופירוק כל העוגנים החברתיים. תוסיפו גם היעדר טכנולוגיה להעברת השעמום או למפגשים וירטואליים.
החברה החרדית היא "אחר" מובחן וקל מאוד לסימון, לרוב מבחירה. היא חברה הנושאת זהות ייחודית ומשמרת אורח חיים שונה. בטיעונים על היעדר סולידריות במקרה של המשבר הנוכחי אין הגיון. הנפגעים הראשונים מזלזול בהנחיות הם בני הקהילה, כך שהפגיעה או הזלזול לא מכוונים כלפי שאר האזרחים. השיח הזועם המשתולל כרגע, בעיקר ברשתות החברתיות אך גם בתקשורת, מעורר בי ובחברי הקהילה שלי חשש עצום מהתפרצות הסתה ושנאה נגדי ונגד הקהילה שלי, למרות שרבים מאיתנו שמרו בקפדנות על כל הנחייה ופעלו עוד ועוד להגברת המודעות. אנשים עם פרטי לבוש דומים לשלי הפרו הנחיות ופעלו בטיפשות ובחוסר אחריות, אנשים אחרים עם פרטי לבוש דומים לשלי הלשינו למשטרה ודיווחו למי שניתן כדי למגר את התופעות האלו. המציאות היא שהמידע וההפנמה שלו הגיעו באיחור למגזר החרדי, אך הגידול המשמעותי באחוזי התחלואה נובע משילוב של חיים קהילתיים וצפיפות. ההדבקה באזורים האלו התפשטה במהירות רבה הרבה יותר בגלל תנאי השטח.
כרגע אנחנו במלחמה מול נגיף אכזרי שלא מבחין בין דם לדם. בתוך החרדה שלי מול נתוני ההדבקה המבהילים בריכוזים חרדיים אני מביטה בבהלה לא פחותה בשנאה ההולכת ומתגברת כלפי החרדים כקבוצה הומוגנית, אחידה ואשמה.
*
הכותבת היא עמיתת מכון "שחרית" ועוסקת בקידום תעסוקת חרדים.
