עד לפני 3 שבועות צ'ילה הייתה עסוקה בהתמודדות עם גל נוסף של הפגנות אלימות, מעשי ביזה, חסימות כבישים ותקיפת שוטרים. ב-18 באוקטובר דאשתקד פרץ כאן משבר חברתי ששיאו היה בהפגנת ענק של 1.2 מיליון אזרחים ואזרחיות ואירועים אלימים שמעולם לא חוויתי כמותם, כגון הצתת תחנות מטרו, בתי מלון ואוטובוסים, תקיפת תחנות משטרה ובניינים ציבוריים בבקבוקי מולוטוב וביזות המוניות של סופר-מרקטים וחנויות. תוך שבועות בודדים המוצר הכי מבוקש בשוק היה לוחות עץ או מתכת שחסמו את חלונות הראווה של מרבית החנויות בסנטיאגו, עיר הבירה.
כעת, המוצרים הכי מבוקשים הם אותם מוצרים המבוקשים בעולם כולו: מסכות ואלכוהול ג'ל. כמה אירוני שנדרשה אפידמיה בכדי להסיט את סדר היום הלאומי ולהביא לעלייה בתמיכה הציבורית בממשל ולהרגעת הרחוב. מה יקרה אחרי משבר הקורונה, אין איש יודע.
בשיא המשבר החברתי כאן דובר על "נרמול האלימות". האלימות הפכה לדבר שבשגרה, כפי שכיום הבידוד והריחוק החברתי הפך לדבר שבשגרה במרבית העולם, וגם כאן בצ'ילה. כמו בארץ, גם כאן קוראים לאנשים להישאר בביתם, לשמור על ריחוק פיסי, לשטוף ידיים ולשים מסיכות. כמו בארץ, זו מדינה בה התרבות חמה והאנשים חמים ומשפחתיים ורגילים להתחבק ולהתנשק כשהם נפגשים (לא רק בין חברים, אלא גם זרים). היה לא פשוט להתרגל לכך שכעת יש "לשמור נגיעה". בצ'ילה הוכרז עוצר לילי וסגר במספר ערים ומחוזות, כולל בבירה סנטיאגו. העיר נהפכה לעיר רפאים והצבא מפטרל ברחובות ומציב מחסומים בכניסה לאזורים שבסגר. היחידים שפטורים מכללי העוצר הם "עובדים חיוניים" ודיפלומטים. שקט הוא הנורמלי החדש. שקט ובדידות.
גם העבודה בשגרירות חייבת להסתגל ל"נורמה" החדשה. האתגרים רבים ולא מחכים לחיסון ולפתרון המשבר. אין ברירה, עלינו להמשיך במלוא המרץ בעבודתנו. כמו שבזמן המשבר החברתי צוות השגרירות כולו ידע להסתגל למציאות החדשה, גם כעת משנים קמפיינים ומתכננים אסטרטגיות חדשות לקידום האינטרסים של ישראל והיחסים הבילטרליים עם צ'ילה. מסייעים למטיילים ישראלים שרוצים לחזור ארצה, מקיימים וובינרים (סמינרים אונליין) בנושאי קורונה, מקדמים שת"פ אקדמי-מדעי, מחפשים מוצרים נדרשים לייבוא ארצה, מקדמים קמפיינים ברשתות החברתיות וממשיכים בקשר רציף עם הקהילה היהודית במקום. השליחים ממשיכים לתת את כל כולם למען המדינה, לעיתים קרובות תוך התעלמות מצרכים אישיים, משפחתיים, רפואיים.
בשל הסגר הצוות המקומי עובד מהבית. מדי יום אני מקבלת הודעה מעובד אחר המציע סיועו ושואל האם נרצה שיגיע לשגרירות על אף הסגר. אחת העובדות אף הציעה לבוא לעזור לי בבית. חלקם עובד בשגרירות עשרות שנים והם אוהבים את ישראל מעומק ליבם. זה מחמם את הלב.
אני לא יודעת מתי יגיע 'היום שאחרי' ואיזה מחיר נשלם בדרך, וייתכן שהכל יחזור להיות בדיוק כפי שהיה, אבל ברור לי שנצא מחוסנים יותר כאנשים וכקהילות ולא רק בהיבט הרפואי
בצ'ילה קהילה יהודית קטנה יחסית של 15 אלף איש ואישה. קהילה ציונית שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות ומיהרה להציע סיוע במידה ויהיו ישראלים שלא יהיה להם היכן ללון. בניגוד לקהילות אחרות בעולם בהן אחוז ההידבקות גבוה, כאן למזלנו ישנם חולים בודדים מקרב הקהילה. יחד עם זאת חיי הקהילה מושפעים מאוד מהמצב ולכן אנו שולחים סרטוני תמיכה ועידוד לבית האבות היהודי ולקהילות השונות.
