רגע לפני משחקי שמינית הגמר, הגיע הזמן לסכם את שלב הבתים. אמנם היו חששות במשחקים הראשונים, אבל עכשיו אפשר להישען לאחור וליהנות מהדרך; קיבלנו טורניר מצוין.
הרחבת היורו
רבות דובר לקראת הטורניר הנוכחי, על הגדלת הטורניר כך שישתתפו בו 24 נבחרות ולא 16, כפי שהיו בשנים עברו. בזווית הישראלית, היתה זו כמובן בשורה, והפנטזיות להעפיל סוף סוף לטורניר נראו ריאליות יותר מתמיד, במיוחד נוכח יכולתה הטובה של הנבחרת בשלבים הראשונים של מוקדמות היורו. את ההמשך, כולנו מכירים.
אבל מלבד התקווה והאכזבה הישראלית, היתה ביקורת רבה על המהלך של אופ"א להרחיב את הטורניר, כשהחשש המרכזי שעלה היה השתתפותן של לא מעט נבחרות שאינן באמת ראויות לשחק ברמה הזו. ריבוי הנבחרות החלשות, כך חששו, ייצור משחקים לא אטרקטיביים בין נבחרות, פערים עצומים ברמות וחגיגות שערים חסרות פרופורציה במשחקים בין נבחרת חלשה לחזקה – כאלו שיוציאו את העניין מהמשחק.
בהתבוננות על החששות הללו כעת, עם תום שלב הבתים, אפשר לומר בביטחון שהן התבדו. בזמן שבקופה אמריקה משייטת ארגנטינה לגמר עם מינימום התנגדות, ונבחרות מנצחות בהפרש שערים של 4 שערים ויותר כמעט בכל משחק – באירופה יחסי הכוחות מאוזנים למדי.
לא ברור אם זה לזכות הנבחרות הקטנות והמפתיעות, דוגמאת איסלנד והונגריה, או תעודת עניות לנבחרות החזקות לכאורה שמתקשות לנצח אותן; כך או כך, אנחנו כצופים מקבלים טורניר מאוזן, עם הרבה הזדמנויות להפתעות והיכרות עם שחקנים ונבחרות עלומי שם. כל נבחרת בלי יוצא מן הכלל נדרשה לעבוד קשה כדי להעפיל לשלב שמינית הגמר. למרות שהיינו שמחים לקצת יותר גולים.
הטרור – פנים רבות לו
כל העולם היה ועודנו דרוך למתקפת טרור, שבינתיים לשמחתנו לא הגיעה. מה שכן הגיע זו אלימות האוהדים המזעזעת שמאפיינת כלכך את הכדורגל האירופי, שצרפת לא התכוננה אליה. אופ"א טועה כשהיא מגמגמת, היה עליה להדיח את רוסיה, ואולי גם את קרואטיה. הלוואי והספורט האירופי יתנער מתרבות החוליגניזם הנוראית הזו. רבים טועים לחשוב שזה סממן של ספורט מפותח, ושתמיד ינהגו כך אוהדים שמחוייבים לקבוצה שלהם עד עומק נשמתם. שטויות. תראו את אוהדי הבייסבול והפוטבול בארה"ב, או אפילו את אוהדי דורטמונד הנהדרים שאין שניים להם באהבה ומחוייבות לקבוצה.
וִיה דולורוזה
דבר משונה קרה לנו בטורניר הזה, כאשר שני צידי הפליאוף המובילים לגמר, ממש לא מאוזנים. בעוד בצד אחד מתחרות נבחרות כמו ספרד, איטליה, אנגליה וצרפת, בצד השני מתחרות בלגיה, פורטוגל, ויילס וקרואטיה, ואם אנחנו נדיבים אפשר לספור גם את פולין ושוויץ כמועמדות לשלב חצי הגמר והגמר (וגם הן, משחקות בשמינית האחת מול השנייה כך שאחת מהן תיפרד מאיתנו ממש בקרוב).
כינויים מגוונים דבקו במסלול הקשה שעל אריות היבשת לעבור בדרך לגמר. אישית, אני הכי אהבתי את השם וִיה דולורוזה, "דרך הייסורים", אותה הדרך בה הלך ישו לקראת צליבתו. האם גם הנבחרות החזקות ידרשו לסבול מסע שכזה, רק כדי להיצלב בגמר על ידי היריבה מן העבר השני? נחייה ונראה. את התחזיות שלי אתן בסוף.
