שרי לוי | עובדת סוציאלית לחוקי הגנה על הזקן, עיריית ירושלים | בת 42, נשואה +3 | מתגוררת בירושלים
בשגרה: הגדרת התפקיד שלי היא עובדת סוציאלית לחוקי הגנה על הזקן בחצי משרה, ובחצי משרה שנייה רכזת מניעת התעללות כלפי קשישים של דרום ירושלים, במסגרת אגף הרווחה של העירייה. בשגרה, לכל אחת מהעובדות בלשכה יש בין 150 ל-250 מטופלים.
בימי קורונה: מאז שהתחיל מצב החירום, עיקר העיסוק שלי הוא עו"ס לחוקי הגנה על הזקן. החלק המרכזי בעיסוק שלי כרגע הוא לאתר קשישים שאני מטפלת בהם בשגרה ושאנחנו חושבים שהם בקבוצת סיכון – קשישים שמרותקים לבית, גרים עם בן משפחה שיש ביניהם מערכת יחסים מורכבת, קשישים עריריים ללא עורף משפחתי.
התארגנות: בימים הראשונים עשינו את המיפוי של המטופלים, והתחלנו איתם. בהמשך הרחבנו את הפנייה לכל שאר הלקוחות שלנו. אחר כך הוצאנו פילוח של כל תושבי שכונת גילה שמעל גיל 70, ופנינו אליהם – 666 קשישים שחילקנו בינינו. בהתחלה היינו בלחץ, ויש כל כך הרבה רצון לעזור, שנוצר בלבול בין הרשימות האלה והרשימות האלה. הגענו לכולם.
טיפול: ברמה הראשונית הצענו ארוחות מוכנות, ותיווכנו את השירות של סופר פארם שמביא תרופות הביתה. בהמשך קיבלנו תרומה של סלי מזון מהקרן לידידות. סיוע נוסף שהצענו לזקנים שלא בקשיים כלכליים הוא מתנדבים שמגיעים הביתה, לוקחים מהם כסף והולכים לעשות להם קניות.
התגוננות: ההנחיה עכשיו היא לא ללכת לביקורי בית, ואם יש מקרה חירום ללכת עם מסכה וכפפות. לשמחתי, לא היה אצלנו מקרה כזה. אין גם קבלת קהל בלשכה, אנשים שמגיעים, השומר נותן להם מעטפות מהחלון.
אין סוף לעבודה: במקביל לפעילות החירום, אנחנו ממשיכים כוננויות כרגיל. בעירייה יש תמיד שלושה עובדים סוציאליים כוננים מ-23:00-15:30, ושני כוננים בלילה מ-23:30 עד 07:30 בבוקר. עכשיו הפניות לכוננים עלו. לי הוסיפו כוננות, כי מישהו שהיה אמור לעשות נכנס לבידוד.
מצב הרוח: ברגע שאני יוצאת מהבית לעבודה יש פחד, חשש, אבל לא כזה שאומר לי לא לצאת. בכל התקופה הגעתי לעבודה כל יום. זה די קרוב לבית שלי, אבל אני נוסעת ברכב. העבודה עכשיו מאוד אינטנסיבית. אני מרגישה עומס, מתח, לחץ. בהתחלה לא היה ברור כמה מאיתנו יוכלו להגיע. בשבוע הראשון לא היה אישור לעבוד מהבית, עכשיו בעיקר אמהות עם ילדים קטנים עובדות מהבית.
בבית: גם בעלי עובד חיוני. יש לנו בן חייל ושתי בנות בבית ספר. הן לומדות בלמידה מרחוק כל יום, מאוד השקיעו אצלם בזה. ועדיין, כשהילדים בבית כל היום, זה לא פשוט. אני עובדת במשרה מלאה, מגיעה מותשת, וצריכה לפנות גם להם תשומת לב. יש לי הורים בקבוצת סיכון ואני לא הולכת לבקר אותם. מדי פעם אני מגיעה לכיוון הבית שלהם, אומרת שלום מהמרפסת, קונה להם דברים. לא יותר מזה.
נקודת אור: כל הזקנים שהתקשרתי אליהם מאוד שמחו והעריכו את זה, גם כאלה שלא מוכרים לנו. בשיחות איתם עולה המון תסכול, לחץ ובדידות. הרבה ביקשו שנתקשר שוב, לא כי הם צריכים משהו, אלא בשביל תשומת הלב. יש לי מטופלת קשת יום, ניצולת שואה. התקשרתי לשאול אותה אם היא רוצה ארוחות מוכנות. אחר כך היא סיפרה לי שהיא הייתה נורא לחוצה ובאי וודאות, ופתאום כשמישהו דפק בדלת והיא ראתה את הארוחות ליד הדלת, זה עשה לה חם בלב שהיא חשובה למישהו. היה מאוד מרגש, שיש פרי לעבודה שלנו. הרבה קשישים שאנחנו מתקשרות אליהם אומרים, אני לא צריך אבל תבדקי עם השכן שלי, ואז אני מתקשרת לשכן והוא אומר לי – אני לא צריך, תבדקי עם החבר שלי.
