"המצב רע מאוד. זאת סיטואציה שמזכירה מלחמה". מספר אייל היידן, מתמחה שנה חמישית ברפואה פנימית בעיר נובארה (Novara) במחוז פיימונטה שבאיטליה. היידן, גדל בשוהם ושירת כחובש בסיירת אגוז, הגיע לאיטליה בשנת 2006 כדי ללמוד רפואה. שם גם פגש את מי שהפכה לאשתו ולהם שתי בנות.
"לפני שפרצה המגיפה היו בבית החולים 14 מיטות טיפול נמרץ. תוך כדי המשבר הוסיפו עוד ועוד מיטות, והיום יש בין 60 ל-80 מיטות טיפול נמרץ. בשלבים המוקדמים ניסו ליצור בתוך בתי החולים מחלקה קדמית שעושה סינון של מקרים חשודים בקורונה ומשם להפנות למחלקה ייעודית בהתאם לצורך. זה תהליך מאוד איטי ומסורבל. הטיפול בחולי קורונה וגם בחשודים הוא איטי כי יש פרוטוקול התמגנות שלוקח זמן וגם העברת חולים בין המחלקות מאוד מורכבת בסיטואציה הזאת".
אני מבין שזה לא היה אפקטיבי. מה קורה אז?
"מצאנו את עצמנו מול כמות חולים עצומה שדורשת אשפוז והתהליך הזה לא היה מתאים לסיטואציה. המערכת הייתה נורא איטית בתגובה שלה למצב. לקח לה הרבה זמן להתאים את עצמה. אתה יודע מה קורה, אבל אתה לא מבין, לא מפנים. לאט לאט התחילו לסגור מחלקות ולייעד אותן לקורונה. בסופו של דבר מתוך 700 מיטות שיש לנו בבי"ח, 200 מיטות הוקדשו רק לחולי קורונה".
"בתור המדינה האירופאית הראשונה להתמודד עם המגיפה, היו לנו נתונים ראשוניים רק מסין. כמו שאנחנו יודעים היום התפתחות המגיפה באיטליה, לצערי, שונה בכמות וחומרת המקרים, ואולי ההחלטות שהתקבלו על בסיס מה שקרה בסין לא תאמו את המציאות האיטלקית שהתגלתה לאחר מכן."
מה הרגע שבו מבינים מה גודל האירוע?
"כבר ביום שבו שאובחן החולה הראשון באיטליה הבנו שזה מגיע. עומק האסון מבחינתי התגלה ברגע שכמות החולים הקריטיים עלתה על היכולת לאשפז בטיפול נמרץ. נוצר בעצם מצב של אירוע רב נפגעים בתוך בית חולים מודרני, על כל המשתמע מכך. זאת אומרת שאין לך את היכולת לתת טיפול מיטבי לכולם ולזה אנחנו לא רגילים. אלו רגעים מאוד קשים שבהם המחסור מכתיב החלטות רפואיות".
אתה ממש מתאר סיטואציה של מלחמה.
"אפשר לומר שזה קצת מזכיר התנהלות במלחמה. יש מעין ערפל קרב והרופאים בשטח מבינים את המצב מהר יותר ממי שמנהל את המשבר. לאחר שבועיים החתימו את המתמחים בשנים האחרונות ברפואת חירום, טיפול נמרץ ורפואה פנימית על חוזה שמעניק סמכויות של רופא מומחה. כך אנחנו יכולים לקלוט חולים, לשחרר חולים, ולהורות על טיפול תרופתי בצורה עצמאית. אלו פעולות שבשגרה מצריכות חתימה של רופא מומחה".
אני מבין שאתה גם נדבקת?
"כן, אני מסיים היום שבועיים של בידוד אחרי שנדבקתי בנגיף. העבודה עם אמצעי מיגון לא מתאימים ובתוך מחלקות שלא בנויות לבידוד חולים יוצרת כמעט וודאות של הדבקה. זה אומר שגם המשפחות שלנו נמצאות בסיכון ממשי, וזו אולי הבעיה הכי גדולה. מתוך 20 פנימאים (מומחים ומתמחים בשנים האחרונות של ההתמחות) חמישה לא נדבקו. אתה יכול לדמיין איזה עומס זה יוצר על המערכת. בשלב מסוים החלו להסב רופאי עור, רופאי ילדים, אף אוזן גרון לתפקידים של רפואה כללית. זה אולי נשמע בסדר, כולם רופאים, אבל זה לא המקצוע שלהם, הם לא מורגלים בניהול חולים של מחלקה פנימית".
אתה יכול להשוות את זה למה שקורה בארץ?
"מכאן זה נראה שבארץ מצליחים להאט את קצב ההדבקה, וכתוצאה מכך להאט את קצב המאושפזים. זה עניין מאוד חשוב כי הקושי העיקרי של המערכת פה נובע כמות החולים. בישראל לשמחתי יש פחות חולים קשים ופחות עומס על המערכת. פה האוכלוסייה הרבה יותר מבוגרת וכמות המקרים הקשים הרבה יותר משמעותית".
"אני יכול לומר לך שבארץ הרבה יותר מתורגלים. נערכים למצבי חירום, יודעים לעבור משגרה לאירוע רב נפגעים ברגע אחד. זה גם עניין של צורת מחשבה וגם האופן שבו בנויה המערכת. האיטלקים לא התמודדו בעשרות השנים האחרונות במצבי חירום לאומיים".
"עוד דוגמא זה האופן שבו המערכת לא הצליחה לעשות התאמות לפי התחזיות לשלב הבא. כשפרצה המגיפה מצאתי את עצמי בתפקיד של תיאום בין הנהלת בית החולים לצוות הקליני, ומתוך כך הייתי חלק פעיל מהצוות שניסה לתת פתרון מערכתי. כשכל העסק התחיל העליתי את הרעיון לבקש מהבסיס הצבאי הסמוך לבית החולים לקבל חולים קלים, על מנת להוסיף מידית את כמות המיטות. לצערי זה לא קרה, ואולי זה מסוג הצעדים שהיו יכולים לתת לנו יכולת מענה קצת יותר טוב".
יש לך עצה לקולגות בישראל, איך נכון להתמודד עם הסיטואציה הזו?
"דיברנו על זה שהרבה מהרופאים נדבקו. זו לדעתי נקודת מפתח חשובה. חוסר ההגנה על הצוותים בהתחלה, בגלל מחסור באמצעים והנחיות לא מתאימות עולה במחיר יקר מאוד של הרבה רופאים ואנשי צוות שגם ככה חסרים. הייתי ממליץ למגן כל איש צוות במקסימום האפשרי".