הגול שדפק את הכל
אחת ההפתעות המרעננות של הטורניר, זו איסלנד. מדינה קטנה, בלי מסורת של כדורגל כמעט בכלל, שעד לפני 4 שנים הייתה מדורגת במקום ה131 בעולם. איסלנד העפילה לשמינית גמר יורו, כשהיא חולפת על פני יריבות לא מבוטלות בדמות אוסטריה ופורטוגל. ועוד עם כדורגל מהנה! האספקט הכי כיפי אצלה: היא לא פראיירית, היא נלחמת בכל נבחרת, עד השריקה האחרונה.
אבל יש מצב שהווינריות שלה עלולה להיות בעוכריה, ואולי אפילו חרצה את סוף דרכה ביורו.
במצב בו פורטוגל בתיקו 3-3 עם הונגריה, ואיסנלד בתיקו 1-1 עם אוסטריה, פורטוגל היתה מעפילה מהמקום השני לשמינית ופוגשת את אנגליה בויה דולורוזה המדוברת, ואיסלנד היתה מעפילה באופן ודאי מהמקום השלישי ופוגשת את קרואטיה בחלק הפשוט יותר של הטורניר. אלא שבדקה ה-94 ארנור טרייסטסון החליט להבקיע שער נצחון, חסר משמעות מבחינת הונגריה שמעפילה בכל מקרה מהמקום הראשון בבית, אבל משמעותי מאוד עבור איסלנד. שער נצחון כזה שגרם לנבחרתו לעבור את פורטוגל בדירוג בבית ולשלוח אותה למפגש כמעט בלתי אפשרי עם אנגליה. אולי האיסלנדים יוכיחו לנו שהם נכונים לאתגרים נוספים? בכל מקרה, אנחנו קיבלנו רגע משעשע ביורו, וכריסטיאנו רונאלדו קיבל הקלה משמעותית בניסיון לשמור על המוניטין שלו כאחד מהשחקנים הגדולים בעולם.
מצטיין שלב הבתים: אנדרס אינייסטה
מה עוד אפשר לומר על דון אנדרס שעוד לא נאמר עליו: המהנדס, הקוסם, המושך בחוטים. אשרינו שזכינו לצפות באחד מהקשרים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. יש לא מעט שחקנים שהציגו עד כה משחקים מעולים, וביניהם גם כוכבים: בייל, האמשיק, מודריץ', דמיטרי פאייה. אבל אינייסטה לא משחק מעולה, אינייסטה רוקד.
ביורו הזה הוא מבצע בו זמנית גם את התפקיד המסורתי שלו, וגם את התפקיד ההיסטורי של צ'אבי, ויוצר אומנות חיה על הדשא. כל נגיעה ומסירה שלו עוצרת נשימה.
נכון, במשחק האחרון בשלב הבתים מול קרואטיה, הוא היה מעט פחות דומיננטי. אבל זה הרבה בעקבות חילוף הזוי של דל-בוסקה, שהכניס את ברונו הקשר האחורי האפור במקום נוליטו הקיצוני, ובכך אילץ את אינייסטה לנסות לקחת אחריות גם על מרכז המגרש וגם על אגף שמאל. דבר שהוא עשה, אגב, בהצלחה לא מבוטלת, כמו במסירה הגאונית לדויד סילבה במהלך שהוביל לבעיטת העונשין.
מה נבקש ממך אנדרס? עוד מאותו הדבר בבקשה.
הנבחרת המפתיעה: קרואטיה
אוקי ברור שאיסלנד והונגריה הן הפתעה הרבה יותר דרמטית בשמינית הגמר, אבל קרואטיה לא הפתיעה אותנו בכך שהעפילה לצד ספרד, אפילו לא בכך שהעפילה מהמקום הראשון, אלא בכך שהיא נראית כרגע כמועמדת חזקה מאוד לזכות בטורניר.
כדורגל סוחף, אמיץ, טקטי כשצריך, עם התאמות ועומק מפתיע בספסל (מי אתה מרקו רוג? ואיך אפשר להחתים אותך?).
אם לוקה מודריץ' יחזור לשחק, להבנתי, היחידה שיכולה למנוע מקרואטיה העפלה לגמר היא בלגיה. וגם זה קרב מאוזן מאוד.