ברחבי העולם נצפתה עליה באנטישמיות על רקע תאוריות קונספירציה שונות המאשימות את היהודים בהתפרצות הוירוס. כאן אנחנו במעקב נמשך אחר אנטישמיות ברשתות החברתיות ובתקשורת, שכן צ'ילה מהווה את מרכז ה- BDS האזורי לאור קיומה של קהילה פלסטינית גדולה (הגדולה מחוץ למזרח-התיכון).
בימים של משבר קהילה, השגרירות היא גורם חיוני וחשוב לי שהקהילה תדע שאנחנו כאן בשבילה, גם בימים אלה ואולי במיוחד בהם.
באחת ההתכתבויות שלי עם סנטור צ'יליאני כתב לי האיש שהלוואי ותהיה זאת ישראל שתמצא ראשונה את החיסון לוירוס הקורונה. עניתי "הלוואי" אבל חשבתי לעצמי: "הלוואי שיימצא חיסון. נקודה." הלוואי שנראה יותר שת"פ בינלאומי במציאת פתרונות, בהמצאת בדיקות מהירות וייצור מהיר של מכונות הנשמה, הלוואי שבמקום תחרות על למי יש יותר טוב ומי יותר מהר – נפעל יחד למציאת פתרונות גלובאליים לאפידמיה גלובאלית.
בנוסף להיותי שגרירה, אני בת-זוג, בת ואמא לשני ילדים קטנים בעלי דעות מוצקות. הם לא אוהבים את הרעיון של להישאר בבית ושונאים את החינוך מרחוק. כמו כל זוג הורים בעולם, גם אנחנו מתמודדים עם ילדים משועממים, שצופים יותר מדי בטלוויזיה, מלכלכים המון ומתלוננים בלי סוף. הם גם מתקשים להבין למה אסור להם להתקרב לסבתא (שנמצאת יחד אתנו מתחילת השליחות) ואפילו סבתא מתקשה להבין למה אסור לה לחבק אותם. אני מזכירה לה שמצבה עוד טוב שכן היא זוכה לראותם מדי יום, בניגוד לסבים וסבתות רבות ברחבי העולם. זה לא מעודד אותה.
כל בוקר מתחיל עם בקשה לראות טלוויזיה ודרישה שאשאר בבית. ההסברים שעלי להגיע לשגרירות והשקר ש"אני כבר חוזרת" לא משכנעים את הזאטוטים. אני תוהה איזה מן דור אני מגדלת בבית והאם ואיך התקופה הזו תשנה אותם.
רוב העול של גידול הילדים והטיפול בבית נופל בימים אלו על בעלי היקר. התגלמות חלומה של כל פמיניסטית (ועוד אחת שסולדת מבישול וניקיונות..). אני תוהה איך הוא מחזיק מעמד ועד מתי. בתקופות כאלו המרחק הגאוגרפי מהארץ נראה משמעותי מתמיד והגעגוע גדול.
ביום שישי האחרון הוזמנתי לקבלת שבת וירטואלית אצל חבר יהודי שהינו אישיות מוכרת כאן. הוא שאל את הנוכחים כיצד המשבר הזה ייעצב את חיינו וישנה את האנושות. הבעתי פחד כנה שנתרגל לריחוק חברתי ולהיצמדות מוגזמת עוד יותר למוצרים טכנולוגיים, זאת לצד השלכות קשות של קריסה כלכלית במדינות שונות. אך גם הבעתי תקווה גדולה: בשבועות האחרונים, לצד הזוועות, אנו עדים גם לתופעות נפלאות של סולידריות, עדים לתופעות טבע נדירות, למדים שאנו יכולים לחיות תוך הפחתה משמעותית בתרבות הצריכה ותוך פגיעה מינימלית בטבע ובאיכות הסביבה. רבים מאתנו לומדים להעריך יותר מתמיד את המשפחה, החברים, המגע הפיסי. אנו גם עדים למסירות האינסופית של אנשי מקצוע כמו רופאות ורופאים, אחים ואחיות, מדענים וכן, גם דיפלומטים.
אני לא יודעת מתי יגיע 'היום שאחרי' ואיזה מחיר נשלם בדרך, וייתכן שהכל יחזור להיות בדיוק כפי שהיה, אבל ברור לי שנצא מחוסנים יותר כאנשים וכקהילות ולא רק בהיבט הרפואי.
___________________________________________________
מרינה רוזנברג היא שגרירת ישראל בצ'ילה