החזרה של מודריץ' עדיין בספק, והם זקוקים לו במהרה, כי פורטוגל ורונאלדו רק החלו להיכנס לעניינים והם בהחלט מסוגלים להדיח את קרואטיה בשמינית, אף על פי שפורטוגלים הם האנדרדוג במפגש הזה, בפער ניכר.
המשחק המעניין של השמינית: ספרד-איטליה
מעבר לכך שמדובר בשחזור גמר היורו הקודם, ומעבר לכך שמדובר בשתי נבחרות שנראות מצוין עד כה וכל אחת מהן מועמדת רצינית לזכות, האטרקציה המרכזית במפגש הענקיות הזה היא העובדה שמדובר בקרב בין המחלה והתרופה אליה.
מה הכוונה?
שתי הנבחרות נבדלות לדעתי משאר היריבות בטורניר, בכך שהן מציגות תכנית משחק סדורה, מהודקת, מתוכננת, ובעלת סגנון ייחודי.
שתי הפילוסופיות, אגב, כבר לא חדשות לנו:
ספרד נראית יותר ברצלונה מברצלונה, עם אחוזי החזקה בכדור ומשולשים שהולמים את בארסה של פפ יותר מאשר את בארסה הנוכחית, ושינויי מיקום ברוח הטוטאל פוטבול דור א', אנדרטה חיה לזכרו של יוהאן קרוייף שעזב אותנו השנה. (ג'ורדי אלבה חודר לרחבה כחלוץ מרכזי!)
ואיטליה? ההגנה הקבוצתית מושלמת, שנייה רק למשחק ההגנה של אתלטיקו מדריד. תנועת המניפה המפורסמת בהלימה לתנועת הקבוצה היריבה מאגף לאגף, תיאום מושלם בין הקישור האחורי והקדמי במשחק הלחץ המחושב, ביציאה אל השחקן ובחיפוי על השטחים שנשארים מאחור. ודניאלה דה-רוסי הבלתי נגמר.
ומה הקטע?
שההגנה האיטלקית היא הקריפטונייט לסופרמן שהוא הטיקי-טאקה הספרדי.
אפילו במחצית השנייה של המשחק בין ספרד לקרואטיה, היה ברור שכשספרד משחקת מול יריבה ממשומעת, סבלנית וצפופה בהגנה – היא מתקשה מאוד.
התחזית שלי למשחק – מתסכל. הוא כנראה יהיה דל בשערים ולבטח יגיע להארכה, אם לא לפנדלים.
התחזיות
בלגיה תעפיל לגמר.
היא לא בהכרח הראתה יכולת טובה משל קרואטיה עד כה, ויש לה לא מעט בעיות, כשהגדולה בהן היא המאמן שלהם, מארק וילמוטס.
ובכל זאת, עושה רושם שוילמוטס הסיק מסקנה משמעותית משלב הבתים:
לשחק עם דה בריינה כקשר מאחורי החלוצים, במקום כקיצוני ימיני. הבדל של שמיים וארץ. קווין דה-בריינה מתפתח להיות אחד השחקנים הגדולים בעולם, והוא עשוי להיות הגרם המכריע ולהוביל את בלגיה לגמר. אם הוא יתופקד נכון, יקבל את העזרה מויטסל והזאר, הוא אפילו מסוגל לסחוף את בלגיה לזכייה ביורו. במידה וכך יהיה, אפילו אהיה מוכן לשלול מאנדרס אינייסטה את תואר המצטיין ולהעניק אותו לנער הג'ינג'י מבלגיה, שהולך שנה הבאה להיות הכוכב הבלתי מעורער של הליגה האנגלית. תרשמו שאמרתי את זה.
ומי תהיה היריבה בגמר?
מודה, מאוד קשה לקבוע. אני כן אעז להמר על כך שצרפת תגיע לחצי גמר. אנגליה חלשה ממנה בהרבה. אם בכל זאת אהיה חייב להמר על היריבה השנייה בחצי, זאת ספרד. יש לה תיקונים לעשות, אבל יש לה את הכלים לעשותם. וכשהיא נכנסת לקצב המשחק שלה, היא כמעט בלתי ניתנת לעצירה. מישהו עלול לחשוד שהגמגום שלה במשחקי ההכנה היה כדי להוריד פרופיל, כי כרגע היא נראית כמו הנבחרת שהייתה לפני המונדיאל בברזיל.
ובגמר, בין בלגיה לספרד, הכל פתוח.
אבל ספרד לוקחת. שוב.
